154

המעשה"²³: כוונת הבריאה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, וזאת בעיקר על־ידי עבודה בתחתונים – ביצוע מעשי של המצוות בדברים גשמיים.

אך קשה להבין: כיוון שמרגלים ב"אותה שעה כשרים היו"²⁴, כיצד טעו בענין חשוב כל־כך²⁵, וסברו שאין צורך בקיום מעשה המצוות?

הכרחי איפוא לומר, שגם הם ידעו שיש צורך במעשה, והמעשה הוא העיקר, אך הם סברו שדי בקיום המצוות כפי שהן מבוצעות במדבר, שהרי גם במדבר קיימו מספר מצוות וכן את הענין של "כל מעשיך לשם שמים" בעניני הרשות, אך לא הכרחי לעסוק בענינים מעשיים כפי שיעסקו בארץ ישראל^*.

ו. שלושת האופנים של "תלמוד מביא לידי מעשה"

ההסבר לכך הוא:

המשמעות הפנימית של "לא המדרש עיקר אלא המעשה" היא שלא זו בלבד שיש צורך הן בתלמוד והן במעשה כענינים נפרדים ושהחשוב מביניהם הוא המעשה, אלא שה"עיקר" של עבודת ה' בכלל הוא הביצוע המעשי. כלומר, גם במדרש עצמו, באופני העבודה שאינם מבוצעים במעשה, העיקר והתכלית הוא להגיע למעשה, כמאמר חז"ל²⁶ "תלמוד מביא לידי מעשה".

אך בענין זה – "תלמוד מביא לידי מעשה" – ישנם שלושה אופנים:

א) המעשה הוא "אבן הבוחן" שהתלמוד, המביא לידי מעשה, הוא כראוי. באופן שכלי ייתכנו סברות לכאן ולכאן, וההבחנה איזוהי הסברה שהיא אמת לאמיתה, תלויה בכך שהסברה ניתנת לישום עד כדי פסק דין בהתאם להלכה למעשה, כלומר, כאשר היא מתאימה לפסק ההלכה הכתוב במשנה וכו' ובשולחן ערוך – דבר ה' זו הלכה^*.

משמעות הדברים בעבודה הרוחנית היא: ההוכחה לכך שההתבוננות המחשבתית (למשל – ברוממות הא־ל יתברך, יתעלה²⁷, ובשפלות האדם²⁸) היא אמיתית, היא כאשר ההתבוננות מגיעה לידי מסקנות וביצוע בפועל.