155

ב) שלימות הלימוד היא באמצעות "מביא לידי מעשה"^*28. כפי שאכן רואים, שכדי להחליט איזו מבין הדעות השונות הקיימות בשכלו של האדם היא הנכונה, והחלטה זו הכרחית כאשר היא משפיעה על המעשה, צריך הלומד להתעמק שוב בכל הדעות ביותר עומק עד שיוכל להגיע לכלל החלטה²⁹. ולכן אומרים²⁶ "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה". כלומר לא זו בלבד שהמעשה הוא "אבן הבוחן" של הלימוד, אלא המעשה גורם לכך שהתלמוד גדול³⁰.

אך בשני אופנים אלו, מושם הדגש על התלמוד ומעלתו, כפי שהיא מתבטאת בביצוע המעשי:

אין חשיבות למעשה בפועל, אלא למעשה כפי שהוא עדיין ב"עולם" המחשבתי: פסק הדין, המסקנה של ההתבוננות המחשבתית.

גם באופן השני, שבו מדובר דוקא על המעשה בפועל, מוסבר רק הענין שהמעשה מביא לידי שלמות בתלמוד – ולא על המעלה של המעשה עצמו.

אך יש גם אופן נעלה יותר:

ג) ה"תלמוד", המביא לידי מעשה כפי שהוא לשם המעשה עצמו, הוא המביא את אור השכל אל "מקום" המעשה, כך שבשעת עשייתו, במשך כל מעשיו חדור האדם באור השכל – זהו מעשה של אדם שאצלו אור השכל הוא בגלוי³¹.

ז. חכמה אמיתית חודרת גם אל כח המעשה

כיצד ייתכן, ש"תלמוד", שהוא שכלי ומחשבתי, יקיף ויחדיר באדם בעת עיסוקו במעשה בפועל?

ההסבר לכך הוא: כאשר יהודי שקוע בתלמודו רק בחיצוניותו, הרי אז אין אור השכל מאיר ביחד עם הביצוע המעשי³², כי מבחינת חיצוניות נפש האדם מוגבל כל כח נפשי במקום המסויים לו: שכל במוח, מידות ורגשות בלב, כח המעשה בידיים וכדומה. ולכן, כאשר שקוע האדם בלימוד, אין המעשה כשלעצמו, שהוא בדרגה נמוכה הרבה יותר מן השכל, תופס אצלו מקום, אלא בפרט מסויים שהמעשה מסייע ללימוד.

אך כאשר שקועים בלימוד בפנימיות הנפש, עד אשר זוהי כל מהות האדם, אז לא ייתכן לומר שיש פינה בנפשו הסותרת לחכמתו, ובאופן זה, לא זו בלבד שהלימוד משפיע על המעשה (אשר לשם כך די בהחלטה, "נצח והוד