153

אחד" אין כוונת רבי יצחק לומר שאין אנו יודעים לדרוש את שמות המרגלים, אלא שהלימוד על שאר שמות המרגלים – לימוד מביא לידי מעשה – "לא עלתה בידינו", אינו מביא אותנו לידי מעשה, שעלינו ללמוד משמות מרגלים אלו¹³:

הדרשות על שאר שמות המרגלים קשורות רק לעבודת "אבותינו" – הם היו צריכים להמנע מכל אחת מטעויות המרגלים, המתבטאות גם בשמות אלו. אך "בידינו" "לא עלתה... אלא אחד" – אנו צריכים להזהר מענין אחד בלבד¹⁴ – "סתור בן מיכאל", שלא נגיע ל"סתר מעשיו של הקדוש־ברוך־הוא...".

על כך הוסיף רבי יוחנן – "אף אנו נאמר נחבי בן ופסי..." – אמנם, באותו אופן אשר היה אצל "אבותינו" צריכים אנו להיזהר רק בענין "אחד"¹⁵, של סתור בן מיכאל, אבל קשורה אלינו גם ההוראה הנלמדת מן הדרש על השם נחבי בן ופסי, אם כי לא באותו אופן שהיה אצל "אבותינו", אלא "אף אנו ה. טעותם של המרגלים

הדברים יובנו כאשר נקדים את המוסבר במספר מקומות¹⁶, שהגורם לחטא המרגלים היה אי־רצונם לצאת מן המדבר ומאורח החיים שחיו בו ולהכנס לארץ ישראל, ארץ נושבת, אשר לגביה נצטוו¹⁷: "כי תבואו אל הארץ... שש שנים תזרע...", בה צריך האדם לחרוש ולזרוע¹⁸ ולעסוק בענינים גשמיים. וכנאמר בתורת החסידות¹⁹: המרגלים לא רצו לרדת מעולם המחשבה אל עולם הדיבור ובמיוחד לא אל עולם המעשה.

בעבודת ה' עצמה זהו ההבדל בין תורה לבין מצוות²⁰: התורה "היא²¹ חכמתכם ובינתכם" – לימוד בשכל ובמחשבה (וכן הביטוי דיבור²²), ואילו מהותן של המצוות היא מעשה. המרגלים חפצו להישאר במדבר, שבו עסקו ישראל בעיקר בלימוד התורה, ולא להכנס לארץ ישראל, ששם עיקר העבודה הוא במעשה המצוות.

אך "לא המדרש עיקר אלא