183

מצוה אחריתי" (=אמרו הואיל ונעשתה בה מצוה אחת, נעשה בה מצוה אחרת).

גם לגבי עירובי חצרות כותב מהרי"ל⁸: "ובליל שבת ובשחריתו אני מניחו ללחם משנה... ואמר דגם בליל שבת יכולים לאכלו... רק חביב עליו להרבות בו מצוה", "בסעודה שלישית בשבת... היה בוצע על ככר... אותו שעירב בו עירוב חצירות..."⁹, וכך מציין גם מהרש"ל¹⁰: "וכן נהגו בערובי חצרות" (שאוכלים את הפת רק בסעודה שלישית, ולאחר הנחתה ללחם משנה בשתי הסעודות הראשונות, כבעירוב תבשילין).

אבל לגבי הלכה זו כותב אדמו"ר הזקן¹¹ רק פסק ההלכה של הרמ"א¹²: "ויש לבצוע עליו בשבת שחרית¹³... דהואיל ונעשית בו מצוה אחת יש לעשות בו גם־כן מצוה אחרת", ואיננו מציין את המנהג לבצוע את פת העירוב רק בסעודה שלישית, כדי "להרבות בו מצוה".

יש להבין: מדוע מציין אדמו"ר הזקן מנהג זה רק לגבי עירוב תבשילין¹⁴, בעוד אשר מהרי"ל ומהרש"ל מציינים אותו הן לגבי עירוב תבשילין והן לגבי עירובי חצרות, ובמיוחד, כאשר מקורה של הסברה "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי" הוא בנושא עירובי חצרות¹⁵, כדלעיל?

ג. מדוע בוצעים את הפת בסעודה שלישית,

שאיננה חובה?

כדי להבין זאת יש להסביר תחילה קושי המתעורר על עצם המנהג לבצוע את הפת של העירוב "בסעודה שלישית של שבת כדי לעשות בו מצוות הרבה...":

שתי הסעודות הראשונות של השבת חשובות יותר מסעודה שלישית¹⁶, ולפי מספר דעות אף אין צורך בלחם־משנה בסעודה שלישית. יתר־על־כן: יש הסוברים שלסעודה שלישית אין כלל צורך בפת, ודי במאכל מחמשת המינים וכדומה, עד אשר ישנן אפילו דעות הסוברות שאפשר לצאת ידי חובת סעודה זו בפירות וכדומה –

ואם כך קשה: מדוע דוחים את בציעת ככר העירוב עד לסעודה שלישית, בשעה שאכילת הפת אינה