183

שיחה ד

בשלח

א. בציעת פת של עירוב תבשילין בשבת

ההלכה קובעת לגבי עירוב תבשילין¹, שמיד לאחר סיום הכנת כל צרכי השבת מותר לאכול את המאכלים שנעשה באמצעותם העירוב, גם אם עדיין יום־טוב. אבל במהרי"ל² נאמר, שהוא הנהיג "להניח ככר העירוב (תבשילין) ללחם משנה בליל שבת ובשחריתו, ובסעודה שלישית היה בוצע עליו". וכך מציין גם מהרש"ל³: "ומאחר שצריך להיות העירוב קיים אין ראוי לאכלה עד ליל שבת, ומכל־מקום היה מנהג מהר"ם להניח הככר תחת הלחם־משנה בליל שבת ולמחרתו, ובסעודה שלישית היה בוצע עליו מאחד דאתעביד ביה מצוה אחת, ראוי לעשות עליו מצוות אחרות".

גם אדמו"ר הזקן כותב על מנהג זה בשולחן־ערוך⁴, וזו לשונו: "לכתחילה צריך שיהיו הפת והתבשיל שמורים אצלו עד לאחר שתיקן כל צרכי שבת .. ומכל־מקום מצוה מן המובחר להמתין מלאכול הפת של עירוב תבשילין עד

ד אחת מג' סעודות השבת כדי לבצוע עליו .. שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצוה אחרת, ויש נוהגין שלא לבצוע עליו עד סעודה שלישית של שבת כדי לעשות בו מצוות הרבה, שמניחין זה הככר ללחם־משנה בסעודה הראשונה ובסעודה שניה של שבת, ובסעודה שלישית בוצעין עליו".

ב. אדמו"ר הזקן מזכיר מנהג זה רק לגבי ערוב תבשילין

המקור לדעה שדבר שנעשתה בו מצוה אחת (עירוב תבשילין) ראוי לעשות בו מצוה נוספת (לחם משנה וסעודת שבת), הוא מן הגמרא⁵ לגבי עירובי חצרות⁶: "רב אמי ורב אסי כי הוה מתרמי להו רפתא דערובא (=כאשר הזדמנה להם פת של עירובין) "שערבו בו אתמול עירובי חצירות⁷ מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ. אמרי הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה