122
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אז אכלו בני ישראל "לחם עוני"6, אלא לפניה, וכהכנה לקראתה.
ב. גם כיום יש מקום לאכילת מצה עשירה בערב פסח
פסח מצרים מהווה מקור ושורש לפסח דורות. מובן אפוא, שהענין שהובא לעיל לגבי פסח מצרים, שכהכנה ליציאת מצרים היה מקום לאכילת מצה עשירה, צריך להיות דוגמתו גם בפסח דורות:
ב"מרדכי" כתוב7 ש"בזמן שבית המקדש קיים היו עושין כל הסדר אחר הסעודה ולא היו אוכלין מצת מצוה אלא לאחר שמלאו כריסן..." ו"בימיהם היו אוכלין מצה עשירה על סעודתן"8 (כדי שברכת "המוציא" של הסעודה לא תיאמר על מצה שבה יקיימו מאוחר יותר, ב"סדר", את מצוות אכילת מצה9).
בדומה לכך מוצאים גם בזמן הזה, למרות שעורכים את הסדר לפני הסעודה: הדין קובע שבערב פסח, לפני השעה העשירית, "מותר לאכול מצה עשירה"10 למרות שאסור לאכול שום מצה11. ויש לומר, שהעובדה שההלכה מתירה אז אכילת מצה עשירה מלכתחילה12, מוכיחה שבערב פסח, כאשר מתכוננים לפסח וליציאת מצרים, נותנת התורה מקום לאכילת מצה עשירה.
ג. הטעם לכך שאי אפשר לקיים מצות אכילת מצה ע"י מצה עשירה
בציווי על אכילת לחם עוני, שהובא לעיל, מציין הפסוק את הטעם לציווי – "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים", ולכן "לא הספיק בצק להחמיץ".13
כיוון ש"לחם עוני שולל, בנוסף לחמץ14, גם מצה עשירה, נראה ש"כי בחפזון יצאת..." מהווה טעם גם לעובדה שאי־אפשר לצאת ידי חובת אכילת מצה על־ידי אכילת מצה עשירה.
הערות
- 6. ראה גבורות ה' (פנ"א) דמש"נ בהגדה "לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", הכוונה בזה* להמצות שאכלו בעת יציאתם ממצרים, עיי"ש. ובאוה"ת רד"ה הא לחמא (ויקרא כרך ב' ע' תנג) דהמצה שנק' לחם עוני היינו מה שאכלו כשיצאו ממצרים (אבל עיי"ש בסוף המאמר), ומכיון שלחם עוני שולל מצה עשירה, הרי מובן, שלא אכלו אז מצה עשירה.
- 7. סוף פסחים בדיני הסדר בשם רבינו מאיר. ופליג בזה על הרמב"ם הל' חו"מ פ"ח.
- 8. שם בסוף המס' (קיט, ב).
- 9. ראה פסחים קטו, רע"א (לענין מרור).
- 10. ירושלמי פסחים ר"פ ערבי פסחים (הובא בתוד"הלאיאכל –פסחים צט, ב). רמב"םהל' חו"מ ספ"ו. טושו"ע או"ח סתע"א ס"ב. שו"ע אדה"ז שם ס"ד.
- 11. טושו"ע שם. שו"ע אדה"ז שם.
- 12. ראה תוד"ה לא יאכל שם (בסופו): אבל מצה עשירה שריא וכן הי' נוהג ר"ת. הג"מ הל' חו"מ ספ"ו. ועוד.
- 13. רש"י עה"פ.
- 14. ראה ריטב"א להגש"פ פי' הא לחמא. גבורות ה' רפנ"א. ועוד.
- . וידועה השקו"ט והפירושים בזה – כו"כ מהם הובאו בתו"ש מילואים לכרך כב סימן ה' פרק א'. וראה לקמן הערה 39.
משנה תורה, הלכות חובל ומזיק ח׳ - הטקסט מספריא
המוסר ממון [א] חבירו בידי אנס חייב לשלם מן היפה שבנכסיו. ואם מת גובין [ב] מיורשיו כשאר כל המזיקין. בין שהיה האנס עכו"ם בין שהיה ישראל הרי זה המוסר חייב לשלם כל מה שלקח האנס. אע"פ שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד.
א במה דברים אמורים כשהראה המוסר מעצמו. אבל אם אנסוהו [ג] עובדי כוכבים או ישראל אנס להראות והראה הרי זה פטור מן התשלומין. ואם נשא ונתן ביד אע"פ שהוא אנוס חייב לשלם. המציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם.
כיצד הרי שגזר המלך להביא לו יין או תבן וכיוצא בדברים אלו. ועמד מוסר ואמר הרי יש לפלוני אוצר יין או תבן במקום פלוני והלכו ולקחוה חייב לשלם. אנסו המלך למוסר זה עד שיראה לו אוצרות יין או תבן. או עד שיראה לו ממון חבירו שהוא בורח מלפניו והראה לו מפני האונס הרי זה [ד] פטור. שאם לא יראה לו יכהו או ימיתהו.
נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מכל מקום. אע"פ שהמלך [ה] אנסו להביא. במה דברים אמורים שאם אנסו להביא והביא חייב בשלא הגיע הממון לרשות האנס. אבל אנס שאנס ישראל עד שהראהו ועמד האנס על הממון ונעשה ברשותו ואנס את ישראל עד שהוליכו לו למקום אחר. ואפילו הוליכו זה המוסר שהראהו הרי זה פטור מלשלם. שכיון שעמד האנס בצד האוצר כבר אבד כל מה שיש בו וכאילו נשרף.
ב בעלי דין שהיתה ביניהם מריבה על הקרקע או על מטלטלין. זה אומר שלי וזה אומר שלי. ועמד אחד מהן ומסרה ביד עובד כוכבים. מנדין אותו שיחזיר הדבר לכמו שהיה ויסלק יד אנס מביניהם ויעשו דין בישראל.
מי שנתפש על חבירו ולקחו עובדי כוכבים ממון ממנו בגלל חבירו. אין חבירו חייב לשלם. אין לך מי שנתפש [ו] על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם חוץ מן הנתפש מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה. או הנתפס על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך בעברו עליהם הוא או חיילותיו הרי זה חייב לשלם לו. והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני בפני [ז] עדים.
ג מי שיש עליו עדים שמסר ממון חבירו. כגון שהראה מעצמו או שנאנס ונשא ונתן. ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמסר אומר כך וכך הפסידני. והמוסר כופר במה שטענו. אם תפש הנמסר [ח] אין מוציאין מידו אלא נשבע בנקיטת חפץ וזוכה במה שתפש. ואם לא תפש אין מוציאין מן המוסר אלא בראיה ברורה.
אין משביעין את המוסר שהראה מעצמו לא שבועה חמורה ולא שבועת היסת. מפני שהוא רשע ואין לך פסול יתר [ט] מזה. אבל המוסר שאנסוהו להראות או להביא ונשא ונתן ביד. אע"פ שהוא חייב לשלם אינו רשע אלא בן תשלומין הוא בלבד ומשביעין אותו כשאר הכשרין.
* אסור [י] למסור האדם ביד עובד כוכבים בין בגופו בין בממונו. ואפילו היה רשע ובעל עבירות ואפילו היה מיצר לו ומצערו. וכל המוסרו ביד עובד כוכבים בין בגופו בין בממונו אין לו חלק לעולם הבא.
א מותר להרוג המוסר [כ] בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. ומותר להרגו קודם שימסור אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו. ואפילו ממון קל התיר עצמו למיתה. ומתרין לו ואומרין לו אל תמסור. אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו מצוה להרגו וכל הקודם להרגו זכה.
ב עשה המוסר אשר זמם ומסר. יראה לי שאסור להרגו אלא אם כן הוחזק למסור הרי זה יענש שמא ימסור [ל] אחרים. ומעשים בכל זמן בערי המערב לענוש המוסרים שהוחזקו למסור ממון בני אדם ולמסור המוסרים ביד העובדי כוכבים לענשם ולהכותם ולאסרם כפי רשעם. וכן כל המיצר לציבור ומצערן מותר למסרו ביד העובדי כוכבים להכותו ולאסרו ולקנסו. ג אבל מפני צער יחיד אסור *לאוסרו. ואסור לאבד ממונו של מוסר ואע"פ שמותר לענשו שהרי ממונו [מ] ליורשיו.
רודף שהיה ד רודף אחר חבירו להרגו או לדבר עבירה ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם. פטור מן התשלומין. מפני שהוא מתחייב בנפשו שכיון שרדף התיר עצמו למיתה.
נרדף ששבר כלים של רודף פטור. לא יהיה ממונו חביב מגופו. ואם שבר כלים אחרים חייב. שהמציל עצמו בממון חבירו חייב.
מי שרדף אחר הרודף להושיע הנרדף ושבר את הכלים בין של רודף בין של כל אדם פטור. ולא מן הדין אלא תקנה היא שלא ימנע מלהציל או יתמהמה ויעיין בעת שירדוף.
ה ספינה [נ] שחשבה להשבר מכובד המשוי. ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור. שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם.
פסחים צ״ט ב - הטקסט מספריא
מַתְנִי׳ עֶרֶב פְּסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. אֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב, וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן וַאֲפִילּוּ מִן הַתַּמְחוּי.
גְּמָ׳ מַאי אִירְיָא עַרְבֵי פְסָחִים? אֲפִילּוּ עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים נָמֵי. דְּתַנְיָא: לֹא יֹאכַל אָדָם בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַשַּׁבָּת כְּשֶׁהוּא תַּאֲוָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.
אָמַר רַב הוּנָא: לָא צְרִיכָא אֶלָּא לְרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ — הָנֵי מִילֵּי בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, אֲבָל בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, מִשּׁוּם חִיּוּבָא דְמַצָּה מוֹדֶה.
רַב פָּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, הָתָם בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה הוּא דַּאֲסִיר, סָמוּךְ לַמִּנְחָה שְׁרֵי. אֲבָל בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, אֲפִילּוּ סָמוּךְ לַמִּנְחָה נָמֵי אָסוּר.
וּבָעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַמִּנְחָה שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: לֹא יֹאכַל אָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְיָמִים טוֹבִים מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַשַּׁבָּת כְּשֶׁהוּא תַּאֲוָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.
אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאן לֵימָא לַן דִּמְתָרַצְתָּא הִיא?
MISHNA: On the eve of Passover, adjacent to minḥa time, a person may not eat until dark, so that he will be able to eat matza that night with a hearty appetite. Even the poorest of Jews should not eat the meal on Passover night until he reclines on his left side, as free and wealthy people recline when they eat. And the distributors of charity should not give a poor person less than four cups of wine for the Festival meal of Passover night. And this halakha applies even if the poor person is one of the poorest members of society and receives his food from the charity plate.
GEMARA: The Gemara expresses surprise at the mishna’s statement that one may not eat on Passover eve from the time that is adjacent to minḥa. Why discuss this halakha particularly with regard to the eves of Passover? Even on the eves of Shabbat and other Festivals it is also prohibited to eat in the late afternoon, as it was taught in a baraita: A person should not eat on the eves of Shabbat and Festivals from minḥa time onward, so that he will enter Shabbat when he has a desire to eat and he will enjoy the Shabbat meal; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: One may continue eating until dark.
Rav Huna said: The mishna was necessary only according to the opinion of Rabbi Yosei, who said that one may continue eating until dark. According to his opinion, the mishna is necessary to emphasize that this applies only on the eves of Shabbat and Festivals. But on the eve of Passover, due to the obligation to eat matza, Rabbi Yosei concedes that one must refrain from eating in the afternoon, so that he will eat matza with a good appetite.
Rav Pappa said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, there is still a difference between the eves of Shabbat and other Festivals, as compared with the eve of Passover. There, on the eves of Shabbat and other Festivals, it is only from minḥa time onward that it is prohibited to eat, but adjacent to minḥa time it is permitted. However, on the eve of Passover, even adjacent to minḥa time, it is also prohibited to eat. For this reason, the mishna is referring specifically to the eve of Passover.
The Gemara asks: And on the eve of Shabbat adjacent to minḥa time, is it permitted to eat? But wasn’t the following taught in a baraita? A person may not eat on the eve of Shabbat and Festivals from nine hours onward, so that he will enter Shabbat when he is filled with the desire to eat; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: One may continue eating until dark. According to the opinion of Rabbi Yehuda, even on Shabbat eve one may not eat from before the time of the lesser minḥa, which is at nine and a half hours of the day.
Mar Zutra said: Who will say to us that this version of the baraita is accurate?
משנה תורה, הלכות חובל ומזיק ו׳ - הטקסט מספריא
א המזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד. כיצד נפל מן הגג ושבר את הכלים או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושברו חייב נזק שלם. שנאמר ומכה בהמה ישלמנה לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד.
ואחד ההורג בהמתו של חבירו או השובר כליו או הקורע בגדיו או קוצץ נטיעותיו הכל דין אחד הוא.
במה דברים אמורים ברשות הניזק. אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון אבל בשגגה או באונס פטור. וכן אם היו שניהן ברשות או שניהם שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו של.א בכוונה פטור.
היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב. היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים היא וכן כל כיוצא בזה. כל אלו הדברים ברשות הניזק אבל ברשות המזיק פטור עד שיתכוין להזיק כמו שביארנו.
ב הרי שמילא חצר חבירו כדי יין ושמן אפילו הכניסם ברשות הואיל ולא קיבל עליו בעל החצר לשמור הרי זה נכנס ויוצא כדרכו וכל שישתבר מן הכדים בכניסתו וביציאתו הרי הוא פטור עליהן. ואם שברן בכוונה אפילו הכניסם בעל הכדים שלא ברשות הרי זה חייב לשלם [וכן כל כיוצא בזה].
א שור שעלה על גבי שור להרגו ברשות המזיק שהוא בעל התחתון בין שהיה תם בין שהיה מועד ובא בעל התחתון ושמט את שורו להצילו ונפל עליון ומת הרי זה פטור.
דחפו לעליון ומת אם [א] היה יכול לשומטו ולא שמטו הרי זה חייב. ואם לא היה יכול לשומטו הרי זה פטור.
שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה חביתו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. היה בעל הקורה ראשון ובעל החבית אחרון ונשברה חבית בקורה פטור [ב] ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד משאו חייב ואם הזהיר לבעל החבית ואמר לו עמוד פטור. עמד לתקן משאו הרי הוא כמהלך ופטור. ואע"פ שלא הזהיר לבעל החבית שהוא טרוד בדרכו. היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב שזה כמו ששברו בידו בכוונה ואם עמד בעל חבית לנוח פטור. ואם הזהיר לבעל הקורה ואמר לו עמוד הרי זה חייב ואם עמד לתקן משאו אע"פ שלא הזהיר לבעל הקורה הרי הוא חייב. וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו וכן כל כיוצא בזה.
שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים אחד רץ ואחד מהלך והוזק אחד מהן בחבירו שלא בכוונה. זה הרץ חייב מפני שהוא משנה. ואם היה ערב שבת בין השמשות [ג] פטור מפני שברשות הוא רץ כדי שלא תכנס השבת והוא אינו פנוי. היו שניהם רצים והוזקו זה בזה שניהם פטורין ואפילו בשאר הימים.
אחד המזיק בידו או שזרק אבן או ירה חץ והזיק בו או שפטר מים על חבירו או על הכלים והזיק או שרק או נע והזיק בכיחו וניעו בעת שהלכו מכחו הרי זה כמזיק בידו והם תולדות של אדם. אבל אם נח הרוק והכיח על הארץ ואחר כך נתקל בהן אדם הרי זה חייב משום בורו שכל תקלה תולדת בור היא כמו שביארנו.
לוטש שהיה מכה בפטיש ויצא גץ מתחת הפטיש והזיק הרי זה חייב כמי שזרק אבן או חץ. ב וכן הבנאי שקבל עליו את הכותל לסותרו ושבר את האבנים או הזיק חייב. היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור. ואם מחמת המכה חייב שזה כזורק חץ והזיק בו הוא.
הכובש בהמת חבירו במים או שנפלה ומנעה מלעלות עד שמתה במים. או שהניחה בחמה וצמצם עליה המקום כדי שלא תמצא צל עד שהרגתה החמה חייב לשלם. וכן כל כיוצא בזה.
שנים שהמיתו את הבהמה כאחת או שברו את הכלי כאחת משלשין ביניהן.
חמשה שהניחו חמש חבילות על הבהמה ולא מתה ובא זה האחרון והניח חבילתו עליה ומתה. אם היתה מהלכת באותן החבילות ומשהוסיף זה חבילתו עמדה ולא הלכה האחרון חייב. ואם מתחלה לא היתה מהלכת האחרון פטור. ואם אין ידוע כולן משלמין בשוה.
וכן חמשה שישבו על הכסא ולא נשבר ובא אחרון וישב עליו ונשבר אע"פ שהיה ראוי להשבר בהן קודם שישב הואיל וקירב את שבירתו [ד] האחרון חייב. שהרי אומרים לו אילו לא נסמכת עלינו היינו עומדים קודם שישבר. ואם ישבו כאחת ונשבר כולן חייבין וכן כל כיוצא בזה.
א אדם ושור שדחפו בהמה או אדם או כלים או בהמת פסולי המוקדשין לבור והוזק הנדחף בבור או מת או נשתברו הכלים. לענין נזקי אדם או היזק בהמה שלשתן חייבין האדם הדוחף ובעל השור ובעל הבור ומשלשין ביניהן. לעניין דמי ולדות וארבעה דברים אדם חייב ובעל השור ובעל הבור פטורין. לענין כופר ושלשים של עבד בעל השור חייב ואדם ובעל הבור פטורין. לענין כלים ופסולי המוקדשין אדם ובעל השור חייבין ובעל הבור פטור.
שולחן ערוך, אורח חיים תע״א:ב׳ - הטקסט מספריא
וְקֹדֶם שָׁעָה עֲשִׂירִית מֻתָּר לֶאֱכֹל מַצָּה עֲשִׁירָה. הַגָּה: אֲבָל מַצָּה שֶׁיּוֹצְאִין בָּהּ בַּלַּיְלָה, אֲסוּרָה לֶאֱכֹל כָּל יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר (רַ"ן פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין בְּשֵׁם הַרַמְבַּ"ם וְהַמַּגִּיד פ"ו). וְקָטָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה שֶּׁמְּסַפְּרִין בַּלַּיְלָה מִיצִיאַת מִצְרַיִם, מֻתָּר לְהַאֲכִילוֹ (ת"ה סִימָן קכ"ה). וְיֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל חֲזֶרֶת בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּדֵי לֶאֱכֹל מָרוֹר לְתֵאָבוֹן (תא"ו נ"ה ח"ג), וְכֵן בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, כְּדֵי לֶאֱכֹל בְּלֵיל שֵׁנִי לְתֵאָבוֹן. וְכֵן נוֹהֲגִין קְצָת לְמַעֵט בַּאֲכִילַת מַצָּה בְּיוֹם רִאשׁוֹן מֵהַאי טַעֲמָא (כָּל בּוֹ). וְיֵשׁ מַחְמִירִין עוֹד שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל פֵּרוֹת, כְּדֵי לֶאֱכֹל הַחֲרֹסֶת לְתֵאָבוֹן, וְאֵין לָחוּשׁ לַמִּנְהָג הַהוּא. וְיֵשׁ מַחְמִירִין שֶׁלֹּא לְפָרֵר אוֹ לִשְׁבֹּר הַמַּצּוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח, שֶׁלֹּא לָבֹא לֶאֱכֹל מֵהֶם (מַהֲרִי"וּ), וְאֵין לָחוּשׁ גַּם לָזֶה. מַצָּה שֶׁנֶּאֱפָה כְּתִקְנָהּ וְאַחַר כָּךְ נִתְפָּרְרָה וְנִלּוֹשָׁה בְּיַיִן וְשֶׁמֶן, אֵינָהּ נִקְרֵאת מַצָּה עֲשִׁירָה וַאֲסוּרָה לְאָכְלָהּ בְּעֶרֶב פֶּסַח (מהרי"ו).
מצוטט ב־3 עמודים
תורת מנחם 1
- מו - שנת תשכ"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ו לקו"ש חט"ז ע' 122
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- הלכות פסח - ח"ד (סי' תנג-תסז) ‹ תעא בערב פסח אחר שעה עשירית אסור לאכול פת לקוטי שיחות חט"ז ע' 122
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.