239
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שבסוף הפרשה – והרי "הכל הולך אחר החיתום"15 – מספרת התורה מעלות טובות ושבחים רבים על משה רבינו, ומסיימת בפסוק "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", העוסק בשבירת הלוחות16.
ומיד מתעורר הקושי: שבירת הלוחות היא ענין שלילי, עד כדי כך שכשרוצים להפליא את היפך הטוב שבמיתת צדיקים, אומרים, שהיא קשה כיום שנשתברו בו הלוחות17. ואם כך, מדוע מזכירים זאת בין המעלות והשבחים של משה? רש"י מבהיר זאת ומוסיף "והסכימה דעת הקדוש־ברוך־הוא לדעתו, שנאמר18 אשר שברת – יישר כוחך ששברת".
אך אין מובן: משה שבר את הלוחות מפני שערך קל־וחומר "ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצוות, אמרה תורה19 וכל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן וישראל מומרים, על־אחת־כמה־וכמה"20. יוצא מכך, ששבחו של משה על שבירת הלוחות הוא בכך שכיבד את התורה, ולא חפץ לתיתה ל"מומרים", אך לגבי ישראל – הרי בשבירת הלוחות הוא הביע, לכאורה, את ההיפך ממעלתם,
וכיצד ייתכן שסיום פרשת "וזאת הברכה", שתוכנה הוא "אשר ברך " משה... את בני ישראל", וכהקדמה לכך הזכיר משה את זכותם של ישראל21, בהיותם היחידים שקבלו את התורה – הוא בענין הנוגד למעלתם של ישראל, ובמיוחד ענין שבירת הלוחות שנגרם מכך שישראל היו אז "מומרים" ולא ראויים לתורה?
בנוסף לתמיהה שלעיל, כיצד קשורה שבירת הלוחות ל"וזאת הברכה", אין מובן גם, מדוע "לעיני כל ישראל" הוא הסיום והחותם של התורה שבכתב כולה. שהרי, לכאורה: מהותה של התורה היא "דבר אל בני ישראל"22, ענין המוכיח שהם קדמו אפילו לתורה23, וכיצד ייתכן24 שהתורה תסיים בענין שהוא: 1) ההיפך משבחם של ישראל, 2) שבירת הלוחות של "דבר ה' אל כל קהלכם"?
לפיכך יש לומר*, שמעלת משה בשבירת הלוחות, אשר על כך אמר לו
הערות
- 15. ברכות יב, א.
- 16. ספרי ורש"י ס"פ ברכה.
- 17. רש"י עקב יו"ד, ו.
- 18. תשא לד, א. עקב יו"ד, ב.
- 19. בא יב, מג.
- 20. שבת פז, א. ורש"י תשא לב, יט.
- 21. ראה רש"י ריש פרשתנו.
- 22. ראה ב"ר פ"א, ד: אילולי שצפה הקב"ה ש .. ישראל עתידין לקבל את התורה לא הי' כותב צו את בנ"י כו'.
- 23. ב"ר שם. וראה גם תנדבא"ר פי"ד.
- 24. נוסף להתמי' – שצריך לסיים בטוב. ויש לומר, שמטעם זה מוסיף רש"י (לפי הנוסח שבדפוס ראשון) [אחרי התיבות "יישר כחך ששברת"] "אשריך ..."* – אף שלפירוש התיבות לעיני כל ישראל" הי' מספיק שיסיים ב"יישר כחך ששברת" – בכדי לסיים בטוב.
- *. וראה לקו"ש חל"ד ע' 217 ואילך.
- . בהצילום שמדפוס ראשון מטושטש. וצריך בירור. ובכמה כת"י רש"י שתח"י (וגירסא זו הובאה גם בהוצאת ברלינר מהדורא א'): אשרי תלמיד שרבו מודה לו.
בראשית רבה א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, שִׁשָּׁה דְבָרִים קָדְמוּ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, יֵשׁ מֵהֶן שֶׁנִּבְרְאוּ, וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁעָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת. הַתּוֹרָה וְהַכִּסֵּא הַכָּבוֹד, נִבְרְאוּ. תּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. כִּסֵּא הַכָּבוֹד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (תהלים צג, ב): נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז וגו'. הָאָבוֹת וְיִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, עָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת, הָאָבוֹת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ט, י): כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר וגו'. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עד, ב): זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶדֶם. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, יב): כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן וגו'. שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עב, יז): יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם וגו'. רַבִּי אַהֲבָה בְּרַבִּי זְעִירָא אָמַר אַף הַתְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צ, ב): בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ, וְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וגו', אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶם קֹדֶם, אִם הַתּוֹרָה קָדְמָה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד וְאִם כִּסֵּא הַכָּבוֹד קֹדֶם לַתּוֹרָה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא הַתּוֹרָה קָדְמָה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ וגו', קוֹדֵם לְאוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים צג, ב): נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק אָמְרוּ, מַחְשַׁבְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לְכָל דָּבָר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָשׂוּי לְמַטְרוֹנָה אַחַת, וְלֹא הָיָה לוֹ מִמֶּנָּה בֵּן, פַּעַם אַחַת נִמְצָא הַמֶּלֶךְ עוֹבֵר בַּשּׁוּק, אָמַר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין זוֹ לִבְנִי, וְהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִין, בֵּן אֵין לוֹ וְהוּא אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין זוֹ לִבְנִי, חָזְרוּ וְאָמְרוּ הַמֶּלֶךְ אַסְטְרוֹלוֹגוּס גָּדוֹל הוּא, אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא עָתִיד לְהַעֲמִיד מִמֶּנָּה בֵּן לֹא הָיָה אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין לִבְנִי. כָּךְ אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאַחַר עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה, לֹא הָיָה כּוֹתֵב בַּתּוֹרָה צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי בַּנָאי, הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יט): ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ וגו'. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר בִּזְכוּת משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כא): וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב מַתְנָה אָמַר, בִּזְכוּת שְׁלשָׁה דְּבָרִים נִבְרָא הָעוֹלָם, בִּזְכוּת חַלָּה, וּבִזְכוּת מַעַשְׂרוֹת, וּבִזְכוּת בִּכּוּרִים, וּמַה טַּעַם, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָא חַלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, כ): רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם, אֵין רֵאשִׁית אֶלָּא מַעַשְׂרוֹת, הֵיךְ דְּאַתְּ אָמַר (דברים יח, ד): רֵאשִׁית דְּגָנְךָ, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא בִּכּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, יט): רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ וגו'.
מצוטט ב־5 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לד ‹ ברכה ‹ שיחה א ‹ 219 לקו"ש ח"ט ע' 239
תורת מנחם 4
- סב - שנת תשל"א - חלק ראשון ‹ שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשל"א לקו"ש ח"ט ע' 240
- סב - שנת תשל"א - חלק ראשון ‹ שיחת יום שמחת תורה, ה'תשל"א לקו"ש ח"ט ע' 240
- סב - שנת תשל"א - חלק ראשון ‹ שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מר-חשון, ה'תשל"א לקו"ש ח"ט ע' 239
- סב - שנת תשל"א - חלק ראשון ‹ שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשל"א לקו"ש ח"ט ע' 240
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.