238
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
לפי זה אפשר היה להסביר את הקשר של "וזאת הברכה" לשמיני עצרת10, כי גם בתחילת ובראש הפרשה, לאחר ההקדמה בפסוק הראשון "וזאת הברכה אשר ברך משה... לפני מותו", מסופר, שהקדוש־ברוך־הוא הציע, כביכול, את התורה לבני שעיר ולבני ישמעאל11 – אשר הם שבעים האומות בכללותן12, כנאמר בגמרא13 "שהחזירה על כל אומה ולשון" – אך הם סירבו לקבלה, ורק ישראל היו ה"אומה יחידה", אשר קיבלה את התורה14.
אך אין די בהסבר זה: ההבדלה שנוצרה בין ישראל לבין האומות בזמן מתן תורה קשורה יותר לחג השבועות מאשר לשמיני עצרת, ולכן אי אפשר לומר, ש"הוי' מסיני בא..." הוא "ענין המועד" של שמיני עצרת.
ג. סיום הפרשה והתורה:
"לעיני כל ישראל"
כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר,
הערות
- 10. לעיל ע' 234 ואילך מבואר, שהשייכות ד"וזאת הברכה" ליום שמח"ת היא [לא מצד זה שהוא יו"ט שני דשמע"צ, כי אם] מצד הענין ד"שמחת תורה" שבו, במה שהוא נבדל משמע"צ. ועפ"ז מבואר שם דיוק לשון הרמב"ם (המובא לעיל בפנים) "ולמחר קורין וזאת הברכה" – ולא "ובתשיעי" (כמו "ובשמיני" גבי יו"ט שני דשש"פ) – כי הענין ד"שמחת תורה" בא לאחרי שמע"צ, "למחר". אבל: א) מזה גופא שקבעו שמח"ת ביום שהוא גם (יו"ט שני ד)שמע"צ ועד שבארץ ישראל שני הענינים (שמע"צ ושמח"ת) הם באותו היום, מוכח שהענין ד"שמח"ת" שייך להענין ד"שמע"צ", כמבואר לעיל שם הערה 12 – בשוה"ג. ב) "וזאת הברכה" שייכת גם להענין "דשמע"צ (כדמוכח מהטעם (המובא לעיל בפנים) "כדי לסמוך ברכת המלך כו'"). ולהעיר מפיה"מ להרמב"ם (מגילה פ"ג מ"ה) "ובתשיעי קורין וזאת הברכה". וי"ל שגם בטור ושו"ע סתרס"ט, הלשון "תשיעי" קאי גם א"וקורין" (ודלא כדלעיל ע' 236 הערה 23). וראה לקמן הערה 46.
- 11. ספרי ורש"י פרשתנו לג, ב. זח"ג קצב, ב.
- 12. אוה"ת פרשתנו ע' א'תתמ. סה"מ תרכ"ז ע' שעט. ובזה מבאר שם מה ש"חשיב ב' שרים אלו הגם כי הקב"ה החזיר .. על כל אומה ולשון".
- 13. ע"ז ב, ב.
- 14. ראה לקו"ש ח"ד ע' 1309, שע"י שהחזירה על כל אומה ולשון ובכ"ז נתנה לישראל דוקא, נתגלה בחירת הקב"ה בישראל, בחירה חפשית שמצד עצמותו ית'. עיי"ש. ועפ"ז תומתק יותר השייכות של התחלת פ' וזאת הברכה לשמע"צ – כי כמו שבשמע"צ, אף שבא לאחרי הקרבת הע' פרים (שכנגד כל ע' אומות), נתגלה אח"כ הענין ד"אומה יחידה" (ראה לעיל הערה 9) – כן הוא גם במה שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון (התחלת פ' וזאת הברכה) שעי"ז נתגלה בחירת עצמותו ית' בישראל, שאין לאוה"ע שייכות שם כלל.
משנה מגילה ג׳:ה׳ - הטקסט מספריא
בפסח קורין בפרשת מועדות של תורת כהנים. בעצרת שבעה שבועות. בראש השנה. בחדש השביעי באחד לחדש. ביום הכפורים אחרי מות. ביום טוב הראשון של חג. קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים. ובשאר כל ימות החג. בקרבנות החג:
רש"י על דברים ל״ג:ב׳ - הטקסט מספריא
ויאמר ה' מסיני בא. פָּתַח תְּחִלָּה בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם וְאַחַ"כַּ פָּתַח בְּצָרְכֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּבַשֶּׁבַח שֶׁפָּתַח בּוֹ יֵשׁ בּוֹ הַזְכָּרַת זְכוּת לְיִשְׂרָאֵל, וְכָל זֶה דֶּרֶךְ רִצּוּי הוּא, כְּלוֹמַר כְּדַאי הֵם אֵלּוּ שֶׁתָּחוּל עֲלֵיהֶם בְּרָכָה (ספרי):
מסיני בא. יָצָא לִקְרָאתָם כְּשֶׁבָּאוּ לְהִתְיַצֵּב בְּתַחְתִּית הָהָר כְּחָתָן הַיּוֹצֵא לְהַקְבִּיל פְּנֵי כַלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר "לִקְרַאת הָאֱלֹהִים" (שמות י"ט), לִמְּדָנוּ שֶׁיָּצָא כְנֶגְדָם:
וזרח משעיר למו. שֶׁפָּתַח לִבְנֵי עֵשָׂו שֶׁיְּקַבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה וְלֹא רָצוּ:
הופיע מהר פארן. שֶׁהָלַךְ שָׁם וּפָתַח לִבְנֵי יִשְׁמָעֵאל שֶׁיְּקַבְּלוּהָ וְלֹא רָצוּ (ספרי):
ואתה. לְיִשְׂרָאֵל:
מרבבת קדש — וְעִמּוֹ מִקְצָת רִבְבוֹת מַלְאֲכֵי קֹדֶשׁ וְלֹא כֻלָּם וְלֹא רֻבָּם, וְלֹא כְדֶרֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁמַּרְאֶה כָּל כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְּיוֹם חֻפָּתוֹ (שם):
אש דת. שֶׁהָיְתָה כְתוּבָה מֵאָז לְפָנָיו בְּאֵשׁ שְׁחֹרָה עַל גַּב אֵשׁ לְבָנָה, נָתַן לָהֶם בַּלּוּחוֹת כְּתָב יַד יְמִינוֹ (עי' תנחומא בראשית א'); דָּ"אַ — אש דת כְּתַרְגּוּמוֹ, שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:
ויאמר ה' מסיני בא AND HE SAID, THE LORD CAME FROM SINAI — First he began with praise of the Omnipresent, and only afterwards did he begin with what concerned Israel; but in the praise of God with which he began there is also mention of Israel’s merit. All this was by way of intercession, as though to say, “These are worthy that blessing should rest upon them” (Sifrei Devarim 343:1).
מסיני בא [THE LORD] CAME FROM SINAI — He went forth towards them when they were about to take their stand at the foot of the Mount, — as a bridegroom goes forth to welcome his bride, as it is said, (Exodus 19:17) “And Moses brought the people forth to meet God”: this teaches us that He (God) was Himself going forth facing them (cf. Mekhilta and Rashi on the verse quoted).
וזרח משעיר למו AND HE SHONE FORTH FROM SEIR UNTO THEM (the Israelites), because He first addressed Himself to the sons of Esau (the inhabitants of Seir) that they should accept the Law, but they refused,
הופיע מהר פארן HE APPEARED FROM MOUNT PARAN, because He went there and addressed Himself to the sons of Ishmael (who dwelt in Paran, see Genesis 21:21) that they should accept it and they also refused (Sifrei Devarim 343:6; Avodah Zarah 2b),
ואתה AND HE CAME therefore to Israel,
מרבבת קדש — i.e. and with Him were a part of the myriads of the holy angels, and not all of them and not even the majority of them: not as is the way of a human being who displays all the splendour of his riches and magnificence on his marriage day (Sifrei Devarim 343:11).
אשדת (lit., “fire, Law”, or “fire of Law”) — i.e. the Law which had been written before Him from olden times in black fire upon white fire (Midrash Tanchuma, Bereshit 1). The meaning of the verse is: He gave to them (למו) upon the Tablets the writing of His right hand (cf. Talmud Yerushalmi Shekalim 9:1). Another explanation of אש דת: Understand this as the Targum has it: a law which was given them from the midst of the fire (cf. Exodus 19:18).
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- סב - שנת תשל"א - חלק ראשון ‹ שיחת יום שמחת תורה, ה'תשל"א לקו"ש ח"ט ע' 238
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.