108

שלגביה אמר הקדוש־ברוך־הוא "ואם תיבין לא אתפרע"¹⁴ (=אם ישובו בתשובה לא אענישם), מסיק מכך הרמב"ם, שתשובה מועילה לגבי כל עיר נדחת.

בכך אין מובן¹⁵: כיצד ניתן ללמוד הלכות בנושא עיר הנדחת לאחר מתן תורה, מסיפור סדום, אשר היה לפני מתן תורה, והרי הכלל קובע¹⁶, ש"אין למדין מקודם מתן תורה"?

אמנם, אנו מוצאים בדומה לכך בתלמוד הירושלמי¹⁷ ובתוספתא¹⁸, שההלכה שגם נכסי צדיקים שבתוך עיר הנדחת נשרפים עם שללה נלמדת מכך שממונו של לוט אבד בסדום,

אך עצם ענין זה אינו מובן: אכן, כיצד ניתן ללמוד הלכה לאחר מתן תורה מממונו של לוט, אשר היה לפני מתן תורה?

ד. מציאות חדשה ודין חדש

כדי להבין את כל האמור לעיל, יש להקדים ולבאר ענין תמוה נוסף שאנו מוצאים בהלכות עיר הנדחת:

לגבי עבודה זרה קובעת ההלכה, שאם יחיד עובד עבודה זרה מגיע לו על כך עונש סקילה. ואילו כאשר כל אנשי העיר, ואפילו רובם, עבדו עבודה זרה, וכן התקיימו לגביהם התנאים האחרים של עיר הנדחת, הם נענשים במיתה קלה יותר – הם נידונים בסייף¹⁹.

ולכאורה: לפי ההלכה, כאשר אדם עובר עבירה, או כמה עבירות, שמגיע לו עליהן מיתות שונות, הרי הוא "נידון בחמורה"^*.

ולפי זה תמוה בעניננו: כיון שכל אחד מאנשי עיר הנדחת הוא גם יחיד כשלעצמו, ומגיע לו על כך עונש סקילה, ולא רק הרג בהתאם לדין של אנשי עיר הנדחת, מדוע קובעת התורה שהוא נידון בסיף, שהיא מיתה קלה, ולא בסקילה, שחמורה יותר מסייף?

והתמיהה אף קשה יותר: כל עוד האדם אשר הכריע והשלים את ה"רוב" של אנשי העיר עדיין לא עבד עבודה זרה, הרי כל אלו שכבר עבדו עבודה