49
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה ג
א.>
א. שבת שלאחר מתן תורה – מיוחדת
בשבת שלאחר חג השבועות, זמן מתן תורה, קוראים, בדרך כלל, את פרשת נשא. מכך מובן1 שבפרשת נשא נרמזת מהותה ומעלתה של השבת.
מהו המיוחד בשבת זו מכל שבתות השנה, והיכן נרמז הדבר בפרשת נשא?
כבר הוסבר פעמים רבות2, שבמצוות שקיימו לפני מתן תורה, כולל המצוות שנצטוו עליהן (שיש בקיומן המעלה של "גדול המצווה ועושה..."3), הרי כיון שהיתה קיימת מאז הבריאה גזירה שהעליונים לא ירדו לתחתונים והתחתונים לא יעלו לעליונים4 – היתה "הפרדה", "חיתוך" ("גזירה"), בין עליונים (רוחניות) לבין תחתונים (גשמיות) – אין בהן המעלה שיש במצוות שלאחר מתן תורה, כאשר התבטלה הגזירה.
משום כך אומר הרמב"ם5, ש"עיקר
ג גדול" הוא, ש"כל מה שאנו מרחיקים או עושים היום, אין אנו עושים אלא במצות הקדוש־ברוך־הוא על ידי משה רבינו ע"ה, לא שהקדוש־ברוך־הוא אמר זה לנביאים שלפניו" – כל המצוות, לא תעשה ועשה, שאנו מקיימים כיום, אנו מקיימים רק מפני ציוויו של הקדוש־ברוך־הוא למשה רבינו בסיני6, ולא מפני הציוויים לנביאים שלפני משה, ואף למשה לפני מתן תורה6.
מכך מובן גם לגבי מצות שבת, שלמרות שעל שבת כבר נצטוו במרה7, הרי אין ציווי זה נעלה כמצות שבת כפי שניתנה בסיני.
וכיון שכל מה שהיה בעבר "מתעורר" שוב כאשר מגיעים לתקופת השנה שבה התרחשו האירועים8, מובן, שבשבת שלאחר חג השבועות – זמן מתן תורה – בכל שנה ושנה, מתעורר
הערות
- 1. ראה של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב: המועדים של כל השנה .. בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן כי הכל מיד ה' השכיל.
- 2. ראה לקו"ש ח"א [המתורגם] ע' 35. ח"ג [המתורגם] ע' 11 ואילך. ובארוכה יותר – שיחת ש"פ וירא תשכ"ה (נדפסה בלקו"ש ח"ה ע' 316 ואילך). לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 226 ואילך. ועוד.
- 3. קדושין לא, א. וש"נ.
- 4. שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.
- 5. פיה"מ ספ"ז דחולין.
- 6. כן מוכרח בכוונת הרמב"ם שם. שהרי (א) במשנה שם: "בסיני נאמר". (ב) ברמב"ם שם מסיים: "הלא תראה מה שאמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני כו'". אלא שעפי"ז צע"ק למה לא מנה בפיה"מ (וכן בפסיקתא דר"כ ר"פ בחודש הג') גם מצות שנצטווה משה לפני מ"ת, שבהן חידוש נוסף (ובפרט שבכמה כת"י הפסיקתא אין תיבת בסיני).
- 7. סנהדרין נו, ב.
- 8. ראה רמ"ז בספר תיקון שובבים. הובא ונתבאר בספר לב דוד – להחיד"א – פכ"ט. וידועה הראי' ממשנה גטין ספ"ג: ובהוצאת סמדר כו'.
שמות רבה י״ב:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלה, ו): כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה וגו', אָמַר דָּוִד אַף עַל פִּי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרְיָא וּבְנֵי סוּרְיָא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי, כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן הַתּוֹרָה בִּטֵּל גְּזֵרָה רִאשׁוֹנָה וְאָמַר הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, וּכְתִיב (שמות כד, ט): וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה', הֲרֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וגו'. כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר (בראשית א, ט): יִקָּווּ הַמַּיִם, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יַם וּתְהוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה, ח, ט, ו): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, וְאוֹמֵר (בראשית ז, יא): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיָּם וּתְהוֹמוֹת יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וְאוֹמֵר (תהלים קו, ט): וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּמִצְרַיִם, בְּמשֶׁה שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ, נָתַן לוֹ רְשׁוּת לִשְׁלֹט בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וגו'. לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד, לְפִי שֶׁשָֹּׂמוּ יִשְׂרָאֵל נוֹטְעֵי כְּרָמִים וְגַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְאִילָנוֹת, לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד וְשִׁבַּר אֶת הַכֹּל. עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא שָׁמְעוּ לִדְבָרָיו מַה שֶּׁאָמַר לָהֶם (שמות ט, יט): שְׁלַח הָעֵז, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדַי שֶׁיָּבוֹא הַבָּרָד עַל הַכֹּל.
מדרש תנחומא, וארא ט״ו - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ (תהלים קלה, ו). הַשָּׁמַיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם (תהלים קטו, טז). מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר: בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרִיָּא, וּבְנֵי סוּרִיָּא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי. כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה, בִּטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאָמַר: הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים, וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי וְגוֹ' (שמות יט, כ). וּכְתִיב: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' (שמות כד, א). הֱוֵי, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ וְגוֹ'.
כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם (בראשית א, ט). וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ, עָשָׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה (שמות יד, כט). הֱוֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה. בַּשָּׁמַיִם, נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). וּבָאָרֶץ, נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מֵהָעִנְיָן, כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי, וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ (שמות ח, יב), שֶׁלֹּא תָּמוּת בְּמַכּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ.
משנה גיטין ג׳ - הטקסט מספריא
כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול. כיצד. היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין. איש פלוני מגרש את פלונית ממקום פלוני. ואמר זה שמי וזה שם אשתי. פסול לגרש בו. יתר מכן כתב לגרש בו את אשתו ונמלך. מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך. ושם אשתי כשם אשתך. פסול לגרש בו. יתר מכן היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות. כתב לגרש בו את הגדולה. לא יגרש בו את הקטנה. יתר מכן אמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש. פסול לגרש בו.
הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש. ומקום האשה. ומקום הזמן. שטרי מלוה. צריך שיניח מקום המלוה. מקום הלוה. מקום המעות. מקום הזמן. שטרי מקח. צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר ומקום המעות ומקום השדה ומקום הזמן. מפני התקנה. רבי יהודה פוסל בכולן רבי אלעזר מכשיר בכולן. חוץ מגיטי נשים. שנאמר (דברים כד, א) וכתב לה לשמה:
המביא גט ואבד הימנו. מצאו לאלתר כשר. ואם לאו פסול. מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירוכשר. המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. בת ישראל הנשואה לכהן. והלך בעלה למדינת הים. אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים. השולח חטאתו ממדינת הים. מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים.
שלשה דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו. על עיר שהקיפה כרקום ועל הספינה המיטרפת בים. ועל היוצא לידון. שהן בחזקת קיימין. אבל עיר שכבשה כרקום. וספינה שאבדה בים. והיוצא ליהרג. נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים. בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה:
המביא גט בארץ ישראל וחלה. הרי זה משלחו ביד אחר. ואם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר. שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר.
המביא גט ממדינת הים וחלה. עושה בית דין ומשלחו ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם. ואין שליח אחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח בית דין אני:
המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן. מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין. ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי או העשיר העני. מתו צריך ליטול רשות מן היורשין. אם הלוון בפני בית דין אינו צריך ליטול רשות מן היורשים:
המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות. מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני. מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין. אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת. דברי ר' אלעזר בן שמוע. רבי יהודה אומר בשלשה פרקים בודקין את היין. בקדים של מוצאי החג. ובהוצאת סמדר. ובשעת כניסת מים בבוסר:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.