60
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
למאורע של "ותוקח האשה בית פרעה". אמנם למעשה שמר אותה הקדוש־ברוך־הוא שם מדבר בלתי רצוי, עד אשר לא נגע בה ח"ו24, אך בכל זאת, עצם לקיחתה ל"בית פרעה" כבר מהווה ירידה גדולה, ובמיוחד, כידוע25, על ידי כך ניתנה לפרעה יניקה מקדושה,
וכפי שרואים, שאף לפני שהגיע אברהם למצרים, אלא רק "הקריב לבא מצרימה", כבר נגרמה לאברהם ירידה מסויימת, שאז26 "ידעתי כי אשה יפת מראה את".
כידוע המובא בשם הבעל־שם־טוב27, שאברהם אבינו, בהיותו מרכבה לקדוש־ברוך־הוא, עד אשר חז"ל אומרים "האבות הן הן המרכבה"28, והיה "מקושר במחשבתו תמיד בשורש המחשבה", ולכן לא ידע עד אז ששרה היא יפת מראה, למרות שראה אותה גם לפני כן29, כי מחשבתו היתה תמיד "שלא במקום הראיה הגשמית". אך בהתקרבו למצרים, השפיע עליו (בדקות דדקות30) האויר של מצרים, ש"ירד ממדרגתו והתחילו לבא אצלו מחשבות מבחינת השבירה", עד אשר "עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את".
ובכך אין מובן כלל: כיצד ייתכן לקרוא לכל הענינים הללו, המסופרים בפרשתנו, בשם "לך לך", המבטא עליה מחיל אל חיל?
ה. "מעשה אבות" גורם ל"בנים"
כדי להבין כל זאת, יש להקדים ולבאר את המשמעות הפנימית של "מעשה אבות סימן לבנים", שאין זה סימן בלבד, שמה שארע לאבות יארע גם לבניהם, אלא "מעשה אבות" עצמו הוא הגורם* למה שיארע אחר כך לבנים31. כנאמר בזהר32, ש"וירד
הערות
- 24. ראה תנחומא פרשתנו ה.
- 25. אוה"ת ריש פרשתנו.
- 26. משא"כ לפנ"ז (ב"ב טז, א. תנחומא שם. זהר פרשתנו פא, ב. פרש"י פרשתנו (יב, יא) בפירוש הראשון (העיקרי)). ומזה מוכח, שצניעות זו היתה מצד הגוף דאברהם ושרה* (ראה לקמן הערה 61, שהענינים ד"מעשה אבות" כמו שהם בפשטות (ענינו של פרש"י**) הם כמו שהם מצד הגוף).
- 27. מאור עינים ס"פ שמות ד"ה וזהו רבות מחשבות.
- 28. ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב ו.
- 29. שהרי אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה (קדושין מא, א). ועפ"ז מתורצת קושיית המהרש"א בחדא"ג לב"ב שם.
- 30. ראה לקמן סעיף ט. הערה 38.
- *. יתרה מזו מצינו בסימני טהרה דבהמה כו' – שהם הגורמים הטהרה ולא רק מודיעים. ראה צפע"נ (להגאון הרגוצבי) על הרמב"ם הל' מאכלות אסורות רפ"א.
- 31. כמובן גם מהדוגמא דנביאים שברמב"ן פרשתנו יב, ו. וראה גם ב"ר ספ"מ: "צא וכבוש את הדרך לפני בניך". וראה גם לקמן ע' 80 ואילך בענין מעשה המצות של האבות.
- 32. פרשתנו שם.
- . ראה רש"י שם "צניעות שבשניהם". וכ"ה בזהר שם: "בסגיאות צניעותא דהוות ביניהון". וי"ל שלכן כותב רש"י "מדרש אגדה" (ולא "רבותינו אמרו" וכיו"ב) – כי בגמרא שם משמע שהוא ענינו של אברהם.
- . ואף שברש"י מובא זה מ"מדרש אגדה" – הרי כל מה שהובא בפרש"י עה"ת שייך לפשט (ראה לעיל ע' 1 הערה 2).
בראשית רבה מ״ז:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ (בראשית יז, כב), תָּנֵי הַנִּפְטָר מֵחֲבֵרוֹ בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן צָרִיךְ לִטֹּל מִמֶּנּוּ רְשׁוּת, מִמִּי אַתְּ לָמֵד, מֵאַבְרָהָם, פַּעַם אַחַת הָיָה אַבְרָהָם מְדַבֵּר עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדַבֵּר עִמּוֹ, אָמַר לָהֶן נִפָּטֵר מִן הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא גְדוֹלָה מִכֶּם תְּחִלָּה, אַחַר כָּךְ אֲנִי מְדַבֵּר עִמָּכֶם, כֵּיוָן שֶׁדִּבֵּר עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל צָרְכּוֹ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים צָרִיךְ אֲנִי לְדָבָר, אָמַר לוֹ הִפָּטֵר בְּשָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יז, כב): וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם, (בראשית לה, יג): וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים, (בראשית כח, יג): וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו.
משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות א׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל.
סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה והם שני סימנין מפרסת פרסה ומעלת גרה עד שיהיו שניהם וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה אין לה שינים בלחי העליון וכל בהמה שהיא מעלת גרה הרי היא מפרסת פרסה חוץ מן הגמל וכל בהמה שהיא מפרסת פרסה היא מעלת גרה חוץ מן החזיר.
לפיכך המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה ומצאה חתוכת הפרסות בודק בפיה אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה והוא שיכיר גמל מצא בהמה שפיה חתוך בודק בפרסותיה אם היא שסועה טהורה והוא שיכיר חזיר מצא פיה חתוך ורגליה חתוכות בודק בה אחר ששחטה בכנפי העוקץ אם מצא בשרה שם מהלך שתי וערב טהורה והוא שיכיר ערוד שכן הוא בשרו שתי וערב.
בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה אע"פ שאינו מפריס פרסה ולא מעלה גרה אלא כמין סוס או חמור לכל דבר הרי זה מותר באכילה בד"א בשילדה לפניו אבל אם הניח פרה מעוברת בעדרו ובא ומצא כמין חזיר כרוך אחריה אף על פי שהוא יונק ממנה הרי זה ספק ואסור באכילה שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה.
בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אע"פ שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה והרי הוא כמין שור לכל דבר או כמין שה הרי זה אסור באכילה שהגדל מן הטמאה טמא ומן הטהורה טהור (לפיכך) דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור ודג טהור הנמצא במעי דג טמא מותר לפי שאין גדוליו אלא בלעו.
בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה שתי גבין ושתי שדרות אסורה באכילה וזו היא השסועה שנאסרה בתורה שנאמר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה כלומר בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות.
וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף אע"פשהוא עוף טהור הרי זה אסור באכילה לא הותר מן הנמצא בבהמה אלא מה שיש לו פרסה.
אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה שלשה מיני בהמה והם:שור שה ועז ושבעה מיני חיה:איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר הם ומיניהן כגון שור הבר והמריא שהן ממין השור וכל העשרה מינין ומיניהם מעלה גרה ומפריס פרסה לפיכך מי שהוא מכירן אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגלים.
אף על פי שכולן מותרין באכילה צריכין אנו להבדיל בין בהמה טהורה וחיה טהורה שהחיה חלבה מותר ודמה טעון כסוי והבהמה הטהורה חלבה בכרת ואין דמה טעון כסוי.
וסימני חיה מפי השמועה הן כל מין שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה ויש לו קרנים מפוצלות כגון האיל הרי זה חיה טהורה בודאי וכל שאין קרניו מפוצלות אם היו קרניו כרוכות כקרני השור וחרוקות כקרני העז ויהיה החרק מובלע בהן והדורות כקרני הצבי הרי זו חיה טהורה ובלבד שיהיה בקרנים שלשה סימנין אלו כרוכות חרוקות והדורות.
בד"א במין שאינו מכירו אבל שבעה מיני חיה האמורין בתורה אם היה מכיר אותן אפילו לא מצא לו קרנים הרי זה אוכל חלבו וחייב לכסות דמו.
שור הבר מין בהמה הוא והקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת הרי הוא חיה וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או מין בהמה חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו.
כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל.
סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה אלא מנה מנין טמאים בלבד ושאר מיני העוף מותרין והמינין האסורין ארבעה ועשרים הן ואלו הן:(א) נשר (ב) פרס (ג) עזניה (ד) דאה והיא הראה האמורה במשנה תורה (ה) איה והיא הדיה האמורה במשנה תורה (ו) מין האיה שכן כתוב בה למינה מכלל שהוא שני מינין (ז) עורב (ח) זרזיר שכן נאמר בעורב למינו להביא את הזרזיר (ט) יענה (י) תחמס (יא) שחף (יב) נץ (יג) ושרנקא והוא מין הנץ שכן כתוב בו למינהו (יד) כוס (טו) שלך (טז) ינשוף (יז) תנשמת (יח) קאת (יט) רחמה (כ) חסידה (כא) האנפה (כב) מין האנפה שכן נאמר בה למינה (כג) הדוכיפת (כד) העטלף.
כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן הרי זה אוכל עוף שאינו מהם ואינו צריך בדיקה ועוף טהור נאכל במסורת והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד והוא שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן.
מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים כל עוף שהוא דורס ואוכל בידוע שהוא מאלו המינין וטמא ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד משלשה סימנין אלו הרי זה עוף טהור ואלו הן:אצבע יתירה או זפק והיא המוראה או שהיה קרקבנו נקלף ביד.
לפי שאין בכל אלו המינין האסורין מין שאינו דורס ויש בו אחד משלשה סימנין אלו חוץ מפרס ועזניה ופרס ועזניה אינן מצויין בישוב אלא במדברות איי הים הרחוקות עד מאד שהן סוף הישוב.
היה הקרקבן נקלף בסכין ואינו נקלף ביד ואין בו סימן אחר אף על פי שאינו דורס הרי זה ספק היה חזק ודבק והניחו בשמש ונתרפה ונקלף ביד הרי זה מותר.
אמרו הגאונים שמסורת היא בידיהם שיאן מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד אלא אם היה אותו סימן שיקלף קרקבנו ביד אבל אם אינו נקלף ביד אע"פ שיש לו זפק או אצבע יתירה מעולם לא התירוהו.
כל עוף שחולק את רגליו כשמותחין לו חוט שתים לכאן ושתים לכאן או שקולט מן האויר ואוכל באויר הרי זה דורס וטמא וכל השוכן עם הטמאים ונדמה להם הרי זה טמא.
ומיני חגבים שהתירה תורה שמונה ואלו הן:(א) חגב (ב) מין חגב והוא הרזבנית (ג) חרגול (ד) ומין חרגול והוא ערצוביא (ה) ארבה (ו) ומין ארבה והיא צפורת כרמים (ז) סלעם (ח) ומין סלעם והיא יוחנא ירושלמית.
מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן אוכל והצייד נאמן עליהן כעוף ומי שאינו בקי בהן בודק בסימנין ושלשה סימנין יש בהן:כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים שחופות רוב אורך גופו ורוב הקף גופו ויש לו שני כרעים לנתר בהם הרי זה מין טהור ואף על פי שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור.
מי שאין לו עכשיו כנפים או כרעים או שאין לו כנפים החופין את רובו ועתיד לגדל אותן אחר זמן כשיגדיל הרי זה מותר מעתה.
ובדגים שני סימנין:סנפיר וקשקשת וסנפיר הוא שפורח בו וקשקשת היא הדבוקה בכל גופו וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אין לו עכשיו וכשיגדיל יהיה לו או שיש לו קשקשת כשהוא בים וכשיעלה ישיר קשקשיו הרי זה מותר ומי שאין לו קשקשים החופין את כולו מותר אפילו אין בו אלא סנפיר אחת וקשקשת אחת הרי זה מותר.
מצוטט ב־4 עמודים
תורת מנחם 4
- יא - שנת תשי"ד - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת יום ה' פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשי"ד. לקו"ש ח"ה ע' 60
- מא - שנת תשכ"ה - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת* ש"פ לך לך, י"א מרחשון, ה'תשכ"ה לקו"ש ח"ה ע' 60
- לה - שנת תשכ"ג - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת י"ט כסלו, ה'תשכ"ג לקו"ש ח"ה ע' 60
- נה - שנת תשכ"ט - חלק שני ‹ י"ט כסלו, ה'תשכ"ט לקו"ש ח"ה ע' 60
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.