187
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
כי אם במדה שכאילו נעשה הדבר מאליו.
כפי שנאמר3: "יגיע כפיך כי תאכל – אשריך וטוב לך", ופירוש הדברים הוא4 שיגיעתו של אדם לשם צרכיו הגופניים ("תאכל") צריכה להיות רק בידים ובאברים חיצוניים דומים ("כפיך") בלבד, ואילו המוח והלב צריכים להיות שקועים בתורה ומצוות. כשההתנהגות היא: "יגיע כפיך כי תאכל" – אז "אשריך וטוב לך" בהתאם למאמר רז"ל5: "אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא".
זו גם כוונת "תעשה" צרויה: דרך אגב. אין האדם שקוע בעסקיו במוחו ולבו, כי אם בכח העשיה בלבד, ואף כח העשיה מנוצל על ידו רק במדה ההכרחית לשם יצירת כלי לברכת ה'.
שהרי לאמתו של דבר – "וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה". לא העשיה נותנת פרנסה, כי אם ברכת הוי' היא הנותנת פרנסה, אלא שברכת הוי' זקוקה לכלי מן הטבע ולפיכך דרוש "בכל אשר תעשה" אבל אין זה אלא כלי בלבד. משום כך צריכה להיות העשיה רק במדה ההכרחית לקיום הכלי, כלומר: המוח והלב לא יהיו נתונים כלל לדבר, בתחבולות ודומיהן, ואף כח העשיה ינוצל רק במדה ההכרחית.
– לאמתו של דבר לא היתה צריכה כלל להיות מותרת עשיית מלאכה, שכן "את השמים ואת הארץ אני מלא" ו"מלא כל הארץ כבודו", כך שמשום כבוד מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא לא היתה צריכה להיות מותרת עשיית מלאכה, כמאמר רז"ל: "מאן דמחוי קדם מלכא כו'"6 (= מי שרומז בגופו לפני המלך...), אלא שהתורה נתנה רשות והורתה לעשות מלאכה, כאמור: "בכל אשר תעשה" "ששת ימים תעבוד". לכן, במדה ההכרחית – נתנה התורה רשות, אבל ביתרה מזו – הרי נוסף על כך שהדבר מוכיח שחסרה לאדם זה ההכרה שהעיקר הוא "וברכך הוי' אלקיך" (וכפי שיוסבר להלן בסעיף ה') – יש כאן גם ענין של "מחוי קמי מלכא" –.
ג. אלא שלכאורה בלתי מובן מדוע נקרא הדבר בכתוב בשם "יגיעה" ("יגיע כפיך"), ובמיוחד לפי האמור שזו פעולה "בלא לב ולב"?
– הדבר יובן על־פי הידוע7 שהעוסק בדבר שיש בו סיפוק עבורו הרי אף אם הוא משקיע בכך כחות רבים אינו מתעייף כל כך שכן יש לו סיפוק מזה, ואילו העוסק בדבר שאין בו עבורו סיפוק, הרי אף כשהעבודה במדה מועטה בלבד – הוא מתעייף מזה.
כך גם לעניננו: משום העובדה
הערות
- 3. תהלים קכח, ב. ראה לעיל ע' 53.
- 4. לקו"ת שלח מב, ד. ועוד.
- 5. אבות פ"ד מ"א. ברכות ח, א.
- 6. ראה חגיגה ה, ב. להעיר מאגה"ק סימן כד.
- 7. ראה ד"ה קרוב ה' תר"ץ (סה"מ קונט' ח"א קה, ב).
משנה אבות ד׳:א׳ - הטקסט מספריא
בן זומא אומר איזהו חכם. הלומד מכל אדם. שנאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי. איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר (משלי טז, לב) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. איזהו עשיר. השמח בחלקו. שנאמר (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה. וטוב לך לעולם הבא. איזהו מכובד. המכבד את הבריות. שנאמר (שמואל א' ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו:
תניא, אגרת הקדש כ״ד - הטקסט מספריא
אֲהוּבַיי, אַחַיי, אַל נָא תָּרֵעוּ. רֵיעִים הָאֲהוּבִים לְיוֹצְרָם וּשְׂנוּאִים לְיִצְרָם.
וְאַל יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּהּ מִכָּל הַיּוֹם, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמוֹד לְפָנָיו בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁהִיא עֵת רָצוֹן לְפָנָיו, לְהִתְגַּלּוֹת, לָבוֹא אֶל הַ״מִּקְדָּשׁ מְעַט״, לִפְקוֹד לִשְׁכִינַת כְּבוֹדוֹ, ״הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טוּמְאוֹתָם״, וּלְהִמָּצֵא לְדוֹרְשָׁיו וּמְבַקְשָׁיו וּמְיַיחֲלָיו.
וְהַמְסַפֵּר בִּצְרָכָיו – מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ לְהִתְבּוֹנֵן וְלִרְאוֹת בְּגִילּוּי כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְנַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה טְמֵאָה לַכְּסִיל הָעֶלְיוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: ״לֹא יַחְפּוֹץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כוּ׳״, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַזֹּהַר וְהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, דְּהַיְינוּ, שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ לְהִתְבּוֹנֵן וְלִרְאוֹת בִּיקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ־מַלְכֵי־הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, הַנִּגְלוֹת לְמַעְלָה בְּשָׁעָה זוֹ, וְגַם לְמַטָּה – אֶל הַחֲפֵצִים לְהַבִּיט אֶל כְּבוֹדוֹ וְגָדְלוֹ, הַמִּתְעַטֵּף וּמִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹךְ תֵּיבוֹת הַתְּפִלָּה הַסְּדוּרָה בְּפִי כֹל, וּמִתְגַּלֶּה לְכָל אֶחָד לְפִי שִׂכְלוֹ וְשׁוֹרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״לְפִי שִׂכְלוֹ יְהוּלַּל אִישׁ״ – ״יְהַלֵּל״ כְּתִיב.
וּ״מַלְכוּתָא דְרָקִיעַ – כְּעֵין מַלְכוּתָא דְאַרְעָא״, שֶׁדֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת חֶבְיוֹן עוּזּוֹ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, וְכַמָּה שׁוֹמְרִים עַל הַפְּתָחִים, (עַד) אֲשֶׁר כַּמָּה וְכַמָּה, מְצַפִּים יָמִים וְשָׁנִים לִרְאוֹת עוּזּוֹ וּכְבוֹדוֹ, וּכְשֶׁעָלָה רְצוֹנוֹ לְהִתְגַּלּוֹת לַכֹּל, וְהֶעֱבִיר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ לְהִקָּהֵל וְלַעֲמוֹד לְפָנָיו, לְהַרְאוֹתָם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וִיקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ, מִי שֶׁעוֹמֵד לְפָנָיו וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לִרְאוֹתוֹ וּמִתְעַסֵּק בִּצְרָכָיו – כַּמָּה גָּרוּעַ וְסָכָל וּפֶתִי הוּא, וְנִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמֶה בְּעֵינֵי כָּל הַבְּרִיּוֹת.
וְגַם, הוּא בִּזְיוֹן הַמֶּלֶךְ, בְּהַרְאוֹתוֹ לְפָנָיו, שֶׁאֵינוֹ סָפוּן בְּעֵינָיו לְקַבֵּל נַחַת וְשַׁעֲשׁוּעִים מֵהַבִּיט אֶל כְּבוֹדוֹ וְיָפְיוֹ, יוֹתֵר מֵעֵסֶק צְרָכָיו. וְגַם, הוּא מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ לַמֶּלֶךְ, עַל הַרְאוֹת קְלוֹנוֹ וּבִזְיוֹנוֹ אֶת הַמֶּלֶךְ לְעֵין כָּל רוֹאֶה. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן״, כְּלוֹמַר: אַף שֶׁהוּא כְּסִיל לֹא יִהְיֶה ״מֵרִים קָלוֹן״, שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה הַקָּלוֹן לְעֵין כֹּל.
וְעַל כֵּן קָבְעוּ חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּתְּפִלָּה: ״כְּאִלּוּ עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ״, עַל כָּל פָּנִים יִהְיֶה מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ כְּאִלּוּ עוֹמֵד כוּ׳ לְעֵין כָּל רוֹאֶה בְּעֵינֵי בָשָׂר אֶל מַעֲשָׂיו וְדִיבּוּרָיו, אַף שֶׁאֵין לוֹ מַחֲשָׁבָה – לַכְּסִיל. וְעַל זֶה הָעִנְיָן נִתְקַן כָּל הַתְּפִלּוֹת, לַמִּתְבּוֹנֵן בָּהֶם הֵיטֵב. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַרְאֶה כֵּן – מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ. וְעָלָיו אָמְרוּ בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ: ״דְּאַנְהִיג קְלָנָא בְּתִקּוּנָא עִילָּאָה וְאַחֲזֵי פֵרוּדָא, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בֶּאֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל״, רַחֲמָנָא לִצְּלָן.
עַל כֵּן, שְׁלִיחוּתַיְיהוּ דְּרַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה קָא עֲבִידְנָא, לִגְזוֹר גְּזֵירָה שָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ, שֶׁלֹּא לָשׂוּחַ שִׂיחָה בְּטֵלָה מִשֶּׁיַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִיבּוּר לְהִתְפַּלֵּל הַתְּפִלָּה עַד גְּמַר קַדִּישׁ בַּתְרָא, שַׁחֲרִית עַרְבִית וּמִנְחָה וְכוּ׳.
וְהָעוֹבֵר עַל זֶה בְּזָדוֹן – יֵשֵׁב עַל הָאָרֶץ, וִיבַקֵּשׁ מִג׳ אֲנָשִׁים שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ נִידּוּי שֶׁלְּמַעְלָה, ״וְשָׁב וְרָפָא לוֹ״, וְלֹא חָל עָלָיו שׁוּם נִידּוּי לְמַפְרֵעַ כָּל עִיקָּר, כִּי מִתְּחִלָּתוֹ לֹא חָל, כִּי אִם עַל הַמּוֹרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים שֶׁאֵינָם חוֹשְׁשִׁים כְּלָל לְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה מִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הַבְּרִיּוֹת עַל הֶעָוֹן פְּלִילִי הַזֶּה.
וְגַם, דַּוְקָא כְּשֶׁמְּדַבְּרִים בְּזָדוֹן בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ, וְלֹא עַל הַשּׁוֹכֵחַ אוֹ שֶׁנִּזְרְקוּ מִפִּיו כַּמָּה תֵּיבוֹת בְּלֹא מִתְכַּוֵּין, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ הַתָּרָה כְּלָל. וּבוֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת אֱלֹקִים צַדִּיק. הֵטִיבָה ה׳ לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם:
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 2
- טז - שנת תשט"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת חג הפורים ה'תשט"ז. לקו"ש ח"א ע' 187
- ה - שנת תשי"ב - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ ויק"פ, פ' החודש, מבה"ח ניסן ה'תשי"ב. לקו"ש ח"א ע' 187
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.