188

שאין לו כל עריבות בגשמיות והוא עושה זאת רק מפני ההכרח,

– שכן למרות שגם עיסוק זה מנוצל לעבודת ה', עד שהדבר מתפרש כקיום מצוה, לפי מאמר רז"ל⁸ לפסוק "ששת ימים תעבוד" – "זו מצות עשה", הרי עם זאת טרוד הוא בשעת מעשה בדברים גשמיים, ואילו הסיפוק שלו הוא בדברים שהם מצוות גלויות, כך שהעיסוק הוא לדידו דבר מאומץ –

הרי, מפני ההכרח, גם מדה מועטה זו של עמל שהוא רק בכח העשיה בלבד וללא השתדלות אלא דרך אגב – מעייפת אותו מאד משום שאינו רוצה בדבר כשלעצמו, והוא מחכה לרגע בו יוכל לסיים עיסוק זה ולהתמסר לתורה ומצוות.

ד. זה, איפוא, פירוש הפסוק: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון" – כדי שהשבת תהיה כפי הראוי – הכרחית הקדמה של ששת ימי החול, שתהיה המלאכה בבחינת תעשה (צרויה) בדרך־אגב.

הרי נאמר: "לעולם יראה אדם בכל שבת כאילו כל מלאכתו עשויה"⁹. אם אדם שקוע בכל ימות השבוע בעיסוקיו וטרוד בהם מאד, הרי כשמגיע יום השבת וברצונו לנתק עצמו ליום זה, לפחות, מעיסוקו, ולעסוק בתורה ובתפלה, "לאסתכלא ביקרא דמלכא" – נטפלות לו מחשבות זרות שונות, מחשבות בהן הוא שקוע בכל ימות השבוע, ויתרה מזו – גם מחשבות שאין לו כל ענין אתן, "חייבא מבלבלין ליה"¹⁰, שכן מאחר שפתח פתח – הרי ידוע שכשיש דלת פתוחה מתפרצים אליה, לפיכך אין באפשרותו לקיים את השבת.

ברם, כאשר "ששת ימים תעשה מלאכה" (כבדרך־אגב) – "וביום השביעי שבת שבתון", מאיר אז אור השבת, ואף, יתר על כן, "שבת שבתון", פעמיים שבת, משום שמי שלדידו "תעשה" בדרך־ממילא הריהו בכל ימות השבוע בבחינת "שבת"¹¹, ואילו כשמגיע יום השבת באה לו תוספת קדושה, שבת שבתון, (כך מתורצת הקושיא השלישית).

לפי זה מתורצת הקושיא השניה, שכן אין כאן הציווי על השבת, כי אם איך להגיע לשבת.

ה. לפי זה יובן הקשר בין "ויקהל משה גו' ששת ימים תעשה מלאכה" לבין מחרת יום הכיפורים. כאן סדר תיקון לחטא העגל.

ביחס לחטא עבודה זרה אומר הרמב"ם¹² שהדבר בא מתוך כך