53

לה' כל הארץ, ר"ת הלכה – בששת ימי החול⁶⁰, השתחוו לה' בהדרת קודש, ר"ת קבלה – בשבת.

ברם, הרי גם בבריאה מצויה בחינת רע, אלא שהטוב מתגבר, ואילו גן העדן, אינו סובל כלל מציאות של הרע, כאמור.

טז. ולפי־זה יובן הצד השוה שבענין הנישואין וגן־עדן. הנישואין הם ענין של בנין עדי עד, ולמטרה זו יש להקדים ענין עילאי לגמרי, שאינו סובל מציאות של רע, כדי לשלול את החשש של "ואכל וחי לעולם"⁶¹, ורק זה מביא, שהנישואין יהיו לבנין עדי עד, נצחי, אמת לאמתו.

ומעין זה, בכל אדם לפני הנישואין יש צורך בשמירה, כפי המבואר ענין השמירה בכמה מקומות⁶², והיא גורמת "בנין עדי עד" – "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן־עדן מקדם".

יז. על־פי האמור יוסבר ענין נוסף:

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר, שלפני נישואיו נצטווה מפי אביו הרבי (מוהרש"ב) נ"ע ללמוד ולקבל סמיכה להוראה (איסור והיתר). לפי המשתמע מסגנון הסיפור נצטווה גם הרבי (מוהרש"ב) נ"ע לפני נישואיו מפי אביו (הרבי מוהר"ש) לקבל סמיכה. באחד ממכתביו של הרבי מוהר"ש לבנו הרבי מוהרש"ב נ"ע מהתקופה ההיא הוא מתארהו בתואר: "בני הרב".

מסיפור זה מובן שקיים יחס בין ההוראה לנישואין ומהווה הכשרה להם.

יח. ענינה של ההוראה הוא פסק ההלכה – דין אמת לאמתו. כל הסברות והדעות השונות בתורה הן אמיתיות, וכלשון רז"ל: אלו ואלו דברי אלקים חיים⁶³. אבל יתרונן של ההלכות הוא שהן אינן אמת בלבד. הן – "אמת לאמתו". מעלתן היא שאינן רק "דברי אלקים חיים". אלא כמרז"ל⁶⁴ והוי' עמו – שהלכה כמותו, שורש ההלכות הוא משם הוי'⁶⁵.

אדם שנון ומפולפל יכול, אמנם, להשכיל סברות טובות, דברי אלקים חיים, אלא שהן ארעיות ויש מקום לסברות אחרות המערערות אותן. פסק הלכה, לעומת זה הוא נצחי וקיים לעד.

על הדיין להיות מוכן להתקל בסברא הנוגדת את ההלכה, ולמרות זאת לפסוק בהתאם לפסק ההלכה. זה כוחה של הלכה, שאינה ניתנת לערעור, היא ענין קיים, אמת לאמתו.

וזו משמעות המשנה⁶⁶: למה מזכירין דברי יחיד – הרי אין הלכה כמותו? ומתרצת המשנה – לפי פירוש אחד – שלולא היתה נזכרת במשנה דעת