19

א) שבעלי חיים שבהעולם באים מאליהם; ב) המובחרים שבהם (מינים טהורים) באו שבעה שבעה, ומשאר המינים באו שנים שנים; ג) בלכתם אל התיבה הלכו בסדר מסודר כו' מבלי להזיק זל"ז].

וזהו עומק כוונת דברי הזוהר כאן, דהגם שעבודת נח היתה עבודה נעלית ומיוחדת, המתאימה להיות יסוד להנהגת העולם מחדש, ובמילא היו כלולות בה כל הג' דברים הנ"ל, בהשלמת עבודת ה"אדם" בהבריאה [א) לעמוד על משמרתו חזק באופן שלא יתפעל ולא יתחשב עם סביבתו; ב) לפעול יציבות וקיום בעולם; ג) להעלות את העולם למעלה יותר מכפי שהוא מצ"ע גם בתכלית הטוב] — מ"מ "אינו נחשב לכלום".

וטעם הדבר, כי זה הי' מעין גדר חינוך בלבד⁴⁶ להשלמת הבריאה — ג' עבודות אלו כמו שהיו לאמיתתם, בדרא דאברהם בדרא דמשה ובדרא דדוד.

ה. וי"ל הביאור בזה:

אף ע"פ שבעצם מעשה המצוה אין חילוק בין קיומה מצד "חינוך" בלבד לקיומה מצד החיוב (מצווה ועושה) — שהרי כשמחנכין את הקטן במצוה יש לחנכו (לכמה דיעות⁴⁷) לעשות בהכשר גמור כגדול — מ"מ יש הפרש יסודי ביניהם בתוכן ענין הקיום, והוא: ענין החינוך אינו אלא להרגיל את הקטן במצות שיתחייב בהן בגדלותו⁴⁸, שזהו בעיקרו ענין של מניעה והפרשה, והיינו, שלהיות ש"עיר⁴⁹ פרא אדם יולד", יש לחנכו ולהרגילו שילך בדרך הישרה באופן שכשיגדל ילך בדרך התורה⁵⁰.

ומטעם זה: א) אף שהחינוך הוא בכל המצות, חובת החינוך היא במצות ל"ת יותר מבמ"ע⁵¹; ב) "מחנכין אותן (הקטנים) לעבוד מיראה"⁵², והיינו שאופן קיום המצות של הקטן אינו באופן של קיומו של הגדול המחוייב, ש"עושה האמת מפני שהוא אמת"⁵³.

ונמצא שעיקר החילוק בין גדר חינוך דקטן לקיום המצות דגדול הוא — דהקיום מצד חינוך אין בו תכלית לעצמו, אלא תכליתו שיהי' מחונך ורגיל במצות שיתחייב בהן בגדלותו; ואילו קיום ציוויי ה' בגדול הרי תכליתו הוא בהקיום עצמו — לקיים ציוויי ה'.

וזהו החילוק בין עבודת ופעולת נח בשלשת הענינים הנ"ל (ישראל, תורה ומלכות), שהיתה רק בגדר חינוך, ובין עיקר ענינן כפי שהיו ב(דרא ד)אברהם, משה ודוד⁵⁴: