20
זה שנח "תמים הי' בדורותיו", כלומר ביחס לאנשי דורו, הרי זה (בעיקר) באותם ענינים של רשעות הדור ההוא. וכיון שעיקר רשעות של אותו הדור היתה בענינים שבין אדם לחבירו, גזל וזנות כו' "ולא נחתם גזר דינם (של דור המבול) אלא על הגזל"55, נמצא, שעבודת נח היתה ג"כ (בעיקרה) בענינים שבין אדם לחבירו. דעניני "בין אדם לחבירו" הרי אין בהם (בכללות, ביחס לעניני "בין אדם למקום") תכלית בפ"ע אלא רק כדי שלא לבלבל "ישובו של עולם", ע"ד ענין החינוך, שאין התכלית בו עצמו אלא כדי להרגיל את המחונך ולהכינו לזמן החיוב (כנ"ל). ועוד זאת: זה גופא לא הי' כ"כ מצד הכרתו ואמונתו בהקב"ה אלא מצד המבול, דכשם שקריאתו לאנשי דורו לעוררם לתשובה היתה מבוססת על האזהרה דהעונש שהקב"ה יביא עליהם את המבול, עד"ז מובן שגם עבודתו הוא היתה בעיקר ביראת העונש, ועד שארז"ל56 שלא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים, שגם פרט זה הוא כמו "חינוך" מיראה.
משא"כ ב"דרא דאברהם", הרי (א) עיקר החידוש דאברהם (שכל העולם מעבר אחד ואברהם מעבר אחד) הי' לא (רק) בדברים שבין אדם לחבירו, אלא בעניני אמונה — שלילת ע"ז וחיזוק אמונה בה'; (ב) הכרת אברהם בהקב"ה (וכן פעולתו בעולם — ש"התחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוקה העולם. . ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוקה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד"57) באה מזה שהי' "לבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה"57, ולא מצד יראת העונש או לטובת עצמו. ואדרבה, מסר נפשו על אמונה בה'57. וכמ"ש הרמב"ם53 ד"עושה האמת מפני שהוא אמת" היא מעלת אברהם אבינו.
והוא הדבר גם בענין הב' — הצלת וקיום העולם: זה שלאחר המבול נתחדש ש"לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. . ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. . לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהי' עוד מבול לשחת הארץ"58, הוא (רק) ענין של מניעת דברים בלתי רצויים59, שלילת איבוד העולם (ע"ד החינוך להסיר את הנטי' השלילית שבאדם), משא"כ בדרא דמשה, ע"י מ"ת, נתוסף קיום וחיזוק חיובי במציאות העולם, שרק אז הוצדק קיום העולם.
וכן בענין הג': המצב של שלום ונסים שהיו בתיבה בזמן המבול (ועד"ז בעת ההכנה כו' להמבול) — הי' ג"כ מצד הכרח ההצלה ו"לחיות זרע על פני כל הארץ"60,
ואילו ב"דרא דדוד" — היינו מלכותו של דוד, שעל ידו היתה ההכנה לבנין המקדש61 עם עשרת הנסים שנעשו לאבותינו בביהמ"ק62 — הי' אז גילוי
הערות
- 55. ראה פרש"י ו, יאיב.
- 56. ב"ר פל"ב, ו. פרש"י פרשתנו ז, ז.
- 57. רמב"ם הל' ע"ז פ"א ה"ג.
- 53. רמב"ם שם ה"ב.
- 58. פרשתנו ח, כא. ט, יא.
- 59. ולהעיר דגם שמו של נח הוא ע"ש "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו גו'" (בראשית ה, כט) — נחמה ממצב בלתי רצוי.
- 60. פרשתנו ז, ג.
- 61. ד"בכל כחי הכינותי לבית אלקי גו'" (דה"א כט, ב). והביהמ"ק נק' על שמו — ראה תנחומא נשא יג. רש"י נשא ז, א. וגם (לאחרי בנין הבית) פתיחת השערים היתה רק לאחר שאמר שלמה (דה"ב ו, מב) "זכרה לחסדי דוד" (שבת ל, א).
- 62. אבות פ"ה מ"ה.
בראשית רבה ל״ב:ו׳ - הטקסט מספריא
וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם וגו' (בראשית ז, ו), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שְׁנַת הַמַּבּוּל אֵינָהּ עוֹלָה מִן הַמִּנְיָן, אָמַר לֵיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ עוֹלָה מִן הַמִּנְיָן עוֹלָה הִיא בִּתְקוּפוֹת וּבְחֶשְׁבּוֹנוֹת. (בראשית ז, ז): וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וגו', אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן נֹחַ מְחֻסָּר אֲמָנָה הָיָה, אִלּוּלֵי שֶׁהִגִּיעוּ הַמַּיִם עַד קַרְסֻלָּיו לֹא נִכְנַס לַתֵּבָה.
רש"י על בראשית ז׳:ז׳ - הטקסט מספריא
נח ובניו. הָאֲנָשִׁים לְבַד וְהַנָּשִׁים לְבַד, לְפִי שֶׁנֶּאֱסְרוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹלָם שָׁרוּי בְּצַעַר:
מפני מי המבול. אַף נֹחַ מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה הָיָה, מַאֲמִין וְאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁיָבֹא הַמַּבּוּל, וְלֹא נִכְנַס לַתֵּבָה עַד שֶׁדְּחָקוּהוּ הַמַּיִם:
נח ובניו NOAH AND HIS SONS — The men separately and the women separately, because they were forbidden to live together as man and wife since the world was living in a state of distress
מפני מי המבול BECAUSE OF THE WATERS OF THE FLOOD — (מפני properly means ‘‘from before”) — Noah, also, was of those people who are wanting in faith: he believed and he did not believe that the Flood would come, and he would not enter the Ark until the waters forced him to do so (Genesis Rabbah 32:6).
משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים א׳:ג׳ - הטקסט מספריא
כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו כי אי אפשר שיסבב את עצמו ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו:כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו וישב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה' עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה.
מדרש תנחומא, נשא י״ג - הטקסט מספריא
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ, וְשׁוֹמֵר אֲדוֹנָיו יְכֻבָּד (משלי כז, יח). אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה, אֶלָּא בְּכָל מַה שֶּׁאָדָם יָגֵעַ וְנוֹתֵן נַפְשׁוֹ עַל הַדָּבָר, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכָרוֹ. לְכָךְ נֶאֱמַר: נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ. תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי שְׁלֹמֹה בּוֹנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית ה' (מל״א ו, יד). וּבִשְׁבִיל שֶׁנָּתַן דָּוִד נַפְשׁוֹ עַל בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: זְכֹר ה' לְדָוִד אֶת כָּל עֱנוּתוֹ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' וְגוֹ', אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וְגוֹ'. עַד אֶמְצָא מָקוֹם וְגוֹ' (תהלים קלב א, ה), לֹא קִפֵּחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת שְׂכָרוֹ, אֶלָּא הִכְתִּיבוֹ עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד (שם ל, א). וְכִי דָּוִד חֲנָכוֹ, וַהֲרֵי שְׁלֹמֹה חֲנָכוֹ. אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתַן דָּוִד נַפְשׁוֹ עָלָיו, נִקְרָא עַל שְׁמוֹ. הֱוֵי, יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה, נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשׁוֹמֵר אֲדוֹנָיו יְכֻבַּד. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּמִּשְׁכָּן, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ אוֹתוֹ, וְנָתְנוּ נַפְשָׁם וְעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, כָּל יִשְׂרָאֵל נִתְנַדְּבוּ, כָּל הַנָּשִׁים טָווּ אֶת הָעִזִּים, וְכֵן כְּתִיב: וַיַּעֲשׂוּ כָּל חֲכַם לֵב בְּעוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה (שמות לו, ח), וְכֵן וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב (שם פסוק א), וּבִשְׁבִיל שֶׁנָּתַן מֹשֶׁה נַפְשׁוֹ עָלָיו, נִקְרָא עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה כְּתַבְנִיתָם (שם כה, מ). וְהָלַךְ מֹשֶׁה וְנָתַן נַפְשׁוֹ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּשֵׁם שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּהָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ בּוֹ. לְכָךְ כְּתִיב עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (שם לט, א). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אוֹתָהּ וְגוֹ' (שם פסוק מג). וּמַה בְּרָכָה בֵּרְכָן. אָמַר לָהֶם: תִּשְׁרֶה הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וּמֹשֶׁה נָתַן נַפְשׁוֹ עַל הַמִּשְׁכָּן, אֵינִי כּוֹתְבוֹ אֶלָּא עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. הֱוֵי, נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ.
משנה אבות ה׳:ה׳ - הטקסט מספריא
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. ולא נמצא פסול בעומר. ובשתי הלחם. ובלחם הפנים. עומדים צפופים. ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.