133
במצות שקיומן תלוי בזמן — י"ל בב' אופנים (ע"ד הנ"ל): א) שהזמן קיים ומובדל בפ"ע בתור יום מיוחד, שבת ויו"ט (ע"י קידוש ב"ד וכיו"ב) וזמן זה גורם להאדם הנמצא בזמן זה שיקיים המצוות שבו, ב) שהעיקר הוא חיוב המצות של האדם, אלא שקיומן בפועל מותנה בזמן זה, ולאופן זה לכאורה אין להאדם והזמן קשר ישר.
וזהו שמשמיענו הרמב"ם בזה שסידר ההלכות לא לפי סדר זמנם הקבוע בסדר השנה (כבתושב"כ), וכתב בעיקר צד החיוב גברא שבזה, ולאידך קורא את הספר בשם "ספר זמנים" (גם לא "ספר מועד") — להדגיש, דאע"פ שבעיקרם הם חיובים על הגברא, מ"מ גדלה מעלת קיום המצות של הגברא, שפועל בזמן, ועוד יותר — שפועל בעצם החפצא של הזמן, והיינו שלא זו בלבד שמקיים מצות בזמן שכבר מובדל משאר הזמנים — ימי מועד, אלא שפועל בעצם החפצא דהזמן52, גם בהזמן שאינו קדוש בקדושת שבת ויו"ט.
ומודגש ביותר בזה שלא הקדים הרמב"ם הל' קדוש החודש לפני כל המצות התלויות בזמנים ידועים, וביחד עם זה קוראו ספר זמנים, להשמיענו דעיקר החידוש בספר זמנים הוא לא (רק) זה שב"ד מקדשים חדשים ומעברים שנים, שנתקדש יום ר"ח וימי היו"ט53, שימים אלו נבדלו משאר ימי השנה בקדושתם, כ"א הפעולה הנעשית בגוף החפצא דזמן (שאינו מועד), והוא ע"י קיום המצות של הגברא54.
וי"ל שזהו הפירוש (הפנימי) בהכתוב שמביא הרמב"ם "נחלתי עדותיך לעולם", שע"י קיום המצות ד"עדותיך" באופן ד"נחלתי" הרי הוא פועל "לעולם", והיינו שמחדש ומוסיף בעצם גדר הזמן, כי זמן עצמו גדרו שינויים והתחלקות55, והאדם בקיום המצות התלויות בזמנים אלו, אחשבי' להזמן56, שפועל בו קיום ותמידיות57.
(משיחות ערב חג השבועות תשד"מ, תשמ"ה)
הערות
- 52. ראה בארוכה לקו"ש חכ"ו ע' 63 ואילך — בביאור הטעם שקדוש החודש הוי מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ע"ש בארוכה.
- 53. ראה רמב"ם הל' קדוש החודש ספ"ה. שם ה"ז. סהמ"צ מ"ע קנג.
- 54. וזה שקיום המצות של הגברא פועל בעצם (וכללות) חפצא דזמן (ואפילו יותר מקידוש החודש כו' של ב"ד — ראה בארוכה לקו"ש שם) — י"ל שהוא מטעם הנ"ל (בפנים ס"ג ואילך) גופא, שחיובי גברא שבמצות הם באופן תמידי, לא רק בעת קיום המצות בפועל בזמנם (ועד שפועל ומשפיע בפעולת הגברא באופן תמידי, בין שבת לשבת, יו"ט ליו"ט וכיו"ב — כנ"ל ס"ה), ולכן ה"ז פועל גם בעצם החפצא דזמן, כבפנים.
- 55. ראה לקו"ש שם ע' 62. וש"נ.
- 56. להעיר ממשנ"ת (לקו"ש ח"ח ע' 54. וש"נ. לקו"ש חגה"ש תנש"א ס"ג ואילך (וס' השיחות תנש"א ח"א ע' 452 ואילך)) במצות ספה"ע, דמנין של זמן מצד עצמו אינו מציאות, ורק כשהוא ע"פ ציווי התורה נעשה ל"מציאות", וע"ד מצותי' אחשבי' (ראה בכורות י, א. פרש"י ביצה כז, ב ד"ה חלה. וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך אסורו חשובו).
- 57. להעיר מתניא פכ"ה "ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד". וראה שם לעיל (לא, ב) ו"שליט ומושל עליו".
משנה תורה, הלכות קידוש החודש ה׳ - הטקסט מספריא
כל מה שאמרנו מקביעות ראש חדש על הראיה ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך. אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להן הסנהדרין רשות. שכך נאמר למשה ולאהרן החדש הזה לכם ראש חדשים ומפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבינו שכך הוא פירוש הדבר עדות זו תהיה מסורה לכם וכל העומד אחריכם במקומכם. אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום.
ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא. שבזמן שיש סנהדרין קובעין על פי הראיה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על פי החשבון הזה שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראיה. אלא פעמים שיהיה יום שקובעין בו בחשבון זה הוא יום הראייה או קודם לו ביום או אחריו ביום. וזה שיהיה לאחר הראייה ביום פלא הוא ובארצות שהן למערב ארץ ישראל.
ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה. מסוף חכמי הגמרא בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע. אבל בימי חכמי משנה וכן בימי חכמי הגמרא עד ימי אביי ורבא על קביעת ארץ ישראל היו סומכין.
כשהיתה סנהדרין קיימת והיו קובעין על הראייה. היו בני ארץ ישראל וכל המקומות שמגיעין אליהן שלוחי תשרי עושין ימים טובים יום אחד בלבד. ושאר המקומות הרחוקות שאין שלוחי תשרי מגיעין אליהם היו עושים שני ימים מספק לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בני ארץ ישראל את החדש.
בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה. היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל. שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין. אבל תקנת חכמים הוא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם.
לפיכך כל מקום שלא היו שלוחי תשרי מגיעין אליו כשהיו השלוחין יוצאין. יעשו שני ימים ואפילו בזמן הזה כמו שהיו עושין בזמן שבני ארץ ישראל קובעין על הראייה. ובני ארץ ישראל בזמן הזה עושין יום אחד כמנהגן שמעולם לא עשו שני ימים. נמצא יום טוב שני שאנו עושין בגליות בזמן הזה מדברי סופרים שתקנו דבר זה.
יום טוב של ראש השנה בזמן שהיו קובעין על הראייה היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים מספק. לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית הדין את החדש שאין השלוחין יוצאין ביום טוב.
ולא עוד אלא אפילו בירושלים עצמה שהוא מקום בית דין פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים. שאם לא באו העדים כל יום שלשים נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קדש ולמחר קדש. והואיל והיו עושין אותו שני ימים ואפילו בזמן הראייה התקינו שיהיו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים בזמן הזה שקובעין על החשבון. הנה למדת שאפילו יום טוב שני של ראש השנה בזמן הזה מדברי סופרים.
אין עשיית יום טוב אחד תלוייה בקריבת המקום. כיצד אם יהיה מקום בינו ובין ירושלים מהלך חמשה ימים או פחות שבודאי אפשר שיגיעו להן שלוחין. אין אומרין שאנשי מקום זה עושין יום טוב אחד. שמי יאמר לנו שהיו השלוחים יוצאין למקום זה. שמא לא היו שלוחים יוצאין למקום זה מפני שלא היו שם ישראל ואחר שחזרו לקבוע על החשבון ישבו שם ישראלים שהן חייבין לעשות שני ימים. או מפני שהיה חירום בדרך כדרך שהיה בין יהודה וגליל בימי חכמי המשנה. או מפני שהיו הכותים מונעין את השלוחין לעבור ביניהן.
ואילו היה הדבר תלוי בקריבת המקום היו כל בני מצרים עושין יום אחד. שהרי אפשר שיגיעו להם שלוחי תשרי. שאין בין ירושלים ומצרים על דרך אשקלון אלא מהלך שמנה ימים או פחות וכן רוב סוריא. הא למדת שאין הדבר תלוי בהיות המקום קרוב.
נמצא עיקר דבר זה על דרך זו כך הוא. כל מקום שיש בינו ובין ירושלים מהלך יתר על עשרה ימים גמורים עושין שני ימים לעולם כמנהגם מקודם. שאין שלוחי כל תשרי ותשרי מגיעין אלא למקום שבינו ובין ירושלים מהלך עשרה ימים או פחות. וכל מקום שבינו לבין ירושלים מהלך עשרה ימים בשוה או פחות שאפשר שיהיו שלוחין מגיעין אליו. רואים אם אותו המקום מארץ ישראל שהיו בה ישראל בשעת הראייה בכבוש שני כגון אושא ושפרעם ולוז ויבנה ונוב וטבריא וכיוצא בהן עושין יום אחד בלבד. ואם אותו המקום מסוריא כגון צור ודמשק ואשקלון וכיוצא בהן. או מחוצה לארץ כגון מצרים ועמון ומואב וכיוצא בהן. עושין כמנהג אבותיהן שבידיהן אם יום אחד יום אחד ואם שני ימים שני ימים.
מקום שבינו ובין ירושלים עשרה ימים או פחות מעשרה והוא סוריא או חוצה לארץ ואין להם מנהג. או שהיא עיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל. או מקום ששכנו בו ישראל עתה. עושין שני ימים כמנהג רוב העולם. וכל יום טוב שני מדברי סופרים ואפילו יום טוב שני של ראש השנה שהכל עושין אותו בזמן הזה.
זה שאנו מחשבין בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו ואומרין שראש חדש יום פלוני ויום טוב ביום פלוני. לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין. שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחוצה לארץ. ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם. וזה שאנו מחשבין לגלות הדבר בלבד הוא. כיון שאנו יודעין שעל חשבון זה הן סומכין אנו מחשבין לידע יום שקבעו בו בני ארץ ישראל אי זה יום הוא. וקביעת בני ארץ ישראל אותו הוא שיהיה ראש חדש או יום טוב. לא מפני חשבון שאנו מחשבין
ספר המצוות, מצוות עשה קנ״ג - הטקסט מספריא
היא שצונו לקדש חדשים (ס"א ולחשוב חדשים) ושנים, וזו היא מצות קדוש החדש. והוא אמרו יתעלה החדש הזה לכם ראש חדשים. ובא הפירוש שעדות זו תהא מסורה לכם, כלומר שמצוה זו אינה מסורה לכל איש ואיש כמו שבת בראשית שכל איש ימנה ששה ימים וישבות בשביעי כשיראה כל איש ואיש גם כן הלבנה שיקבע היום ראש חדש, או ימנה ענין תוריי ויקבע ראש חדש, או יעיין איחור האביב וזולתו ממה שראוי להסתכל בו ויוסיף חדש, אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם אלא בית דין הגדול לבד ובארץ ישראל לבד. ולכן בטלה הראיה אצלנו היום בהעדר בית דין הגדול כמו שבטל הקרבת הקרבנות בהעדר המקדש. ולזה כוונו וטעו המינין הנקראים קראים, וזה שורש גם כן שלא יודו גם כן זולתי מכלל הרבנים והולכים עמהם באפלה בחשכה. ודע שחשבון זה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי חדשים והמועדים אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד ובעת הצורך, ובהעדר החכמים מארץ ישראל אז אפשר לבית דין הסמוך בארץ ישראל שיעבר השנים ויקבע חדשים בחוצה לארץ כמו שעשה רבי עקיבא כמו שהתבאר בתלמוד ובזה קושי גדול וחזק. והידוע תמיד שבית דין הגדול אמנם היה בארץ ישראל והם שיקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים המקובלים אצלם ובקבוצם גם כן, ובכאן שורש גדול משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה, וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבוננו נקבענו יום טוב בשום פנים אבל מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חדש או יום טוב. ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ר"ח או יו"ט, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה, כמו שבא בפירוש (ר"ה כ"ה) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם כו' אין לי מועדות אלא אלו, כלומר שיאמרו הם שהם מועדות אפילו אנוסין אפילו מוטעין אפילו שוגגין כמו שבאה הקבלה, ואנחנו אמנם נחשב היום שקבעו הם רוצה לומר בני ארץ ישראל בו ראש חדש, כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין לא בראיה ועל קביעותם נסמוך לא על חשבוננו, אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא בעלמא, והבן זה. ואני אוסיף לך באור. אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו כלום בשום פנים, לפי שאין לנו לחשב חדשים ולעבר שנים בחוצה לארץ אלא בתנאים הנזכרים, כמו שביארנו כי מציון תצא תורה. וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שאמרנוהו באור אין ספק בו. והנה באו רמזים בכתוב יורו על שרשי המלאכה שיסמכו בהם בידיעת ראשי חדשים ועבור שנים, מזה אמרו ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה, אמרו מלמד שאין מעברין את השנה אלא בפרק הסמוך למועד, ואמרו מנין שאין מעברין ואין מקדשין את החדש אלא ביום תלמוד לומר מימים ימימה. ואמרו חדשים אתה מחשב לשנים ואי אתה מחשב ימים לשנים. ואמנם הורה שהתוספת בזה אמנם יהיה חדש שלם, ואמרו חדש ימים ימים אתה מונה לחדש ואי אתה מונה שעות לחדש, ואמרו שמור את חדש האביב הורה כי שנתנו ראוי שנשמור בה פרקי השנה, ולכן תהיה שמשית. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם בשלמות בפרק ראשון מסנהדרין ובמסכת ראש השנה וברכות. (בא אל פרעה, זמנים הלכות קידוש החודש פ"א):
תניא, ליקוטי אמרים כ״ה - הטקסט מספריא
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וְגוֹ׳״, שֶׁבְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם וּבִרְשׁוּתוֹ הוּא – לְהַעֲבִיר רוּחַ שְׁטוּת וְהַשִּׁכְחָה מִקִּרְבּוֹ, וְלִזְכּוֹר וּלְעוֹרֵר אַהֲבָתוֹ לַה׳ אֶחָד, הַמְסוּתֶּרֶת בְּוַדַּאי בִּלְבָבוֹ בְּלִי שׁוּם סָפֵק.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וּבִלְבָבְךָ״. וְנִכְלָל בָּהּ גַּם דְּחִילוּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד בְּשׁוּם אוֹפֶן מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲפִילוּ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, בְּלִי שׁוּם טַעַם וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג, אֶלָּא בְּטֶבַע אֱלֹהִי.
וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲווֹת, הַקַּלָּה מִיִּסּוּרֵי מִיתָה, שֶׁקָּרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר יוֹתֵר לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר, הֵן בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, אֲפִילוּ מֵעֲבֵירָה קַלָּה שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁלֹּא לַעֲבוֹר עַל רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, מֵאַחַר שֶׁנִּפְרָד בָּהּ מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ, כְּמוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. וַהֲרֵי גַּם בַּעֲבוֹדָה זָרָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ.
[וְאַף שֶׁ״הָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב – אֵין מַסְפִּיקִין כוּ׳״, הַיְינוּ, שֶׁאֵין מַחֲזִיקִים יָדוֹ לִהְיוֹת לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אֲבָל אִם דָּחַק הַשָּׁעָה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה.]
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מוּכָן וּמְזוּמָּן לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ, וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי אוֹר ה׳ הַמְלוּבָּשׁ בְּנַפְשָׁם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת זְמַן וְשָׁעָה כְּלָל, אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, וְשַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל עָלָיו, כַּנּוֹדָע.
וְהֵן בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, לְהִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי בִּגְבוּרָה וְאוֹמֶץ הַלֵּב, נֶגֶד הַיֵּצֶר הַמַּכְבִּיד אֶת גּוּפוֹ וּמַפִּיל עָלָיו עַצְלָה, מִבְּחִינַת יְסוֹד הֶעָפָר שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִלְּהַטְרִיחַ גּוּפוֹ בִּזְרִיזוּת בְּכָל מִינֵי טוֹרַח וַעֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּעֲבוֹדַת ה׳ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טוֹרַח וְעָמָל, כְּגוֹן: לַעֲמוֹל בַּתּוֹרָה בְּעִיּוּן וּבַפֶּה – לָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשְׂאוֹי״, וְכֵן לִתְפִלָּה בְּכַוָּנָה – בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ, וְכֵן בַּעֲבוֹדַת ה׳ שֶׁהִיא בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן, כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה;
וְכַיּוֹצֵא בְאֵלּוּ מִמִּלְחֲמוֹת הַיֵּצֶר וְתַחְבּוּלוֹתָיו, לְקָרֵר נֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלֹּא לְהַפְקִיר מָמוֹנוֹ וּבְרִיאוּת גּוּפוֹ, שֶׁלַּעֲמוֹד נֶגְדּוֹ וּלְכָבְשׁוֹ, קָרוֹב מְאֹד אֶל הָאָדָם, כְּשֶׁיָּשִׂים אֶל לִבּוֹ, שֶׁלְּנַצֵּחַ הַיֵּצֶר בְּכָל זֶה, וְיוֹתֵר מִזֶּה, וְלַעֲשׂוֹת הֶפְכּוֹ מַמָּשׁ – קַל מְאֹד מִיִּסּוּרֵי מִיתָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, וְיִסּוּרֵי מִיתָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, הָיָה מְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן – שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה חַס וְשָׁלוֹם.
וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן – כְּדֵי לְדָבְקָה בוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲבוֹדָה זוֹ, יִתְגַּלֶּה בָּהּ פְּנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת פָּנִים וְגִילּוּי רַב וְלֹא בְהֶסְתֵּר כְּלָל. וּכְשֶׁאֵין שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, אֲזַי – אֵין דָּבָר נִפְרָד כְּלָל וּכְלָל לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְלָזֹאת, תִּהְיֶינָה נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית וּלְבוּשֵׁיהֶן כּוּלָּן, מְיוּחָדוֹת בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְאוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְיִחוּד זֶה לְמַעְלָה – הוּא נִצְחִי לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ וּרְצוֹנוֹ לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן. וְכֵן, גִּילּוּי רְצוֹנוֹ שֶׁבְּדִבּוּרוֹ, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה, הוּא נִצְחִי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם״, ״וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים כוּ׳״, ״וְלֹא יַחֲלִיף וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ לְעוֹלָמִים כוּ׳״.
אֶלָּא שֶׁלְּמַטָּה, הוּא תַּחַת הַזְּמַן וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה לְבַדָּהּ שֶׁעוֹסֵק בָּהּ בַּתּוֹרָה אוֹ בְּמִצְוָה, כִּי אַחַר כָּךְ, אִם עוֹסֵק בְּדָבָר אַחֵר – נִפְרָד מֵהַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן לְמַטָּה, [וְהַיְינוּ, כְּשֶׁעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים לְגַמְרֵי, שֶׁאֵין בָּהֶם צוֹרֶךְ כְּלָל לַעֲבוֹדַת ה׳.]
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כְּשֶׁחוֹזֵר וְשָׁב לַעֲבוֹדַת ה׳ אַחַר כָּךְ, לְתוֹרָה וְלִתְפִלָּה, וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה מֵה׳ עַל שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק אָז בַּתּוֹרָה וְלֹא עָסַק, ה׳ יִסְלַח לוֹ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְשָׁב לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ״.
וְלָזֶה, תִּקְּנוּ בִּרְכַּת ״סְלַח לָנוּ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם – עַל עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, שֶׁאֵין אָדָם נִיצּוֹל מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם; וּכְמוֹ הַתָּמִיד – שֶׁהָיָה מְכַפֵּר עַל מִצְוַֹת עֲשֵׂה.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, אֶלָּא אִם כֵּן, שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא מַמָּשׁ, הוּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּשׁוּבָה וּלְכָךְ חוֹטֵא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
וּבָזֶה יוּבַן, לָמָּה צִוָּה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, לַדּוֹר שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, לְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, וַהֲלֹא הִבְטִיחַ לָהֶם: ״פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה׳ וְגוֹ׳״; אֶלָּא, מִשּׁוּם שֶׁקִּיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, תָּלוּי בָּזֶה שֶׁיִּזְכּוֹר תָּמִיד עִנְיַן מְסִירַת נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יִחוּדוֹ, שֶׁיִּהְיֶה קָבוּעַ בְּלִבּוֹ תָּמִיד מַמָּשׁ, יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יָמִישׁ מִזִּכְרוֹנוֹ, כִּי, בָּזֶה יוּכַל לַעֲמוֹד נֶגֶד יִצְרוֹ לְנַצְּחוֹ תָּמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, – כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.