54
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אחד, הוא איננו יכול לספור בברכה בימים הבאים34,
שהרי כיון שלגבי ספירת העומר נאמר "תמימות תהיינה"35, חייבת הספירה של כל יום לכלול גם את הימים הקודמים ("היום שני ימים לעומר" – הכוונה היא שיום זה כולל בתוכו שני ימים של ספירת העומר, וכדומה), וכאשר חסר יום מסויים בספירה, הרי כל הימים הבאים36 אינם "תמימות",
כך גם עבד שהשתחרר באמצע ימי הספירה, ייתכן שלא יוכל לספור בברכה גם לאחר שחרורו37 – אף אם התחיל לספור לפני השחרור – כיון שבספירות הקודמות הוא לא היה מצווה בכך, הרי לא היתה לספירתו מציאות וקיום.
שאלה זו קיימת גם לגבי קטן שהגיע לגיל מצוות באמצע ימי הספירה, שייתכן לומר, שאין הוא יכול לספור בברכה גם לאחר שהגדיל37. אמנם, גם בהיותו קטן חלה עליו מצות ספירת העומר מדרבנן, אך אין לומר שהמצוה מדרבנן גרמה לכך שספירתו הקודמת תהיה מציאות גם מדאורייתא (מצד "מצותי' אחשבי'"), כי האיסורים והחיובים שמדרבנן חלים, לפי כמה דעות38, רק על האדם, ולא על הדבר, ולכן אין לומר שעל ידי מציאות הספירה שחייבו חכמים את האדם (כלומר, את האב39, שיחנך את בנו לספירת העומר), תקבל הספירה חשיבות ומציאות, לגבי ענינים דאורייתא.
שאלה זו חשובה גם לזמן הזה, למרות שמצות ספירת העומר קיימת עתה גם אצל הגדולים רק מדרבנן, כי במצוות דרבנן עצמן יש הבדל בין "חד דרבנן" לבין "תרי דרבנן".
ח. מנין היום השביעי – התבטל
מכך מובן גם לגבי ה"מנין" של יום "השביעי" שנספר על ידי ישראל, שעל ידי ספירתם (ידיעתם, כדלעיל) נוצרת הקביעות של השבת, כפי שהתבאר לעיל בהרחבה – שהמציאות של המנין קיימת דוקא מפני שהמנין קשור לדיני השבת: אילו לא היתה מצות השבת, לא היתה כלל קיימת המציאות של היום "השביעי".
ולכן, כאשר "גויים הקיפו את ארץ ישראל", שאז המנין של ה"יום
הערות
- 34. שו"ע אדמוה"ז סתפ"ט סכ"ד.
- 35. ויקרא כג, טו.
- 36. אבל אין זה חסרון בהימים שספר כבר – כי (גם לפי דיעה זו) כל לילה היא מצוה בפני עצמה, והחסרון הוא רק בהימים שלאח"ז, כמבואר בפנים. וראה בלקו"ש שם, שעפ"י הסברה זו מתורץ (א) מה שמברכים על ספה"ע בכל לילה ולילה, (ב) מה שמברכים גם קודם ספירת יום האחרון ואין חוששים שמא ישכח לספור. עיי"ש.
- 37. ראה מנ"ח מצוה שו, ציונים לתורה – להר"י ענגל – כלל יב.
- 38. ראה שו"ת צפע"נ (ירושלים תשכ"ה) סל"ג ובהנסמן ב"מפענח צפונות" קונטרס "מאה סברות" בתחלתו. וראה תניא רפ"ח. אתוון דאורייתא כלל יו"ד. ואכ"מ.
- 39. או"ח סשמ"ג וראה גם הל' ת"ת לאדה"ז בתחלתו. בעשה"ד – להיות בדוגמא כמו שהקב"ה "וינח הוא נקודה אחת – אף שלאחרי שחל כבר השבת, כל רגע ורגע הו"ע בפ"ע).
תניא, ליקוטי אמרים ח׳ - הטקסט מספריא
וְעוֹד זֹאת בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁלְּכָךְ נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״אִיסּוּר״, מִפְּנֵי שֶׁאַף מִי שֶׁאָכַל מַאֲכַל אִיסּוּר בְּלֹא הוֹדַע – לְשֵׁם שָׁמַיִם, לַעֲבוֹד ה׳ בְּכֹחַ אֲכִילָה הַהִיא, וְגַם פָּעַל וְעָשָׂה כֵּן, וְקָרָא וְהִתְפַּלֵּל בְּכֹחַ אֲכִילָה הַהִיא, אֵין הַחַיּוּת שֶׁבָּהּ עוֹלָה וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּתֵיבוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה כְּמוֹ הַהֶיתֵּר, מִפְּנֵי אִיסּוּרָהּ בִּידֵי הַסִּטְרָא אָחֳרָא מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת. וַאֲפִילוּ הוּא אִיסּוּר דְּרַבָּנָן, שֶׁחֲמוּרִים דִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה כוּ׳.
וְלָכֵן, גַּם הַיֵּצֶר הָרָע וְכֹחַ הַמִּתְאַוֶּה לִדְבָרִים הָאֲסוּרִים, הוּא שֵׁד מִשֵּׁדִין נוּכְרָאִין, שֶׁהוּא יֵצֶר הָרָע שֶׁל אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַיֵּצֶר הָרָע וְכֹחַ הַמִּתְאַוֶּה לִדְבָרִים הַמּוּתָּרִים לְמַלֹּאת תַּאֲוָתוֹ, הוּא שֵׁד מִשֵּׁדִין יְהוּדָאִין, לְפִי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר לִקְדוּשָּׁה כְּדִלְעֵיל. אַךְ מִכָּל מָקוֹם, קוֹדֶם שֶׁחָזַר לִקְדוּשָּׁה, הוּא סִטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפָּה. וְגַם אַחַר כָּךְ, הָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר דָּבוּק בַּגּוּף, לִהְיוֹת כִּי מִכָּל מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה נַעֲשָׂה תֵּיכֶף דָּם וּבָשָׂר מִבְּשָׂרוֹ.
וְלָכֵן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִיבּוּט הַקֶּבֶר, לְנַקּוֹתוֹ וּלְטַהֲרוֹ מִטּוּמְאָתוֹ שֶׁקִּיבֵּל בַּהֲנָאַת עוֹלָם הַזֶּה וְתַעֲנוּגָיו מִטּוּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ וְשֵׁדִין יְהוּדָאִין. אֶלָּא אִם כֵּן מִי שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מֵעוֹלָם הַזֶּה כָּל יָמָיו כְּרַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ.
וְעַל דְּבָרִים בְּטֵלִים בְּהֶיתֵּר, כְּגוֹן עַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִלְמוֹד, צָרִיךְ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטּוּמְאָה זוֹ דִּקְלִיפָּה זוֹ, עַל יְדֵי גִּלְגּוּלָהּ בְּכַף הַקֶּלַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח דַּף נ״ט.
אֲבָל לְדִיבּוּרִים אֲסוּרִים, כְּמוֹ לֵיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרָע וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, שֶׁהֵן מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי – אֵין כַּף הַקֶּלַע [לְבַדּוֹ] מוֹעִיל לְטַהֵר וּלְהַעֲבִיר טוּמְאָתוֹ מֵהַנֶּפֶשׁ, רַק צְרִיכָה לֵירֵד לְגֵיהִנֹּם.
וְכֵן מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים – אֵין כַּף הַקֶּלַע לְבַדּוֹ מוֹעִיל לְנַפְשׁוֹ לְמָרְקָהּ וּלְזַכְּכָהּ, רַק עוֹנָשִׁים חֲמוּרִים שֶׁמַּעֲנִישִׁים עַל בִּיטּוּל תּוֹרָה בִּפְרָטוּת, מִלְּבַד עוֹנֶשׁ הַכְּלָלִי לְכָל בִּיטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה מֵחֲמַת עַצְלוּת בְּגֵיהִנֹּם שֶׁל שֶׁלֶג, כִּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְכֵן הָעוֹסֵק בְּחָכְמוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם – בִּכְלַל דְּבָרִים בְּטֵלִים יֵחָשֵׁב לְעִנְיַן עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה.
וְעוֹד זֹאת יְתֵרָה טוּמְאָתָהּ שֶׁל חָכְמַת הָאוּמּוֹת עַל טוּמְאַת דְּבָרִים בְּטֵלִים, שֶׁאֵינוֹ מַלְבִּישׁ וּמְטַמֵּא רַק הַמִּדּוֹת, מִיסוֹד הָרוּחַ הַקָּדוֹשׁ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, בְּטוּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבִּדְבָרִים בְּטֵלִים, הַבָּאִים מִיסוֹד הָרוּחַ הָרָע שֶׁבִּקְלִיפָּה זוֹ בְּנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית כְּדִלְעֵיל, וְלֹא בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מֵאַחַר שֶׁהֵם דִּבְרֵי שְׁטוּת וּבוּרוּת, שֶׁגַּם הַשּׁוֹטִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ יְכוֹלִים לְדַבֵּר כֵּן.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָכְמַת הָאוּמּוֹת, הוּא מַלְבִּישׁ וּמְטַמֵּא בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּטוּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבְּחָכְמוֹת אֵלּוּ, שֶׁנָּפְלוּ שָׁמָּה בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל חָכְמָה דִקְדוּשָּׁה, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן.
אֶלָּא אִם כֵּן עוֹשֶׂה אוֹתָן קַרְדּוֹם לַחְתּוֹךְ בָּהֶן, דְּהַיְינוּ כְּדֵי לְהִתְפַּרְנֵס מֵהֶן בְּרֶיוַח לַעֲבוֹד ה׳, אוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לַעֲבוֹדַת ה׳ אוֹ לְתוֹרָתוֹ, וְזֶהוּ טַעֲמוֹ שֶׁל הָרַמְבַּ״ם וְרַמְבַּ״ן זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְסִיעָתָן שֶׁעָסְקוּ בָּהֶן:
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לב ‹ אמור ‹ שיחה א ‹ 133 לקו"ש ח"ח ע' 54
שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- הלכות שבת - ח"ו (סי' שכג-שדמ) ‹ שדמ דין ההולך במדבר בשבת לקוטי שיחות ח"ח ע' 54
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.