7

בנדון זה, תמורת השתדלותם לטובת ישראל, הנה הם עצמם ובינם לבין עצמם התנהגו באופן הפכי (היפך רגילותם) והיו נצים זה עם זה!

[ע"ד ומעין הנ"ל במגבי' ידו על חבירו — שתנועת ידו זו היא היפך כוונת בריאת היד עצמה].

ו. ובעומק יותר, וע"ד החסידות — יש לומר:

נתבאר במק"א⁵², דכיון שאלפיים שנה קדמה תורה לעולם⁵³, והרי קודם שנברא העולם לא שייך ענין של חטא כו' — עכצ"ל, שבכל ענין ותיבה שבתורה יש (גם) פירוש פנימי ורוחני, שעל פיו כולו טוב.

ועד"ז צ"ל בענין איסור הכאת חבירו בכלל ובפרט ענין זה ד"המגבי' ידו על חבירו. . נקרא רשע" — שאפשר לפרשו גם למעליותא.

והביאור בזה:

נוסף ע"ז שהענין ד"תכה רעך" כפשוטו ישנו גם בקדושה, כמו "הכאת" הרופא הנדרשת לרפאות את האדם, ויתירה מזו — מצות מילה, שבאה על ידי "חבלה" ויציאת דם, באופן שיש על הנימול דין חולה, ועד שביום ג' מחללים עליו את השבת⁵⁴, שכ"ז הוא באופן שהוא דבר רצוי וטוב [ומובן, שכבר בעת התחלת מעשה זה (רפואה או מילה וכיו"ב), ע"ד "המגבי' כו' אע"פ שלא הכהו כו'", ישנה כבר מעלת הטוב עצמו] —

הנה עמפשנת"ל בפירוש "מגבי' ידו על חבירו", שזהו מצד השינוי הנפעל במציאות היד, היפך תכלית בריאתו — י"ל שעד"ז ישנו גם למעליותא, שהאדם משתדל באופן של שינוי טבעו ורגילותו בטובת חבירו, עד לאופן של "הגבהה", שמגבי' את "ידו" (כח ההשפעה שלו) למעלה ממדידה והגבלה, עד שהוא במצב של "על חבירו" — למעלה מחבירו, כי השפעת החסד שלו היא יותר מהמוכרח לחבירו, ועד שנותן למעלה מכליהקיבול של חבירו.

ולהעיר משני האופנים⁵⁵ דנתינה לחבירו: די מחסורו, לעשרו.

ולכן "נקרא רשע" — מלשון "ובכל אשר יפנה ירשיע"⁵⁶, שפירושו "ינצח"⁵⁷, "יצליח"⁵⁸, דהיינו הצלחה שלא ע"ד הרגיל, למעלה ממדידה והגבלה.

וזוהי גם ההוראה למעשה מהלכה זו: נוסף על פשטות הענין, גודל הזהירות בתכלית מכל ענין של הגבהת יד על חבירו, הרי — מהלכה זו צריך האדם ללמוד גם הוראה בקצה השני — שתהי' הנהגתו הנהגה של "המגבי' ידו על חבירו" למעליותא, להשתדל בטובת חבירו — "יד המחלקת צדקה" — יותר מטבעו ורגילותו, עד כדי להגבי' ולהוציא את ידו (עם כל מציאותו) מכל מדידות והגבלות, "בכל מאדך".

(משיחת ש"פ נח תשמ"ח)