6
כאשר האדם "מגבי' ידו על חבירו" — שתמורת ההשתמשות ביד לתכלית בריאתה, להיטיב לחבירו, ה"ה משתמש בה באופן הפכי, להכות את חבירו — ולהעיר שזהו רשעות ללא הנאה וריוח להמכה (דלא כמו הנאת הגנב מגניבתו וכיו"ב42, ובל' הכתוב43: לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב) — הרי יש בזה חטא חמור בין אדם למקום (לבוראו), כי הרי הוא מהפך את תפקיד בריאתה של היד מהקצה אל הקצה, כנ"ל.
[ויש להוסיף: כיון שרובן של מצוות התורה הן מצות מעשיות, לעשותן בידו של אדם44, נמצא, שהאבר העיקרי שבו מתקיים (רוב) ה"שימוש" לקונו, הוא יד האדם דוקא (משא"כ שאר האברים, שאף שגם בהם צריך הוא לשמש את קונו, הרי עיקר שימושם הוא בעניני הכשר מצוה, כמו ריצה לדבר מצוה וכיו"ב). נמצא, שכשהוא משתמש בידו באופן הפכי, הרי יש בזה ניגוד וסתירה לכללות תכלית בריאת האדם "לשמש את קונו"].
וחטא זה כלפי הקב"ה, מתחיל תיכף בהגבהת היד על חבירו (גם קודם הפגיעה בחבירו), שבהגבהה זו ה"ה משתמש בידו היפך כוונת בריאתו45.
ויש לומר, שענין זה נרמז גם במקור הלימוד — "ויאמר לרשע למה תכה רעך":
המכה והמוכה בנדו"ד היו דתן ואבירם46, שהיו "נצים"47 זה עם זה. והנה לקמן בסוף פרשתנו48 מסופר, דלאחרי ששוטרי בנ"י טענו לפרעה "למה תעשה כה לעבדיך" ופרעה ענה "לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם ותוכן לבנים תתנו" — פגעו דתן ואבירם49 את משה ואת אהרן "ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו". ונמצא, שדתן ואבירם השתדלו לטובת ישראל (ובפרט ע"פ הפירוש50 שהם היו משוטרי בנ"י, שצעקו אל פרעה (כנ"ל) "למה תעשה כה לעבדיך גו'"51) — ומ"מ,
הערות
- 42. ראה לעיל הערה 31.
- 43. משלי ו, ל.
- 44. כי העשי' שע"י רגלי האדם אינה דומה כלל להעשי' שעל ידי ידיו . כנראה במוחש, שחכמת המעשה היא ביותר וביותר במלאכות היד מבמלאכות הרגל.
- 45. ע"פ המבואר בפנים יומתק הל' "המגבי' ידו" דוקא, ולא נקט לשון כללי — ע"ד "כל המכה אדם" (כלשון הרמב"ם לפנ"ז) — הכולל גם בעיטה ברגלים וכיו"ב, כי החטא בין אדם למקום בעצם ההגבהה כו' על חבירו הוא בעיקר בידו של אדם.
- 46. רש"י עה"פ. נדרים סד, ב. שמו"ר שם. ובכ"מ.
- 47. ל' הכתוב כאן. וראה רמב"ם הל' חובל ומזיק שם ה"א — "דרך נציון" (אלא שי"ג "דרך בזיון". ואכ"מ).
- 48. ה, טוכא.
- 49. רש"י בפי' הב', משמו"ר שם (פ"ה, כ). נדרים סד, ב. ועוד.
- 50. נחלת יעקב (הובא בשפ"ח) על פרש"י שם, ע"פ שמו"ר שם. [בנחלת יעקב קאי על פי' הא' ברש"י שם ש"ויפגעו אנשים מישראל". אבל מההוכחה שלו (ש"וודאי מהשוטרים היו") ממש"נ "בצאתם מאת פרעה" (שאא"פ לפרש שקאי על משה ואהרן) — מוכח שכ"ה גם לפי' הב' ברש"י (ש"ויפגעו" קאי על דתן ואבירם)].
- 51. שמות שם, טו. — וכמסופר בכ"מ (ראה רש"י שם, יד — משמו"ר עה"פ. ועוד) מסנ"פ של השוטרים להגן על בנ"י.
- . משא"כ בבהמה וחי' — אין חילוק (כמעט) בין ידים לרגלים, היזק נעשה ע"י שניהם, או גם ע"י שן וקרן שלהם וכיו"ב.
נדרים ס״ד ב - הטקסט מספריא
וְרָבָא אָמַר: אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִשְׁאָלִין לְחָכָם.
תְּנַן: וּמוֹדִין חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁפּוֹתְחִים לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי דְּאָמַר: אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִיתָּרִין, הָכָא כֵּיוָן דְּאִיחֲצַף לֵיהּ — הָא אִיחֲצַף לֵיהּ.
אֶלָּא לְרָבָא, דְּאָמַר: אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִשְׁאָלִין לְחָכָם, הָכָא אַמַּאי פּוֹתְחִין? אָמְרִי: כֵּיוָן דְּכֹל נִדְרֵי לָא סַגִּיא לְהוֹן דְּלָאו חָכָם — הָכָא נָמֵי פּוֹתְחִין.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹתְחִין בַּנּוֹלָד כּוּ׳. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אָמַר רַב חִסְדָּא: דְּאָמַר קְרָא ״כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים״ — וְהָא מִיתָה דְּנוֹלָד הוּא, מִכָּאן שֶׁפּוֹתְחִין בַּנּוֹלָד.
וְרַבָּנַן מַאי טַעְמַיְיהוּ? קָסָבְרִי: הָנְהוּ מִי מָיְיתִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״נִצִּים״ וְ״נִצָּבִים״, אֵינָן אֶלָּא דָּתָן וַאֲבִירָם. אֶלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶן.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים — חָשׁוּב כְּמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״. וְתַנְיָא, אַרְבָּעָה חֲשׁוּבִין מֵת: עָנִי, וּמְצוֹרָע, וְסוֹמֵא, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים. עָנִי — דִּכְתִיב: ״כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים״. מְצוֹרָע — דִּכְתִיב: ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״. וְסוֹמֵא — דִּכְתִיב: ״בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם״. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים — דִּכְתִיב: ״הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״.
And Rava said: It means: If so, there are no requests for the dissolution of vows to a halakhic authority. Since this type of extenuation applies to all vows, people will therefore assume that their vows are automatically dissolved, and will not take the required steps to dissolve them.
The Gemara analyzes the dispute between Abaye and Rava: We learned in the mishna: And the Rabbis concede to Rabbi Eliezer with regard to a vow concerning a matter that is between him and his father and mother, that they may broach dissolution with him by raising the issue of the honor of his father and mother. Granted, according to Abaye, who said: If so, vows are not dissolved properly, here, since he was impudent toward him by stating a vow that subjects his parent to a prohibition, he was impudent toward him and has demonstrated that he is not concerned for their honor. In such a case, there is no concern that he would pretend to regret his vow due to his parents’ honor. This is why the Rabbis concede to Rabbi Eliezer.
But according to Rava, who said: If so, there are no requests for dissolution made to a halakhic authority, here, in the case of one whose vow involves his parents, why may they broach dissolution in this way? Why is there not a concern that people will assume that this dissolves all vows automatically? The Gemara answers: The Sages say in response: Since it is not sufficient and applicable for all vows not to request dissolution from a halakhic authority, because the Rabbis maintain that in general, the honor of one’s parents cannot be used to broach dissolution, here too, they may broach dissolution by invoking the honor of a parent. There is no concern that this may lead one to think that vows are dissolved automatically, as this extenuation applies only to this particular vow.
§ The mishna teaches: And Rabbi Eliezer further said: They may broach dissolution by asking about a new situation, but the Rabbis prohibit it. The Gemara inquires: What is the reason of Rabbi Eliezer? Rav Ḥisda said: For the verse states that God told Moses he could return to Egypt from Midian, despite having vowed to Yitro that he would not do so: “For all the men are dead that sought your life” (Exodus 4:19), and he took the vow only because it would be dangerous for him to return to Egypt. The Gemara explains the proof: But death is a new circumstance, and Moses’ vow was dissolved based on the men dying. Therefore, it can be understood from here that they may broach dissolution by asking about a new situation.
The Gemara asks: And as for the Rabbis, what is their reason for not accepting this proof? The Gemara answers: They hold: These people who were seeking Moses’ life, had they indeed died? But Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Wherever it is stated in the Torah the term striving (Exodus 2:13), in reference to the men who slandered Moses, or standing (Exodus 5:20), in reference to those who complained against Moses and Aaron, they are none other than Dathan and Abiram. Dathan and Abiram were alive during the rebellion of Korah, which occurred years later, so they could not have been dead when God instructed Moses to return to Egypt. Rather, Reish Lakish said: They did not literally die, but the verse means that they lost their property and their status in the community, which meant their opinions were no longer granted credibility, and consequently, Moses could safely return to Egypt. Such a turn of events is not considered to be a new circumstance.
The Gemara relates: Rabbi Yehoshua ben Levi said: Any person who does not have children is considered like a dead person. The source is as is stated in the words Rachel said to Jacob: “Give me children, or else I am dead” (Genesis 30:1). And it was taught in a baraita: Four are considered as if they were dead: A pauper, and a leper, and a blind person, and one who has no children. A pauper, as it is written: “For all the men are dead” (Exodus 4:19). As explained above, they were not actually dead but had descended into poverty, and yet they were considered dead. A leper, as it is written that Aaron said to Moses with regard to Miriam’s leprosy: “Let her not, I pray, be as one dead” (Numbers 12:12). And a blind person, as it is written: “He has made me to dwell in dark places, as those that have been long dead” (Lamentations 3:6). And one who has no children, as it is written: “Give me children, or else I am dead” (Genesis 30:1).
רש"י על משלי ו׳:ל׳ - הטקסט מספריא
לֹא יָבוּזוּ וְגוֹ׳ וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם וְגוֹ׳ נֹאֵף אִשָּׁה וְגוֹ׳. שְׁלָשְׁתָּם מְחֻבָּרִים בְּדִבּוּר אֶחָד. אִם יִגְנֹב הַגַּנָּב גְּנֵבָה אֵין לְבַזּוֹתוֹ כָּל כָּךְ כְּמוֹ הַנּוֹאֵף, לָמָּה כִּי לְרַעֲבוֹן נַפְשׁוֹ הוּא עוֹשֶׂה וְאוּלַי אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, וּכְשֶׁנִּמְצָא יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה בְּתַשְׁלוּמִין, וּלְכָל הַיּוֹתֵר יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתַיִם כְּלוֹמַר תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל הַרְבֵּה וַאֲפִלּוּ חֲמִשִּׁים עַל אֶחָד, וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שִׁבְעָתַיִם כְּמוֹ גּוֹנֵב שׁוֹר וְכֵלָיו וּטְבָחוֹ שֶׁמְּשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה בָקָר וְתַשְׁלוּמֵי כֶּפֶל עַל הַכֵּלִים (שמות כא:לז) הֲרֵי שִׁבְעָה: אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן. וַאֲפִלּוּ צָרִיךְ לִמְכֹּר כָּל אֲשֶׁר לוֹ עַל זֶה מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה וּמִתְּחִלָּה מֵחֲמַת רָעָב עָשָׂה, אֲבָל:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 18 עמודים.
- אגרות קודש כרך ב שס נדרים סד, ב
- לקוטי שיחות כרך ה ויצא שיחה א מאותו ספר נדרים סד, ב
- לקוטי שיחות כרך יז תזריע שיחה ג מאותו ספר נדרים סד, ב
- לקוטי שיחות כרך יז הוספות - שיחות ומכתבים שיחה יט מאותו ספר נדרים סד, ב
- לקוטי שיחות כרך כב תזריע שיחה ב מאותו ספר נדרים סד, ב
- לקוטי שיחות כרך כב תזו"מ שיחה א מאותו ספר נדרים סד, ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות ה'תשי"ג נדרים סד, א
- תורת מנחם ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ט נדרים סד, סע"ב
- תורת מנחם תשכ"א שיחת אור ליום ג' דחול המועד סוכות, י"ט תשרי נדרים סד, ב
- תורת שמואל תרל"ח אנכי אנכי כו' נדרים סד, ב
- תורת שמואל תר"ם [ואהבת את ה' אלקיך] ולהבין כו' מזה"פ כו' נדרים סד, ב
- תורת חיים שמות ח"א פרשת שמות ואלה שמות בני ישראל נדרים סד, ב
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת תצוה ואתה תצוה את בנ"י נדרים סד, ב
- שארית יהודה שו"ת יורה דעה סימן יב נדרים סד, א
- רשימות שנים אוחזין הוספה מהדורא קמא נדרים סד:
- אגרות קודש בניו הרבנים הקדושים אגרת ט נדרים סד, א
- מבית הגנזים דיני תורה, פשרות ושטרות הבוררים ר' הלל מפאריטש ור' אהרן מבעליניץ נדרים סד, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ תשא, ט"ז אדר, ה'תשכ"ח נדרים סד, ב