שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות ברכות השחר נג דין הראוי לירד לפני התיבה יג
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ו
ומה שאמרו י"ג שנה ויום א' לא שצריך יום א' יותר על י"ג שנה אלא לומר שצריך י"ג שנה שלימות מיום אל יום ולא שיום א' בשנת י"ג נחשב שנה אבל מיד שהגיע תחילת כניסת היום שנולד בו וכלו בו י"ג שנה שלימות הרי מקצת כניסת היום זה נחשב כיום שלם והרי הוא בן י"ג ויום א' וא"צ י"ג שנה מעת לעת ואם צריך לבדוק אם הביא ב' שערות יתבאר בסימן נ"ה:
צח ב"ח בסוף הסימן ובתשובות סי' קמה. מ"א שם (עי' במשנה רפ"ח דנדרים ס, א דקתני מיום ליום דלא שייך גבי יום ולא קתני מעת לעת משום דלא שייך גבי חדש שנה שבוע כו' וכן משמע בהדיא בפירוש הרמב"ם שם אבל בטור ושו"ע יו"ד סי' רכ ס"ג ס"ז וס"י איתא מעת לעת ומשמע שם דדוקא הוא ע"ש בש"ך סקי"א וסקי"ד וצ"ע) . וראה גם תוס' נדה מז, ב ד"ה כולן.
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות ברכות השחר וקריאת שמע הלכות ברכות השחר נג דין הראוי לירד לפני התיבה
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע ו
אבל מיד שהגיע תחילת כניסת היום שנולד בו וכלו בו י"ג שנה שלימות , הרי מקצת כניסת היום זה נחשב כיום שלם, והרי הוא בן י"ג ויום אחד, ואין צריך י"ג שנה מעת לעת .
526 (עיין במשנה רפ"ח דנדרים ס, א (ואם אמר יום אחד, שבת אחת, חדש אחד, שנה אחת, שבוע אחד (=שבע שנים), אסור מיום ליום) דקתני מיום ליום (ולא קתני "מעת לעת", אף) דלא שייך ("מיום אל יום") גבי יום (אחד, אלא "מעת לעת", וכדפרש"י שם " שאיני טועם יום אחד מעת לעת, שאם היה עומד בשעת הנדר בחצי היום אסור למחר עד חצי היום" ). ו (הא ד) לא קתני מעת לעת . משום דלא שייך ("מעת לעת") גבי חדש שנה שבוע כו' (אלא "מיום ליום", כדפרש"י שם "באיזה יום שעומד בשבוע, אסור עד יום שמיני לאותו יום שנדר" . והיינו שהאיסור הוא רק עד תחלת היום שאחרי זמן זה, ולא עד חצי היום). וכן מוכח בהדיא בפירוש הרמב"ם שם (נדרים פ"ח מ"א: "האומר יום אחד או שבוע אחד, שאסור מעת לעת אם אמר יום, ומיום ליום אם אמר שבוע או שנה או שבת", הרי שביום אחד הוא "מעת לעת", שאסור עד חצי היום, ובשבוע או שנה או שבת אחת, אסור רק עד תחלת היום שאחרי זמן זה ). אבל בטור ושו"ע יו"ד סי' רכ ס"ג-י איתא מעת לעת (ואם אמר שבוע אחד או שבוע סתם, אסור מעת לעת ... אמר שנה אחת, או שנה סתם, אסור מעת לעת ... אמר שמטה אחת, או שמטה סתם, אסור שבע שנים מעת לעת ). ומשמע שם דדוקא הוא (שאם עמד בחצי היום ואמר שבוע אחד או שנה אחת או שמטה אחת, יהי' אסור עד חצי היום), עיי"ש בש"ך סקי"א (אסור מעת לעת, כלומר שבעה ימים מעת לעת משעה שנדר), וסקי"ד (אסור מעת לעת, משעה שנדר). וצ"ע) .
[אבל ברמב"ם הל' נדרים פ"י ה"א-ה (שאיני טועם יום אחד, אסור מעת לעת משעת נדרו ... שאני טועם שבת אחת, הרי זה אסור שבעה ימים מעת לעת ... שאני טועם חדש אחד, אסור שלשים יום גמורים מעת לעת ... שאני אוכל שנה אחת, הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום ... שאני שותה יין שבוע אחד, אסור שבע שנים גמורות מיום ליום). וראה מה שדן בזה בשו"ת צמח צדק יו"ד סי' קפב וסי' שלח. שו"ע אדה"ז המבואר].
*
ועל זה מבאר כאן "שצריך י"ג שנה שלימות מיום אל יום ... מקצת כניסת היום זה נחשב כיום שלם ... ואין צריך י"ג שנה מעת לעת", והיינו שאף אם נולד קרוב לשקיעת החמה, נעשה גדול מיד בתחלת הלילה, כי "מקצת היום ככולו".
ואף שהובא לעיל, שבחדש ושנה לא שייך מעת לעת, ואם כן אין צורך ב"מקצת היום ככולו". מכל מקום יש שני אופנים ב"מקצת היום ככולו":
(א) לענין אבלות אמרינן "מקצת היום ככולו" בתחלה ובסוף, כדלקמן סי' תצג ס"ה (לענין אבילות יום האחרון אנו אומרים מקצת היום ככולו, כמ"ש ביו"ד סי' שצ"ה). והוא בשו"ע שם ס"א (דמקצת היום ככולו, לא שנא מקצת יום שביעי לא שנא מקצת יום שלשים, כיון שהנץ החמה ביום שלשים, בטלו ממנו גזרת שלשים). והיינו שאם מת שעה אחת לפני השקיעה ביום שלישי בשבוע, מסתיימת השבעה שעה אחרי נץ החמה ביום שני שבשבוע הבא, נמצא שהשבעה הם חמשה ימים שלמים ועוד שעה בתחלה (לפני השקיעה ביום השלישי), ועוד שעה בסוף (אחר הנץ ביום השני), שבשני אלו אומרים מקצת היום ככולו.
(ב) לענין שבעת ימי המשתה של חתן וכלה אמרינן "מקצת היום ככולו" רק בתחלה ולא בסוף. כדלקמן סי' קלא ס"ו (ויש נוהגים שלא לומר תחנון כל ז' כשהחתן בבית הכנסת, שכל ז' ימי המשתה הם לו כרגל). והיינו שאם היתה החופה שעה אחת לפני השקיעה ביום שלישי בשבוע, אומרים שבע ברכות עד סיום יום שני שבשבוע הבא, שהם שש ימים שלימים, ועוד שעה בתחלתה (לפני השקיעה ביום השלישי).
[וכל זה לענין אמירת שבע ברכות לחתן וכלה, אבל לענין אי אמירת תחנון, יתבאר לקמן שם (ואפילו ביום ח' לחופתו (בשחרית) אין נוהגים ליפול על פניהם, כיון שהיתה החופה סמוך לערב (ולא נשלמו ז' ימים עד יום ח' בעת ההיא)). והיינו שבזה אין אומרים "מקצת היום ככולו" לא בתחלה ולא בסוף, עד שימלאו שבעה ימים מעת לעת. ונתבאר ב"סדר תנאים אירוסין ונישואין" פל"א].
וכן כאן לענין י"ג שנה ויום אחד, אמרינן מקצת היום ככולו רק בתחלה ולא בסוף, שאם נולד שעה לפני השקיעה בח"י אלול, נחשבת שעה זו ליום הראשון, ומיד כשמגיע תחלת ח"י אלול מלאו לו י"ג שנה, "ואין צריך י"ג שנה מעת לעת"; אבל אין אומרים "מקצת היום ככולו" בסופו, שאינו נחשב גדול מיד שהגיעה תחלת י"ז אלול (שהוא יום האחרון של שנת י"ג).
וכן הדין בכמה הלכות, דאמרינן "מקצת היום ככולו רק בתחלה ולא בסוף, כמו בפדיון הבן, דלקמן סי' שלט ס"ו (שחדש שבתורה הוא שלשים ימים שלימים, והלכך צריך שיגיע ליום ל"א בשבת הפדיון), ובפסקי הסדור דיני פדיון הבן (מצות עשה לפדות כל איש ישראל את בנו, שהוא בכור לאמו הישראלית, מיום שלשים ולמעלה, דהיינו ביום ל"א). והיינו שאם נולד שעה אחת לפני השקיעה בי"ח בחדש (מלא), הגיע זמן פדיון הבן מיד כשהגיע יום י"ח בחדש הבא, ואין צריך שלשים יום מעת לעת (או כ"ט י"ב תשצ"ג).
וכן הוא ביולדת, שהיא כחולה בג' ימים הראשונים, או בז' ימים או בל' ימים הראשונים, כדלקמן סי' של ס"ו (ימים אלו אין מונין אותם מעת לעת, אלא אם ילדה בד' בשבת סמוך לערב, הרי כשמגיע תחלת ליל שבת הוא כבר יום רביעי ללידתה, אף על פי שלא כלו ג' מעת לעת עד סמוך לערב בשבת. וכן לענין שבעה ושלשים), וסי' תריז ס"ד-ה (אין מונין אותם מעת לעת ... מחשבין אותם לפי סדר ימים בראשית). והיינו שאומרים מקצת היום ככולו בתחלה ולא בסוף.
ועוד יש כמה הלכות שאומרים בהם מקצת היום ככולו, ויש חילוקים ביניהם, ונתבארו בשיעורי הלכה למעשה ע' שמא ואילך.
פתיחה בהקשר