כח. כשיש ריוח לישראל ממלאכת שכיר שנה

אמי ששכר לו נכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו בכל עת שיצטרך בתוך זמן משך שכירותו, כמו שהוא דרך השרים שיש להם סופר מיוחד שכותב לו כל עת שצריך וכשאין צריך הוא יושב בטל⁹⁹¹, מותר להניחו שיעשה בשבת מה שצוה לו קודם השבת, לפי שאין לישראל ריוח במה שעושה בשבת, שאם לא יעשה בשבת יעשה אחר השבת (שוע"ר רמד, ט).

בוכן כל מי שאינו שכור לו אלא למלאכה זו בלבד לעשותה לו בכל עת שיצטרך לה בתוך משך זמן שכירותו, כגון מי שיש לו סוסים ועגלה ושכר לו נכרי לשנה שיסע עם סוסים ועגלה שלו בכל עת שיצטרך להוליך בהם סחורה בתוך שנה זו⁹⁹², והנכרי נוסע גם בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל, אינו צריך לומר לו שלא יסע בשבת⁹⁹³ (שוע"ר רמו, יח).

גוכן אם אין הנכרי שכור לו לכל המלאכות שיצטרך אלא לשלוח בידו אגרות בלבד בכל עת שיצטרך לשלוח בתוך משך הזמן שכירותו מותר לשלוח בידו אפילו בערב שבת⁹⁹⁴ (שוע"ר רמז, יא).

דאבל אם שכרו לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירתו יש אוסרים⁹⁹⁵ להניחו שיעשה בשבת (שוע"ר רמד, יא).

היש מפרשים⁹⁹⁶ טעם האיסור, לפי שהישראל מרויח מלאכה זו בשבת, שהרי כשיהיה פנוי אחר השבת יצטרך לעשות מלאכות אחרות (שוע"ר רמד, יא). דהיינו הרוחת נכסיו שמתרווחין ומתרבין על ידי כך, דכיון שיש לישראל ריוח נכסים ממש ממלאכה זו אזי מחזי כעושה בשליחותו⁹⁹⁷ (קו"א רמד, א ד"ה ובכך).

וולפיכך מי שיש לו מרחץ שרוחצים בה הכל ונותנים לו שכר, או שיש לו תנור שאופין בו הכל ונותנים לו שכר, או שיש לו רחיים שטוחנין בהן הכל ונותנין לו שכר, ורוצה לשכור לו נכרי לכל השנה שיתעסק בכל המלאכות הצריכות במרחץ ורחיים ותנור ויקבל השכר מן הרוחצים והטוחנים והאופים ויביאהו להישראל⁹⁹⁸, צריך הוא למחות בהנכרי ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת בשביל נכרים שירחצו ויטחנו ויאפו שם, לפי שהישראל מרויח בעבודת הנכרי בשבת שמגיע לו שכר מזה⁹⁹⁹ (שוע"ר רמג, ג).

זואין להתיר לפי שהנכרי טורח לעצמו בשביל השכר שקצץ לו, כיון שאם היה הישראל מונע את עצמו מריוח השבת והיה אומר לנכרי שלא יהיה כלל בשבת אצל המרחץ ורחיים ותנור לא היה מנכה לו כלום משכרו, שהרי לא שכרו לכל יום ויום בפני עצמו אלא לשנה או חדש בבת אחת, אם כן אין להנכרי טובה וריוח מעסק זה שבשבת, שאף אם לא יתעסק בשבת לא ינכה לו כלום משכרו, ולהישראל מגיע ריוח מזה, אם כן נראה הדבר כאלו עסק זה הוא בשביל הישראל בלבד¹⁰⁰⁰ (שוע"ר שם).

חואף לדעה זו לא חיישינן לריוח הישראל אלא בקבלן¹⁰⁰¹ או שכיר שנה לכל המלאכות¹⁰⁰², אבל אם גם עשיית השבת היא אדעתא דנפשיה, כגון אריסות שדה¹⁰⁰³, לא מחזי כלל כעושה בשבת בשביל ישראל כי אם בשבילו (קו"א רמד, א ד"ה ועוי"ל והוא).

טולכן ישראל ששכר המלח מהשר לשנה, שכמה מלח שיעשה בתוך השנה הוא שלו, והוא שוכר לו פועלים נכרים לשנה או לחדש¹⁰⁰⁴, וקצץ להם שכרם לפי רבוי מלאכתם, דהיינו מכל כך וכך מלח שיבשלו נותן להם כך וכך, והנכרים הם כקבלנים שעושים לטובת עצמן כדי להרבות בשכרן, מותר להניחם שיעשו בשבת¹⁰⁰⁵, שהרי אין שכרם משתלם לפי הימים או חדשים אלא לפי סכום המלאכה שגומרין וכך משלם להם, נמצא שהם מתכוונים בעשייתם בשבת לטובת עצמן (שוע"ר רמד, כ).

יוכן ישראלים ששוכרים מהשר שיהיה רשות בידם לחפור בהרים למצוא העפר שעושים ממנו ברזל, ושורפים וצורפים העפר יום ולילה לא ישבתו עד כלות משך זמן שכירותם, ושוכרים להם פועלים לכך לשנה או לחדש, וקוצצים להם שכר כך וכך בעד כך וכך ברזל, הרי דינם כדין שוכר את המלח לכל דבר¹⁰⁰⁶. וכן הדין בשוכרי היתוך הזכוכית מהשרים¹⁰⁰⁷, וכן בכל כיוצא בזה (שוע"ר רמד, כב).

יאדהתם בשכיר שנה לכל המלאכות, הוא עושה בשבת לטובת הישראל למהר מלאכתו, או כדי לעשות מלאכה אחרת למחר, דודאי אינו מתכוין כלל לטובת עצמו, דמה טובה תהא לו בזה שעושה מלאכה זו היום בשביל כך לא ישב בטל למחר, דהיום מחל לו הישראל ולמחר שמא יקפיד עליו. משא"כ כאן מסתמא עושה לטובת עצמו להרבות שכרו. ואף שהוא שכיר שנה מכל מקום שכרו משתלם לפי רבוי מלאכתו, ואדעתא דנפשיה קעביד (קו"א רמד, ט ד"ה אלא).

יבואף שאם לא היו עושים בשבת היה מגיע הפסד לישראל, שהרי הישראל שכר המלח שיבשל בתוך שנתו והימים שהחסיר ולא בישל מהם אין להם תשלומים, שלא ינכה לו השר כלום משכרו, וגם לא יניחנו לבשל כנגדם בשנה האחרת, ובשביל כך כשהישראל שוכר פועלים לחדש או לשנה הוא מקפיד עליהם מאד שלא יבטלו אפילו יום אחד, והם מוכרחים לעשות גם בשבת מחמת קפידתו. מכל מקום בשביל כך אין צריך למחות בידם שלא יעשו בשבת¹⁰⁰⁸, אלא די שיאמר להם שאינם מוכרחים לעשות בשבת בשבילו, ואם ירצו שלא לעשות בשבת הרשות בידם, ואם אעפ"כ הם עושים מאליהם כדי להרבות בשכרם אין צריך לומר להם כלום, אע"פ שמגיע לישראל הנאה גדולה מזה אין בכך כלום כיון שהנכרים מתכוונים לטובת עצמן (שוע"ר רמד, כ).

יגאלא שאם ידוע להישראל שלולא קפידתו היו נחים בשבת ולא היו חפצים לא בטורח ולא בצער, אז צריך לומר להם שאינו מקפיד עליהם ויעשו כרצונם. ומן הסתם אפשר דאין לחוש לזה כי הוא מילתא דלא שכיחא שהרי לכך הושכרו, ולפיכך סתמו הפוסקים¹⁰⁰⁹ ההיתר ולא הזכיר אמירה זו. ומכל מקום מאחר שיש מי שמחמיר¹⁰¹⁰ טוב לחוש לדבריו בדבר שאין בו הפסד כלל, שהרי אם באמת אין עושה רק מחמת קפידתו באמת צריך למחות בידו. ובאמירה זו די, כיון שמסלק קפידתו ממנו והוא עושה אעפ"כ, לדעת עצמו הוא עושה להרבות שכרו (קו"א רמד, ט ד"ה אלא).

ידואף לדעה זו אין חוששים לזה במקום שיש צער בעלי חיים, שמותר לומר לנכרי לחלוב הבהמה בשבת מפני שהיא מצטערת מרוב החלב, ומכל מקום צריך שיטול הנכרי את החלב לעצמו, או יחזור ויקנה החלב מהנכרי בדבר מועט, כדי שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל אלא לצורך עצמו (שוע"ר שה, כט), אבל עבדו ושפחתו השכורים לו לשנה או לשנתים אין צריך לקנות מהם החלב, אף אם אמר להם לחלוב בשבת, מפני שהם מתכוונים במלאכתם לטובתם כדי שיקבלו כל שכרם בסוף שנתם, שכשנשכרו בתחלה לדעת כן נשכרו שיחלבו בכל עת שצריך לחלוב¹⁰¹¹ (שוע"ר שה, לא).

טושאף להאוסרין שכיר שנה, אין טעם האיסור משום שהוא מתכוין לטובת הישראל בלבד, דאם כן בלא ריוח הישראל נמי ליתסר כמו בקבלנות ולא קצץ¹⁰¹², אלא ודאי הטעם הוא משום דכיון שיש ריוח להישראל ולו אין ריוח מחזי כשלוחו¹⁰¹³, אם כן אין לאסור כאן שהשליחות עצמה מותרת (קו"א רנב, ו ד"ה ומיהו).

טזאבל יש אומרים¹⁰¹⁴ שזה אינו טעם האוסרים שכיר שנה לכל המלאכות, שהרי מבואר בלשונם להתיר גם כששכרו שנה או שתים לבנות לו חצר או ליטע לו כרם, אף שהישראל מרויח מלאכה זו בשבת, שכשיהיה פנוי אחר השבת יצטרך לעשות עוד מלאכה זו. אלא ודאי אין חוששים להא דמטיא הנאה לישראל ממילא, כיון שהנכרי אדעתא דנפשיה קעביד (מהדו"ב רמג ד"ה והשתא).

יזאלא טעם האוסרים שכיר שנה לכל המלאכות הוא כיון שלדעתם אין שכיר שנה חשיב קבלנות אלא במלאכה מיוחדת דוקא¹⁰¹⁵, וטעם האוסרים גבי מרחץ דלעיל הוא משום מראית העין¹⁰¹⁶ (מהדו"ב שם).

יחומה שחששו לזה שהישראל מרויח אותה מלאכה, יש לומר דכיון שהנכרי אדעתא דנפשיה קעביד אע"ג דמטיא הנאה לישראל ממילא שרי¹⁰¹⁷. ומה שכתבו שאף אם לא יעשה בשבת יצטרך לשלם כו', לא קשה מידי, דהא אם לא יעשה בשבת בלי מחאת הישראל ודאי דאין לנו לחייב הישראל בחיוב מדינא לשלם לו לפי הפסיקה שביניהם בשעת השכירות, וא"כ עביד אדעתא דנפשיה¹⁰¹⁸ (מהדו"ב שם).

יטואף דקיי"ל לאסור להשכיר כלי שעושים בו מלאכה בערב שבת¹⁰¹⁹, כשרכושו מתרבה ממלאכת הנכרי בשבת, מ"מ כאן שיש רק ריוח מלאכה זו גופה, דלאחר שבת יעשה עוד בלאו הכי ויפסיד מלאכה זו לגמרי אם לא יעשה אותה היום, בזה חלקו הפוסקים (קו"א רנב, ו).