כז. כשהתועלת מהמלאכה רק כשנעשית בשבת

איש אומרים⁹⁸⁰ שאין היתר אלא כשאין מגיע ריוח לישראל ממה שהמלאכה נעשית בשבת, שאף אם יעשנה אחר השבת יהנה ממנה הישראל כך כמו עכשיו שהיא נעשית בשבת. ואף שהוא חפץ יותר שתיעשה בשבת כדי שתגמר מקודם ויכול ליהנות ממנה מקודם⁹⁸¹, ואין זה נקרא ריוח כיון שאף אם תיעשה אחר השבת יהנה גם כן ממנה. אבל אם הוא בענין שאם תיעשה אחר השבת לא יוכל ליהנות ממנה, ואין לו בה חפץ כלל אלא אם כן תיעשה בשבת, כגון שהולך לדרך מיד במוצאי שבת וכיוצא בזה, בענין שיש ריוח לישראל ממה שהמלאכה נעשית בשבת, אסור ליתנה להנכרי קודם השבת אלא אם כן שיוכל לגמרה בימי החול קודם השבת או אחר כך. ואף אם נתנה לו בכדי שיכול לגמרה קודם השבת ונודע לו שהנכרי עושה בשבת צריך למחות בידו, דכיון שלהישראל יש ריוח מזה שהמלאכה נעשית עכשיו בשבת ולהנכרי אין ריוח מזה, שמצדו לא יבצר לעשותה אחר השבת, אלא שהוא עושה בשבת לפי תומו להשלים פעולתו ואין מגיע לו ריוח מזה כמו שמגיע להישראל, לפיכך נראה הדבר כאלו בשביל זה הישראל נעשית המלאכה בשבת (שוע"ר רנב, ה).

בכי דוקא כשיכולה המלאכה להעשות בחול, אז אע"ג דלא קצץ דלא עביד עיקרא דעבידתיה אדעתא דנפשיה⁹⁸², מכל מקום מה שעושה בשבת עביד אדעתא דנפשיה להשלים קבלנותו שכבר קיבל ונתחייב לעשות, אבל כשאי אפשר לה להעשות בחול בגלל הישראל, אזי מקרי עשיית השבת בשבילו אע"ג דקצץ, וצריך למחות אף שאינו רואה כשעושה בצנעה בביתו של נכרי, ואף שנותן לו בד' וה' (קו"א רנב, ז ד"ה ומיהו).

גואין טעם האיסור משום שהוא מתכוין לטובת הישראל בלבד, דאם כן בלא ריוח הישראל נמי ליתסר, כמו בקבלנות ולא קצץ⁹⁸³. אלא ודאי הטעם הוא, משום דכיון שיש ריוח להישראל ולו אין ריוח מחזי כשלוחו⁹⁸⁴ (קו"א רנב, ו ד"ה ומיהו).

דדכיון שהוא מקפיד שתיעשה היום, לפי שלא תוכל להעשות כלל למחר ויפסיד מלאכה זו לגמרי, וכיון שיש ריוח ממש מחזי כעושה בשליחותו, אף דעביד אדעתא דנפשיה (קו"א רמד, א ד"ה ובכך).

הויש מי שמתיר⁹⁸⁵ ליתנה לו סמוך לחשכה והוא יעשה מעצמו בשבת בביתו, אף כשמלאכה מתבטלת לגמרי אם לא היתה נעשית בשבת. רק שלא יגלה לו דעתו שצריך לו שתיעשה בשבת, ולא יאמר לו כלל שיוצא לדרך במוצאי שבת מיד (שוע"ר רנב, ה). וכיון שאינו אומר לו כן שרי, אף שהאמת כן הוא שילך במוצאי שבת, ואם כן משתרשא ליה מלאכה זו גופה ואפילו הכי שרי (קו"א רנב, ו ד"ה אלא).

וואפשר שאינן חולקים כלל, שהמתיר אפשר שלא התיר אלא כשהוא בענין שכשלא יעשה בשבת ואחר השבת לא יהיה להישראל כלל חפץ במלאכתו אזי לא ישלם לו הישראל בעד מלאכתו, ונמצא שבמה שהוא עושה המלאכה בשבת מגיע לו ריוח שישלם לו הישראל בעד מלאכתו. ובזה אפשר שגם האוסר מודה שהוא מותר, דכיון שגם להנכרי מגיע ריוח ממלאכת השבת אינה נראית כאלו היא נעשית בשביל הישראל בלבד. אבל אם הוא בענין שאף אם לא יעשה בשבת יעשה אחר השבת ויצטרך הישראל לשלם לו, כיון שלא התנה עמו בתחלה על מנת שתוגמר המלאכה במוצאי שבת מיד⁹⁸⁶, ונמצא שאין מגיע ריוח להנכרי ממה שעושה בשבת אלא להישראל בלבד, אפשר שבזה אף המתיר מודה שהוא אסור⁹⁸⁷ (שוע"ר רנב, ה).

זומטעם זה אין לחשוש לריוח הישראל ששכר את הנכרי וקצץ לו שכר כך וכך בעד כל יום ויום שידליק לו נרות ויבעיר לו מדורה, או שקצץ לו בעד כל הדלקה והדלקה והבערה והבערה, ולא צוהו להדליק ולהבעיר בשבת אלא הוא עושה מעצמו כדי להרבות בשכרו (שוע"ר רעו, א), דאף שיש לישראל ריוח ממלאכה זו גופה שבליל שבת צריך הוא לנר, מכל מקום לנכרי יש גם כן ריוח ידוע, שאם לא ידליק בליל זה לא ישלם לו בעד ליל זה והילכך עביד אדעתא דנפשיה⁹⁸⁸ (קו"א רמד, א ד"ה ועוד י"ל והוא).

חוכל זה כשהמלאכה מתבטלת לגמרי אם לא היתה נעשית בשבת, אבל אם אינה מתבטלת לגמרי, אף אם המלאכה צריכה לו במוצאי שבת מיד, מכל מקום אין זה נקרא ריוח אלא הנאה בעלמא. וריוח הוא כגון שהמלאכה היתה מתבטלת לגמרי אם לא היתה נעשית בשבת, שאז הוא מרויח המלאכה על ידי שנעשית בשבת (שוע"ר רמד, ט). משא"כ כשאף אם יעשנה אחר השבת יהנה ממנה הישראל כך כמו עכשיו שהיא נעשית בשבת. ואף שהוא חפץ יותר שתיעשה בשבת כדי שתגמר מקודם ויכול ליהנות ממנה מקודם, אין זה נקרא ריוח כיון שאף אם תיעשה אחר השבת יהנה גם כן ממנה (שוע"ר רנב, ה). ואע"פ שיודע שהנכרי יעשה בשבת, ובכך הוא חפץ, מכל מקום הנכרי אינו עושה בשביל טובת הישראל אלא בשביל עצמו למהר להשלים מלאכתו כדי לקבל שכרו (שוע"ר רמד, א).

טוהרווחה שאסרו כמה פוסקים⁹⁸⁹, היינו הרוחת נכסיו שמתרווחין ומתרבין על ידי כך, דכיון שיש לישראל ריוח נכסים ממש ממלאכה זו אזי מחזי כעושה בשליחותו, אבל בהנאה בעלמא לא מחזי כעושה בשליחותו, כיון שלו עצמו יש ריוח נכסים ממש עביד אדעתיה⁹⁹⁰ (קו"א רמד, א ד"ה ובכך).