תוכן אוצר החסידים הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז איסור מראית העין

מא. מראית העין בהפסד מרובה

אכשמשכיר המכס לנכרי¹³⁶⁹, וכן כששוכר לו הנכרי בקבלנות לקבל עבורו המכס¹³⁷⁰, אין חוששין למראית העין שהרואה יאמר שכיר יום הוא אצלו¹³⁷¹, לפי שבמקום הפסד גדול לא גזרו על מראית העין¹³⁷². ואף אם לפעמים הוא הפסד מועט, מכל מקום כיון שעל הרוב דרך להיות הפסד גדול במניעת קבלת המכס בשבתות, לא חלקו חכמים והתירו לגמרי גזירה זו של מראית העין במכס, ובכל כיוצא בזה שדרך להיות שם הפסד גדול על הרוב¹³⁷³ (שוע"ר רמד, יד).

בואף שאסור להישראל או שלוחו לישב אצל הנכרי בשעת קבלת המכס מפני מראית העין¹³⁷⁴, מכל מקום אם מתיירא שמא יגנוב הרבה, כיון שיש חשש הפסד מרובה, יכול להושיב אצלו ישראל או לישב בעצמו לשמרו שלא יגנוב¹³⁷⁵, שבמקום הפסד מרובה אין חוששים למראית העין¹³⁷⁶. וכן הדין בישראל ששכר המטבע מהמלך ומשכירו לנכרי¹³⁷⁷, שאסור לישב אצלו בשעת קבלת המטבע¹³⁷⁸, אם מתיירא שמא יגנוב הרבה מותר (שוע"ר רמד, יז).

גוכן הנותן חטים להנכרי מבעוד יום, והנכרי נותנן לרחיים שלו אפילו בשבת¹³⁷⁹, שאסור לעמוד אצלו בשבת לשמרו שלא יגנוב, מפני מראית העין¹³⁸⁰, מכל מקום אם יש חשש הפסד מרובה אין חוששים למראית עין כזה, וכל שכן אם השעה צריכה לכך כגון שהוא סמוך לפסח וצריך הישראל לשמור הרחיים שלא יבאו שם מים¹³⁸¹ (שוע"ר רנב, טו).

דואין להתיר בחשש מראית העין מחמת הפסד מרובה שיפסיד הישראל, אלא אם כן הוא בענין שמפסיד הרבה מכיסו ממה שצריך לשלם להשר ולפועלים ויתר הוצאותיו, אבל אם הוא בענין שלא יפסיד כלום מכיסו, אלא שמפסיד הריוח שהיה יכול להרויח הרבה בעשיית המלח גם בשבתות, אין מתירין לו בשביל כך איסור של מראית העין¹³⁸² (שוע"ר רמד, כא).

הואינו דומה למכס ולמטבע שאף אם הוא בענין שלא יפסיד כלום מכיסו אלא משום שלא יפסיד הריוח של השבתות התירו לו איסור מראית העין¹³⁸³, לפי שהמכס כבר נתחייבו בו הנכרים הסוחרים העוברים בשבת ליתנו להמלך, והישראל כבר קנה חיוב זה מהמלך, נמצא שאם לא יטלנו הישראל מהסוחרים הרי זה כמפסיד הריוח שבא כבר לכיסו, וכן המטבעות שיעשו עושי המלאכה אשר למלך בעל כרחו של ישראל כבר הם קנויים לישראל, ואם לא יטלם הישראל הרי זה כמפסיד הריוח שבא כבר לכיסו (שוע"ר שם).

ואם מכר הישראל לנכרי קודם השבת, אסור להניחו להוליכו לביתו בשבת, אפילו אם ייחד לו מקום קודם השבת¹³⁸⁴, ו מכל מקום אם הנכרי אלים והוא מתיירא ממנו יש להקל¹³⁸⁵, אף אם לא ייחד לו מקום¹³⁸⁶ למקחו קודם השבת (שוע"ר רנב, ג. שכה, ד).

זוכן במקום שיש בו משום דרכי שלום, כגון נכרי שחלה ושלח אחר מאכל ישראל, מותר לתת לו, או אפילו לשלוח לו על ידי נכרי¹³⁸⁷ (שוע"ר שכה, ד). וכיון שמותר אפילו לשלוח לו, כל שכן שאין לחוש למראית העין (קו"א רנב, ג).

חוטעם ההיתר הוא, מפני שהשליחות ע"י נכרי הוא שבות¹³⁸⁸, ועכשיו שיש אומרים¹³⁸⁹ שאין לנו רשות הרבים אלא כרמלית הוא שבות דשבות, והתירוהו לצורך מצוה¹³⁹⁰, והוא הדין מפני דרכי שלום, והוא הדין בנכרי אלים¹³⁹¹ (שוע"ר שכה, ד).

טוכן בהפסד מרובה שרי, לדידן דלית לן רשות הרבים, אפילו לשלוח ע"י עכו"ם, דהוה ליה שבות דשבות דשרי במקום הפסד מרובה¹³⁹². ואף מי שירצה להחמיר ברשות הרבים שלנו כהאומרים שיש לו דין רשות הרבים, מכל מקום כדאי הם המקילין לסמוך עליהם בהפסד מרובה שהמה הרבים ופשט המנהג כמותם. וכל שכן שאין לחוש למראית העין של הבריות. ובפרט שהם נוהגים כמאן דאמר דלית לן רשות הרבים. ואין חוששים שהם לא ידעו מההפסד מרובה ושעת הדחק, כמו שאין חוששים שהם לא ידעו מהדרכי שלום ומאלמות הנכרי ומהדבר מצוה (קו"א רנב, ב).

יויש אומרים¹³⁹³ שאפילו באלים אין להקל אלא כשיחד לו מקום. ואף לפי מה שנתבאר דבנכרי אלם מותר אפילו לשלוח לו, וכ"ש שאין לחוש למראית העין, שאני התם דמיירי לדידן דלית לן רשות הרבים והוה ליה שבות דשבות, משא"כ כאן¹³⁹⁴ יחשדו שעובר על שבות גמור של מקח וממכר¹³⁹⁵ (קו"א רנב, ג).

יאומכל מקום אף אם אירע שלא ייחד לו יש לסמוך על דעת המקיל¹³⁹⁶, שבדברי סופרים הלך אחר המיקל, ובפרט בשעת הדחק כזה. ואף שיחשדוהו שעשה שבות גמור, מכל מקום יש לומר דגם גזירה זו של מראית העין לא עדיפא משבות, והוה ליה ג"כ שבות דשבות¹³⁹⁷ (קו"א שם).

יבכשמקילין בהפסד מרובה, אין זה משום מחלוקת הפוסקים, אלא שלא גזרו כלל למראית העין במקום הפסד מרובה, כיון שלא יחשדוהו אלא על שבות דלית ביה מעשה, דהיינו שעושה ע"י נכרי¹³⁹⁸ (קו"א רנב, יג).

יגולא משום חשש שמא יעשה איסור גדול מזה דאדם בהול על ממונו¹³⁹⁹, אלא שבמקום פסידא לא גזרו כלל על מראית העין (קו"א רמד, ז).

הערות

עמוד א

1369. שמותר, כדלעיל פט"ז ס"ד וס"י.
1370. נתבארו דיניו לעיל פ"א ס"י, וש"נ.
1371. כמו שחוששים במרחץ וכדומה, לעיל פל"ז ס"א.
1372. ב"י סי' רמה ד"ה כתוב בהגהות אשרי (דהכא שרי משום פסידא). רמ"א סי' רמד ס"ו (ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה, דבמקום פסידא כי האי גוונא לא חששו). והטעם לזה נתבאר לקמן סי"א-ג.
1373. ט"ז סי' רמד ס"ק ו.

עמוד ב

1374. כדלעיל פ"מ ס"א.
1375. ט"ז סי' רמד ס"ק ז (גם בלי הפסד מרובה). אלא לפי שהיד אהרן (בהגהות ב"י סוס"י רמד) חולק על זה, לכך אין להקל אלא בהפסד מרובה (קו"א רמד, ח).
1376. כדלעיל ס"א.
1377. שמותר, כדלעיל פי"א ס"ט, ופט"ז ס"ה וסי"א.
1378. כדלעיל פ"מ ס"א.

עמוד ג

1379. שמותר, כדלעיל פל"ז סי"ב.
1380. כדלעיל פ"מ ס"ב.
1381. מ"א סי' רנב ס"ק כ.

עמוד ד

1382. וכדלעיל פי"א ס"ה, ופי"ב ס"ג-ד.

עמוד ה

1383. כדלעיל ס"א-ב.

עמוד ו

1384. כדלעיל פל"ט סי"א.
1385. אור זרוע ח"ב סוס"י נג, בשם רבנו שמחה (שאם היה הענין כך שהיה דבר ששייך בו דרכי שלום, כגון שהיה גוי אלם, נראה שמותר לו לשלוח על ידי גוי, לדידן דלית לן השתא רשות הרבים דאורייתא). הגהות מיימוניות פ"ו אות ת. שו"ע סי' שכה ס"ב. מ"א סי' רנב ס"ק ד (כשייחד לו מקום).
1386. ט"ז סי' רנב ס"ק ג (ודאי יש להתיר אפילו בלא ייחד לו מקום, דבכה"ג לא גזרו). ויש להקל כהט"ז, שבדברי סופרים הלך אחר המיקל, ובפרט בשעת הדחק כזה (קו"א רנב, ג).

עמוד ז

1387. אור זרוע שם (וכבר היה מעשה כשהייתי דר בריגנשבורק, וחלה גוי ושלח ליהודי ביו"ט לאמר שישלח לו מיינו ושידע שאם לא ישלח לו שימות, והגוי היה מוחזק בעיר, והתרתי אני לשלוח לו משום דרכי שלום). מרדכי סי' רנב. שו"ע סי' שכה ס"ב.

עמוד ח

1388. כדלעיל פ"א.
1389. כמבואר בשוע"ר שמה, יא.
1390. כדלעיל פ"ז.
1391. כדלעיל פ"ז סי"ב.

עמוד ט

1392. כדלעיל פי"א. וכיון שמותר אפילו לשלוח לו ע"י נכרי דרך כרמלית, כ"ש שאין לחוש למראית העין, כשמניחו להוליכו לביתו בשבת.

עמוד י

1393. מ"א סי' רנב ס"ק ד (ואפשר דבעכו"ם אלם יש להקל כשייחד לו מקום).
1394. כשמכר לנכרי מבעוד יום ובא ליטלו משם בשבת, כדלעיל ס"ו.
1395. כדלעיל פל"ט ס"ד-ה, שבמכירה ומשכון יחשדוהו שמכר או הלוה ונתן משכון, שהוא שבות גמור. וראה חבלים בנעימים ח"ב או"ח סי' ט.

עמוד יא

1396. ט"ז סי' רנב ס"ק ג (ואם העכו"ם אלם ודאי יש להתיר אפילו בלא ייחד לו מקום).
1397. ולכן במקום אלים ודרכי שלום והפסד מרובה יש להתיר גם מראית העין. ומסיים בקו"א שם: "וכ"ש לפי מ"ש העולת שבת בסי' שכה (ס"ק ז), דאפילו ברה"ר גמורה לא גזרו על מראית העין במקום דרכי שלום, ואפילו לשלוח לו שרי". והיינו שאף אם יחשדוהו שאמר לנכרי לעשות מלאכה גמורה, מ"מ שרי במקום דרכי שלום או אלים או מצוה, כדלעיל ס"א-ד. וגם מהטעם דלקמן סי"ב-ג. וא"כ צ"ע מהו הטעם דלעיל ס"ח-ט נפסק שרק בכרמלית התירו בזה. הרי לעיל ס"א-ד התירו במקום הפסד מרובה אפילו יחשדוהו שאמר לנכרי לעשות מלאכה גמורה. אבל ראה לעיל פל"ט סוף ס"ו, ובשוה"ג שם, שאם נותן לנכרי ויודע שהנכרי יוציאו, אפשר אסור מדינא (ולא רק משום מראית העין), שאסור לומר לנכרי לעשות מלאכה לעצמו בחפצי ישראל (כדלעיל פ"ד). ואפשר שמטעם זה לא התירו אלא בהוצאה לכרמלית (דהוי שבות דשבות, במקום אלים או דרכי שלום), ולא לרה"ר.

עמוד יב

1398. בקו"א שם כותב כן לדעת המ"א (סי' רנב ס"ק כא) בפירוש דברי הרמ"א (שם ס"ה). וכן הוא לפי מה שמבאר רבנו שם בפירוש דברי העולת שבת שם ס"ק ה (בדעת עצמו, החולק על הרמ"א שם).

עמוד יג

1399. כדלעיל פי"ב.