תוכן אוצר החסידים הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז במקום מצוה וחולי

יא. במקום הפסד

איש אומרים³⁹⁹ שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות, כגון לטלטל על ידי נכרי סחורה מוקצה הנפסדת על ידי גשמים (שוע"ר שז, יב). ויש אוסרים⁴⁰⁰ אפילו במקום הפסד (קו"א רסו, ז). ויש לסמוך על המתירים במקום הפסד גדול⁴⁰¹. והוא הדין לצורך גדול אע"פ שלא שייך שם הפסד⁴⁰² (שוע"ר שז, יב), דכל שהוא צורך גדול בענין שאם לא יעשנו יהיה לו צער לא גזרו עליו אע"פ שאין בו צורך שבת כלל⁴⁰³ (שוע"ר רסא, ב).

בוכן מותר לשלוח על ידי נכרי, לדידן דלית לן רשות הרבים, דהוה ליה שבות דשבות דשרי במקום הפסד מרובה (קו"א רנב, ב).

גאסור לטרוח משבת לחול⁴⁰⁴, ואם חושש שיפסיד או יתקלקל מותר לעשותו על ידי נכרי⁴⁰⁵, מפני שאיסור הטורח וההכנה משבת לחול הוא שבות מדברי סופרים ובמקום הפסד⁴⁰⁶ יש להתיר אמירה לנכרי בכל שבות מדברי סופרים (שוע"ר שיט, יח).

דאסור להדיח בשר שלא נמלח שחל יום שלישי להיות בשבת כדי שלא יאסר לבישול, שטורח משבת לחול⁴⁰⁷, ואפילו על ידי נכרי אין להקל⁴⁰⁸, שאף שהתירו במקום הפסד מרובה לעשות על ידי נכרי כל דבר שאינו אלא משום שבות, מכל מקום כאן אין הפסד כל כך אם לא ידיחנו, שיוכל לאכלו צלי⁴⁰⁹ (שוע"ר שכא, ו).

הואפילו מצא ארנקי בשבת בתוך עיר המעורבת אסור לומר לנכרי ליטלו⁴¹⁰, אע"פ שירא פן יקדמנו אחר, שאף שיש מתירין איסור זה במקום הפסד מרובה מכל מקום כאן אינו מפסיד כלום משלו אלא שנמנע מהריוח (שוע"ר רסו, כ). ואף שבעיר מעורבת אין כאן אלא איסור טלטול מוקצה גרידא על ידי נכרי, כיון דסבירא להו להפוסקים דלא התירו שום איסור במציאה, אם כן ממילא דינם כשאר מוקצה, שיש אוסרים⁴¹¹ אפילו על ידי נכרי אפילו במקום הפסד. אלא שלהפסד גדול אפשר להקל, וכאן אינו אלא מניעת הריוח⁴¹² (קו"א רסו, ז).

ואסור לומר לנכרי לכבות הדליקה⁴¹³ משום הפסד ממונו, אפילו להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים⁴¹⁴ והכיבוי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה⁴¹⁵, ובמקום הפסד גדול יש להתיר אמירה לנכרי בדבר שאינו אסור לישראל אלא מדברי סופרים כמו שנתבאר לעיל, מכל מקום כאן בדליקה שהדבר בהול ונחפז הוא מאד להציל ממונו ואין לבו עליו, ואם נתיר לו כלום אף הוא לא יתן דבריו לשיעורים ויבא לכבות בעצמו⁴¹⁶. ומטעם זה אסור גם כן להציל על ידי נכרי בבית שהדליקה בו יותר מג' סעודות⁴¹⁷ וכלי תשמישו⁴¹⁸ הצריכים לו היום (שוע"ר שלד, כה).

זמותר לומר לו לכבות מפני ספרים⁴¹⁹ אם אי אפשר בענין אחר⁴²⁰ (שוע"ר שלד, כה).

חישראל הקונה מכס⁴²¹ אסור לו לקבל מכס בשבת, אלא שוכר לו נכרי בקבלנות דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך, ואע"פ שהישראל קובע לו מלאכתו שיעשה בשבת⁴²² אין בזה משום אמירה לנכרי שבות, לפי שקבלת המכס אין בה איסור אפילו לישראל אלא משום שבות, והרי זה שבות דשבות שיש מתירין אותו במקום הפסד. ואף שיש אוסרין אף במקום הפסד אם לא לצורך מצוה⁴²³, מכל מקום כאן חשוב דבר מצוה⁴²⁴, שאם לא יטול המכס מהנכרי בשבת לא יוכל לגבותו אחר השבת וישתקע הממון ביד הנכרי והרי הוא עושה מצוה במה שמציל הממון מידם⁴²⁵ (שוע"ר רמד, יב).

טוכן ישראל ששכר המטבע מהמלך⁴²⁶, יכול לשכור לו נכרי בקבלנות, על דרך שנתבאר במכס⁴²⁷ (שוע"ר רמד, טז).

הערות

עמוד א

399. מ"א סי' שז ס"ק ז, בדעת הרמב"ם פ"ו ה"ט (או יהא צריך לדבר צורך הרבה).
400. מ"א שם, בדעת הר"ן פכ"ב (סא, א) ד"ה ובמקום (לתירוץ הב'), וריב"ש סי' שפז (ד"ה מה ישרו), ושו"ת רשב"א ח"א סי' תשפד. והגהות מרדכי סי' תנח.
401. מ"א שם. וכ"ה בשוע"ר שלד, ב.
402. ראה רמב"ם שם. שו"ת רש"ל סי' מו.
403. ט”ז סי' שמב.

עמוד ג

404. כמבואר בשוע"ר שב, י. שכג, ו. ובכ"מ.
405. מ"א סי' תקי ס"ק יג.
406. אף שבאיסור שבות ע"י הנכרי לא התיר לעיל אלא במקום הפסד גדול, מכל מקום כאן שאין זו אלא טרחא שלא לצורך שבת לא החמיר כ"כ. ולענין הדחה, ראה לקמן בסמוך.

עמוד ד

407. ואם אינו מדיח, רק שורה, נתבאר בשוע"ר תק, כ.
408. דלא כיש מתירים שבמשנה ברורה (סי' שכא ס"ק כא).
409. מ"א סי' שכא ס"ק ז.

עמוד ה

410. מ"א סי' רסו ס"ק כא.
411. כדלעיל ס"א.
412. ומטעם זה לא מתירים אף מטעם אדם בהול על ממונו, כדלקמן פי"ב ס"ד. ואף בחשש מראית העין, כדלקמן פמ"א ס"ד.

עמוד ו

413. משנה קכא, א (שרק אם בא לכבות מעצמו אין צריך למחות בו).
414. ב' הדעות נתבארו בשוע"ר רעח, ג.
415. כמבואר בשוע"ר רעח, א.
416. ר"ן שם (סא, א) ד"ה ובמקום. מ"א סי' שלד ס"ק ל.
417. כשם שאסור כשמציל בעצמו, כמבואר בשוע"ר שלד, א.
418. כשם שאסור כשמציל בעצמו, כמבואר בשוע"ר שלד, ח.

עמוד ז

419. שהרי יש מתירין לומר להצילם אפילו דרך רשות הרבים, כדלעיל פ"ו ס"ט.
420. מ"א סי' שלד ס"ק ל (ומשום כתבי הקדש י"א דשרי לכבות). וראה רשב"א קטו, א ד"ה מצילין, בשם הירושלמי פט"ז ה"ג.

עמוד ח

421. נתבארו דיניו לעיל פ"א ס"י, וש"נ.
422. שאסור, כדלקמן פי"ד ס"א.
423. ונתבאר לעיל שיש לסמוך על דברי המתירים רק במקום הפסד גדול.
424. ומה שלא התירו מטעם זה כשהוא שכיר יום, ראה לעיל פ"ט (לענין צער בעלי חיים): שאמירה זו דחויה היא ולא הותרה, הילכך כל מאי דאפשר עבדינן. וראה כללי אמירה לנכרי פ"ה הערה 2.
425. הטעם שאין חוששים בזה למראית העין, ראה לקמן פ"מ. והטעם שאין חוששין בזה לשכר שבת, ראה לקמן פי"ז.

עמוד ט

426. הגהות אשרי ספ"ק דע"ז סי' כד.
427. ב"י סוס"י רמה ד"ה כתוב בהג"א. רמ"א סי' רמד ס"ו.