תוכן אוצר החסידים הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז במקום מצוה וחולי

י. במקום חולי

אחולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה³¹⁸, או שיש לו מיחוש שמצטער כל כך עד שנחלש ממנו כל גופו³¹⁹, שאז אע"פ שהולך כנפל למשכב הוא דומה³²⁰, הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי³²¹, אפילו במלאכות גמורות של תורה³²², כגון לאפות לו או לבשל לו³²³ אם צריך לכך³²⁴. ואע"פ שכל מאכלות האסורות אפילו מדברי סופרים לא התירו אותן לחולה שאין בו סכנה³²⁵, אעפ"כ התירו לו איסור בישולי נכרים בשבת³²⁶, שאי אפשר בענין אחר, כיון שהוא מותר מחמת עצמו³²⁷ אלא שמעשה הנכרי גורם לו האיסור (שוע"ר שכח, יט).

בוכן מותר לומר לנכרי לעשות תבשיל לקטן³²⁸ שאין לו מה לאכול שסתם צרכי קטן דינם כצרכי חולה שאין בו סכנה³²⁹ (שוע"ר שכח, כב). שהתירו בו אמירה לנכרי אפילו באיסורי תורה (שוע"ר שמג, ה). וכן להחם תבשיל צונן על ידי נכרי לצורך חולה או קטן שאין לו מה יאכל³³⁰ (שוע"ר סוס"י רנט ד"ה אבל).

גוכן מותר אפילו לכתחלה להדליק נר בשביל חולה אפילו אין בו סכנה³³¹, או לצורך קטנים³³² שדינם כחולה שאין בו סכנה לכל דבר (שוע"ר רעו, ו). וכן להחם את תנור בית החורף לצורך חולה (שוע"ר רעו, יג).

דוכן יולדת, מסוף ז' עד ל' יום, היא כחולה שאין בו סכנה שכל צרכיו נעשים על ידי נכרי³³³. חוץ מלענין מדורה, שאם היא צריכה לכך עושים לה על ידי ישראל³³⁴, מפני שהצינה סכנה היא לה כל ל' יום³³⁵, ואפילו בתקופת תמוז³³⁶ (שוע"ר של, ה).

הובארצות הקרות³³⁷ כמו במדינות אלו³³⁸, מותר לומר לנכרי לעשות מדורה בשביל ישראל ביום שהקור גדול³³⁹, וכן לומר לו לחמם את בית החורף, לפי שהכל הם כחולים אצל הקור הגדול³⁴⁰. אבל ביום שאין הקור גדול כל כך, אם אין לו קטנים שמצטערים הרבה אסור לומר לנכרי לעשות מדורה או לחמם בית החורף (שוע"ר רעו, טו). והנוהגים היתר אף ביום שאין הקור גדול מכל מקום אין מוחין בידם, שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים³⁴¹ (שוע"ר רעו, יז).

ווכל זה הוא במלאכות גמורות מן התורה, אבל בדבר שאינו אסור אלא משום שבות התירו אמירה לנכרי כל שיש שם מקצת חולי³⁴², אף על פי שאינו כולל את כל הגוף ולא סכנת אבר³⁴³, כגון לומר לו שיביא לו חמין בשבת מחצר לחצר שאין ביניהם עירוב, או דרך כרמלית, כדי להרחיץ בהם המצטער³⁴⁴ (שוע"ר שז, יב).

זולכן אם יש לו צער כל כך עד שנחלש כל גופו ממנו מותר לעשות על ידי נכרי [אפילו מלאכה גמורה, ואם לא נחלש כל גופו מותר לעשות על ידי נכרי³⁴⁵] כל דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים (שוע"ר שכח, לח).

חוכיון שאף אם אין לו צער גדול ולא חולי הכולל כל הגוף אלא מקצת חולי, מותר לו לעשות כל שבות מדברי סופרים על ידי נכרי, לכן מותר לעשות לו רפואה מבחוץ על ידי נכרי שיניחנה שם עליו³⁴⁶ (שוע"ר שכח, כ).

טולכן מי שחושש בשינו ומצטער³⁴⁷ כל כך עד שחלה ממנו כל גופו³⁴⁸ (אזי מותר לחלל על ידי נכרי), אומר לנכרי להוציאו. ואף שהישראל ממציא לו שינו ומסייע קצת בהוצאתו אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש³⁴⁹, לפי שאף אם לא היה הישראל מסייעו סיוע זה אלא שלא היה מעכב על ידו היה הנכרי יכול לעשות דבר זה בלבדו. ולהאומרים מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים³⁵⁰ מותר להוציאו על ידי נכרי אף אם לא חלה ממנו כל גופו³⁵¹ (שוע"ר שכח, ג).

ימותר להניח רטייה על גבי המכה על ידי נכרי אפילו בתחלה³⁵², אם יש לו ממנה צער ומקצת חולי³⁵³, אבל אסור לומר לנכרי לעשות הרטייה בשבת, שמירוח הרטיה הוא מלאכה גמורה³⁵⁴, ועל ידי נכרי הוא שבות גמור, ולא התירוהו אלא אם כן חלה כל גופו או שיש סכנת אבר³⁵⁵ (שוע"ר שכח, ל).

יאכל דבר המחובר בקרקע יש בו בנין וסתירה³⁵⁶, לפיכך מה שנוהגים בסעודות גדולות בימות החמה ליטול החלונות על ידי נכרי, לא יפה הם עושים, שהרי בנטילה זו יש חיוב חטאת לישראל שהוא סותר על מנת לבנות, שהרי עתיד להחזירן אחר כך³⁵⁷, ואם כן כשאומר לנכרי הרי זה שבות גמור³⁵⁸, ואינו שבות דשבות שהתירוהו במקום מצטער. ולהאומרים שסותר על מנת לבנות אינו חייב אלא אם כן דעתו שבנין האחרון יהיה יותר טוב מן הראשון³⁵⁹, אין בנטילת החלונות אלא איסור מדברי סופרים, ולומר לנכרי הוא שבות דשבות שהתירוהו במקום מצטער. לפיכך אין צריך למחות בהמקילין, כיון שיש להם על מי שיסמכו, אבל כל אדם יחמיר לעצמו כסברא הראשונה שהיא עיקר (שוע"ר שיג, יז).

יבנכרי המאכיל איסור לתינוק שאינו בר הבנה³⁶⁰ אין אביו צריך למחות בו. אבל אסור לכל אדם לספות לו איסור בידים מן התורה³⁶¹, שנאמר³⁶² לא תאכלום, ופירשו חכמים³⁶³ לא תאכילום לקטנים. וכן אסור לומר לנכרי שיאכילנו³⁶⁴, שהאמירה לנכרי אסורה בכל האיסורים שבתורה³⁶⁵. ואם התינוק צריך לכך, כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לנכרי להאכילו³⁶⁶, שצרכי קטן דינם כחולה שאין בו סכנה שהתירו בו אמירה לנכרי אפילו באיסורי תורה³⁶⁷ (שוע"ר שמג, ה).

יגוכן מי שיש לו תינוק חולה קצת שהוא צריך לאכול או לשתות חמץ, יבקש ממנו שיתן החמץ³⁶⁸ במתנה להתינוק³⁶⁹ (שוע"ר תנ, כד), ואם אפשר להביא לו חמץ על ידי נכרי מעט מעט בכל פעם ופעם שירצה לאכול ולשתות אין להביא הרבה בבת אחת (שוע"ר תנ, כה).

ידהחושש בעיניו, אם הוא בסוף החולי³⁷⁰, דהיינו שכבר הוא קרוב להתרפאות³⁷¹ ולא נשאר בה אלא מקצת חולי שקודחת מעט³⁷², אין עושין אפילו על ידי נכרי, אלא דבר שהוא משום שבות, כגון לכחול בסמנים השחוקים מאתמול (שוע"ר שכח, ט). וכן ביום טוב ראשון. אבל ביום טוב שני מותר לכחול אפילו על ידי ישראל³⁷³ (שוע"ר תצו, ד).

טווכשהנכרי כוחל עינו מותר לו לפתוח ולסגור העין שיכנס בה הכחול יפה שמסייע אין בו ממש³⁷⁴, כל שהיה יכול הנכרי לעשותו בלבדו בלא סיוע הישראל³⁷⁵ אלא שלא היה הישראל מעכב על ידו כמו שנתבאר למעלה³⁷⁶. ואפילו כשהנכרי עושה לו מלאכה גמורה במקום שמותר, מותר לחולה לסייעו בענין זה שנתבאר. ואם אי אפשר להעשות כלל בלתי סיוע הישראל אסור אף לחולה עצמו לסייעו³⁷⁷ (שוע"ר שכח, כא).

טזלא התירו אמירה לנכרי בשביל חולה אלא כשצריך לה בשבת אבל לא לצורך מוצאי שבת³⁷⁸ (שוע"ר שכח, כג).

יזאבל אם אין לו אפילו מקצת חולי (שוע"ר שכח, כ), אלא מיחוש בעלמא שאין בו חשש סכנה כלל והוא מתחזק והולך כבריא אסור לעשות לו שום רפואה בשבת אפילו על ידי נכרי³⁷⁹. ואפילו דבר שאין בו משום סרך מלאכה אפילו מדברי סופרים ואין בו שום איסור כלל לבריא מכל מקום כיון שעושה לרפואה וניכר הדבר שמתכוין לרפואה אסור³⁸⁰ משום גזרה שמא ישחוק סממנים³⁸¹ לרפואה כשיהיה מותר לעסוק ברפואות בשבת³⁸² ויתחייב משום טוחן³⁸³ (שוע"ר שכח, א). וכן החושש בשיניו במיחוש בעלמא³⁸⁴ (שוע"ר שכח, לח).

יחחולה שיש בו סכנה, אף אם יש לפנינו³⁸⁵ נכרים או קטנים שאינן בני מצות³⁸⁶, אין אומרים הרי אפשר לעשות על ידי אלו ולא יתחלל שבת על ידי ישראלים בני מצות, לפי שמכיון שאין דרך להצילו אלא בעשיית מלאכה האסורה בשבת הרי נדחה השבת בשבילו לגבי ישראלים המחוייבים בהצלתו ואין כאן חילול כלל. ולא עוד אלא אפילו אם בא הישראל להחמיר על עצמו לעשות על ידי נכרי או קטן³⁸⁷, או מחמת שאינו רוצה לטרוח בעצמו, יש איסור בדבר מדברי סופרים³⁸⁸, שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פיקוח נפש ואין מתירים אותו לכתחלה על ידי המחוייבים במצות, ושמא יבא הדבר שכשלא ימצאו נכרים או קטנים לא ירצו לחלל על ידי גדולי ישראל³⁸⁹.

יטויש אומרים³⁹⁰ שכיון שהשבת דחויה היא ולא הותרה כלל מה שאפשר לעשות שלא יהא חילול מן התורה צריך לעשות שלא יהא חילול במלאכה מן התורה, ולכן אם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי עושה על ידי שינוי³⁹¹, שאז אין איסור מן התורה³⁹², ואם אפשר לעשות על ידי נכרי בלא איחור כלל צריך לעשות על ידי נכרי³⁹³ מן התורה³⁹⁴. ולא אסרו לעשות על ידי נכרי אלא במקום שיש לחוש שמא יתעצל הנכרי ויבא לידי דיחוי ועכוב³⁹⁵, אבל לא כשישראל עומד עליו ומזרזו בענין שאין לחוש לכלום.

כוהעיקר כסברא הראשונה³⁹⁶. ואעפ"כ המנהג במדינות אלו כסברא האחרונה³⁹⁷. אבל טוב שלא לנהוג כן כי יש חשש שמא יראו עכשיו שאין עושין רק על ידי נכרי יסברו שיש איסור בזה לעולם על ידי ישראל, ולפעמים לא יהיה נכרי מצוי ועל ידי זה יסתכן החולה במה שימתינו על הנכרי. ועכ"פ הרוצה לעשות על ידי נכרי יגלה לרבים באותו פעם שיש היתר לישראל עצמו אלא שהנכרי הוא מזומן כאן³⁹⁸ (שוע"ר שכח, יג).

הערות

עמוד א

318. שבת קכט, א (כל צרכי חולה נעשין ע"י ארמאי בשבת כו' דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה). רמב"ן בתורת האדם שער המיחוש (מיחוש שאדם חולה ממנו ונופל למשכב ואין בו סכנה). רשב"א קכט, א ד"ה אמר. הובאו במ"מ פ"ב ה"י. שו"ע סי' שכח סי"ז.
319. רשב"א שם (שלא התירו דברים הללו כלל אלא בדבר שיש ממנו חולי לכל הגוף של אדם כו' שהוא נופל למשכב או מצטער החולה ממנו). רמ"א סי' שכח סי"ז (שמצטער וחלה ממנו כל גופו). ט"ז ס"ק כד (צער גדול מחמת הכאב ובשביל זה נחלש בשאר הגוף).
320. דרכי משה שם ס"ק י. רמ"א שם.
321. גמרא שם. רמב"ם פ"ב ה"י. טור ושו"ע שם.
322. ר"ן (לט, ב) ד"ה ונמצאת. לבוש שם סי"ז.
323. רמב"ם שם.
324. ראה מ"א שם סקי"א.
325. ר"ן ע"ז (ט, א) ד"ה כי. רמ"א יו"ד סי' קנה ס"ג. וראה גם שוע"ר סי' תקז קו"א סק"ד (קרוב לסופו).
326. רשב"א בתורת הבית בית ג שער ז (ראה משמרת הבית שם), הובא ברבינו ירוחם ני"ב ח"ט (עט, ב), ממשמעות הרמב"ם שם. ר"ן שם. שו"ע שם סי"ט.
327. משא"כ במאכל האסור מחמת עצמו מד"ס, כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קנה ס"ג.

עמוד ב

328. ס' התרומה סי' רנב (אם עשה העכו"ם האש או בשביל תינוק לחממו או לעשות לתינוק מאכלו או בשביל גדול חולה שאין בו סכנה). הגהות מיימוניות פ"ו אות ה. רמ"א סי' שכח סי"ז (מותר לומר לעכו"ם לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול).
329. רמ"א שם, ובסי' רעו ס"א.
330. מ"א סוס"י רעו.

עמוד ג

331. ס' התרומה שם (דמיירי במדורה ובנר). סמ"ג ל"ת סה (כ, ג). שו"ע סי' רעו ס"א.
332. ס' התרומה שם. רמ"א סי' רעו ס"א, ובסי' שכח סי"ז.

עמוד ד

333. נהרדעי קכט, א (אבל עושין ע"י ארמאי). טור ושו"ע סי' של ס"ד (כחולה שאין בו סכנה).
334. שמואל שם (עושין מדורה לחיה בשבת). טור ושו"ע שם ס"ו.
335. מ"מ פ"ב הי"ד, ממשמעות הראב"ד. מ"א שם ס"ק יב.
336. גמרא שם (בימות החמה. ולענין הקזת דם: אפילו בתקופת תמוז). טור ושו"ע שם.

עמוד ה

337. תשובת רבנו יום טוב, בשם כמה פוסקים, בהגהות מרדכי סי' תנב (הכל חולים אצל קור כו' הייתי מתיר אפילו האמירה בפירוש), ובהגהות מיימוניות פ"ו אות ו. רבנו ירוחם נתיב יב ח"ג (ע, ב: כתב הר"ם כו' אמנם במלכותינו נראה לאסור כו' וכן נ"ל באותן הארצות שאינן קרות כ"כ שאסור שאינם חולים אצל האש). שו"ת מהרי"ל סי' קסו (מנהג שלי לחמם בעת שהוא קר כ"כ דמצערנא כו' אבל המחממין כשאין הקור כ"כ גדול, וגם אין להם ילדים שמצטערים הרבה, בעיני הוא איסור גדול). שו"ע סי' רעו ס"ה (בארצות קרות).
338. לבוש ס"ה.
339. משא"כ בימי ניסן ותשרי, כמבואר בקו"א תקז, ד (ד"ה כתב המג"א).
340. ויש מקילים גם כשהשרב כבד עד שמצטערים הרבה, להפעיל את המזגן, כמבואר בשערים מצויינים בהלכה (סי' צ ס"ק כ), ובשמירת שבת כהלכתה (פ"ל סי"א). אבל ראה לקמן סי"א.
341. שו"ת מהרי"ל שם.

עמוד ו

342. רמב"ם פ"ו ה"ט. הגהות מרדכי סי' תעד בשם ראבי"ה סי' שצא. טור ושו"ע סי' שז ס"ה. מ"א סי' שכח ס"ק יב.
343. מ"מ שם בדעת הרמב"ם. מ"א שם, ובסי' שז ס"ק ז.
344. רמב"ם שם. טור ושו"ע שם.

עמוד ז

345. תיבות אלו אינם בשוע"ר שם, ונוספו עפ"י בדי השלחן סי' קלח ס"ק ט, שכנראה נשמטה כאן שורה זו מכתב היד (מפני הדומות).

עמוד ח

346. מהא דאמימר ביצה כב, א הובא במ"א סי' שכח סקי"ב וסקמ"ד. וראה גם מ"א סקכ"ח.

עמוד ט

347. ארחות חיים הל' שבת סי' שלד. ב"י סי' שכח ד"ה כתוב בא"ח. איסור והיתר הארוך שער נט סכ"ד. הובא בד"מ שם אות ב. רמ"א שם ס"ג.
348. מ"א שם ס"ק ג.
349. נתבאר לעיל פ"ז סי"א. וראה גם לקמן סט"ו.
350. ב' הדעות מבוארות בשוע"ר סי' רעח ס"א-ג.
351. אף שגם לדעה זו, מלאכה שאינה צריכה לגופה חמורה יותר משאר איסורים מד"ס, כמבואר בקו"א סי' ערה ס"ק ב. מכל מקום גם בזה התירו מטעם שבות דשבות במקום מקצת חולי. והטעם שאוסרים בכיבוי דליקה, יתבאר לקמן פי"א ס"ו. וראה אמירה לנכרי פ"מ ס"א.

עמוד י

352. ב"י סי' שכח ד"ה ומ"ש רבנו ומגלה.
353. מ"א שם ס"ק כח.
354. תולדת ממחק, כמבואר בשוע"ר שיד, כא.
355. מ"א שם ס"ק כט.

עמוד יא

356. ברייתא וגמ' קכב, ב. שו"ע סי' שח ס"ט. ט"ז שם סק"ט וסי' שיג סק"ה. וראה גם שוע"ר סי' תקיט ס"ד (שהמסלק צירים הללו מן חורם חייב משום סותר והמחזירם חייב משום בונה אפילו אינו תוקע בחזקה). אבל ראה שוע"ר סי' רנט ס"ז (מן התורה אין איסור אלא כשסותר גוף הבנין אבל לא כשסותר פתחו אלא שחכמים הוא שגזרו שלא לסתור דלתות של בנין המחובר לקרקע).
357. כדעה הב' שבשוע"ר סי' רעח ס"ב.
358. ט"ז סק"ה. וכן דעת המ"א סי' שח סקכ"ב.
359. כדעה הא' שבשוע"ר סי' רעח ס"א.

עמוד יב

360. שאין אביו חייב עדיין לחנכו במצות, כמבואר בשוע"ר שמג, ג.
361. יבמות קיד, א (דלא ליספו להו בידים).
362. ויקרא יא, מב.
363. יבמות שם.
364. רבנו ירוחם נתיב א ח"א (יג, ג) בשם הרמ"ה. מ"א סי' שמג ס"ק ג ד"ה כתב.
365. כדלעיל פ"א ס"ו.
366. מ"א שם.
367. כדלעיל ס"ב-ג.

עמוד יג

368. מ"א שם.
369. כדי שלא יעבור עליו אביו בבל יראה ובל ימצא.

עמוד יד

370. ביצה כב, א. ע"ז כח, סע"ב.
371. רש"י ביצה שם ד"ה סוף.
372. רש"י ע"ז שם ד"ה סוף.
373. אמימר ביצה שם. טור ושו"ע סי' תצו ס"ב.

עמוד טו

374. ביצה שם. שבת צג, א. רמ"א סי' שכח סי"ז.
375. רש"י ביצה שם ד"ה מסייע (ובלאו הוא מתעבדא). מ"א שם ס"ק טז.
376. לעיל ס"ט, ופ"ז סי"א.
377. מ"א שם.

עמוד טז

378. שו"ת רד"ך בית כב חדר ו. כנסת הגדולה הגה"ט. מ"א שם ס"ק יא. וכ"ה לעיל פ"ו, לענין קבורה ביום טוב. ואם ע"י העשיה בשבת מקדימין הרפואה במוצ"ש, הקיל בשמירת שבת כהלכתה (פל"ג הערה יג).

עמוד יז

379. רמב"ן תורת האדם שער המיחוש (אבל מיחוש שאין בו חולי ואין אדם חולה ממנו אלא מתחזק והולך כבריא בשוק, בזה לא התירו שבות כלל ואפילו ע"י ארמאי, ולא עוד אלא דברים שאין בהם משום מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סממנים). רשב"א שם. ר"ן שם. מ"מ שם. שו"ע שם.
380. ר"ן שם. וראה גם רש"י ברכות לו, א ד"ה לא.
381. גמ' נג, ב. רמב"ם פכ"א ה"כ. טור ושו"ע שם ס"א.
382. ראה רש"י ד"ה גזירה.
383. רש"י שם. רמב"ם שם. וראה גם רש"י קח, ב ד"ה שפיר. רמב"ם פ"ח הט"ו.
384. משנה קיא, א (החושש בשיניו לא יגמע בהם את החומץ). רמב"ן שם (וזהו החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ... שאין אדם חולה מזה). שו"ת הרשב"א ח"ג סי' ערב. ר"ן (לט, ב) סוד"ה ומהא. מ"מ פ"ב ה"י. שו"ע סי' שכח ס"א.

עמוד יח

385. ראה רא"ש יומא פ"ח סי' יד.
386. שו"ת רשב"א ח"א סי' תרפט.
387. ברייתא יומא פד, ב (ואין עושין דברים הללו לא ע"י נכרים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל), כגירסת הרי"ף שם (ד, ב) ורמב"ם פ"ב ה"ג. שו"ע סי' שכח סי"ב.
388. דרכי משה שם אות טו, בדעת התוס' שם ד"ה אלא, והר"ן שם. ט"ז שם סק"ה.
389. רמב"ן בתורת האדם ענין הסכנה (שמא יאמרו הרואים בקושי התירו שעושין פקו"נ, ואין מתירין אותו לכתחלה ע"י המחוייבין במצות, יבא הדבר לידי פשיעה בחולה). ר"ן שם ובשבת (מ, א) ד"ה ואין. וראה גם לבוש שם סי"ב.

עמוד יט

390. ריא"ז שבת פי"ח ה"ג אות ב (ואין אומרים דיעשו דברים הללו ע"י עכו"ם או ע"י קטנים שאינן בני עונשין, שמא עד שנחזור אחריהן יסתכן החולה, אלא עושין ע"י גדולי ישראל שהן בני עונשין הנמצאים שם. ואם היו הנמצאים שם נכרים או קטנים עושין על ידם ואין מחללין ע"י גדולי ישראל, הואיל ואיפשר לעשות הדבר בהיתר אין לנו לעשות באיסור). שלטי הגבורים שם ובשבת (מ, א) אות א.
391. ברייתא קכח, ב (מביאה לה שמן ביד ... בשערה). רמב"ן בתורת האדם שער הסכנה (ושמעינן מינה דכל צרכי חולה אע"פ שיש בו סכנה, היכא דאפשר למעבד לה למלאכה בשינוי שלא יתחלל בה שבת משנין ואין מחללין. והוא שלא יתאחר צרכי חולה בשינוי זה כלל). הובא במ"מ פ"ב הי"א. אור זרוע ח"ב סי' לח. רמ"א סי' שכח סי"ב.
392. כמבואר בשוע"ר סי' שא ס"ב.
393. ריא"ז שם. שלטי הגבורים יומא שם. ראבי"ה סי' תקלא. הובא בהגהות מרדכי רמז תסז. רמ"א שם.
394. משמעות ריא"ז שם.
395. רמ"א שם מתוס' שם.

עמוד כ

396. ט"ז שם. וראה בדי השלחן סי' קלה סק"י.
397. רמ"א שם.
398. ט"ז שם.