תוכן אוצר החסידים הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז במקום מצוה וחולי

ט. במקום צער בעלי חיים

אבהמה שנפלה לאמת המים ואינו יכול ליתן לה פרנסה במקומה, מותר לומר לנכרי להעלותה³⁰² (שוע"ר שה, כו).

בוכן מותר לומר לו להמרות³⁰³ האווזות פעם אחת ביום משום צער בעלי חיים שאינן יכולות לאכול³⁰⁴ (שוע"ר שה, כז).

גוכן מותר לומר לנכרי לחלוב הבהמה בשבת מפני שהיא מצטערת מרוב החלב, ולא גזרו על אמירה לנכרי במקום צער בעלי חיים³⁰⁵ שהוא מן התורה³⁰⁶ (שוע"ר שה, כט).

דשאפילו צערא דממילא הבא לבעל חי בתולדתו³⁰⁷, התירו בשבילו אמירה לנכרי. ומה שאסרו להשקות בהמה מבור שברשות הרבים על ידי נכרי³⁰⁸, וכן לומר לו ללקוט עשבים³⁰⁹, משום דאף המים שיש לו אין צריך ליתן לה מדאורייתא³¹⁰, שיש להם דמים, אפילו החלק מאה מפרוטה (קו"א הל' עוברי דרכים ס"ק ג).

הומכל מקום צריך שיטול הנכרי את החלב לעצמו³¹¹ או יחזור ויקנה החלב מהנכרי בדבר מועט, כדי שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל אלא לצורך עצמו³¹², שלא התירו אלא האמירה משום צער בעלי חיים אבל לא שיעשה בשביל ישראל אלא בשביל עצמו, שכשעושה בשביל ישראל הרי הוא שלוחו ממש, והרי זה כאלו עשה הישראל בעצמו ששלוחו של אדם כמותו. ואף שאין אומרים כן אלא בישראל שנעשה שליח לישראל, מכל מקום חכמים החמירו כן גבי שבת ויום טוב וכיוצא בהן אף בנכרי שנעשה שליח לישראל שיהא נחשב כמותו ממש³¹³ כשעושה בשבילו. אבל כשעושה בשביל עצמו לא החמירו אלא שלא לומר לו לעשות³¹⁴, וכאן התירו משום צער בעלי חיים (שוע"ר שה, כט).

ווהטעם הוא, משום שאמירה זו דחויה היא ולא הותרה, שצער בעלי חיים דוחה שבות דרבנן, הילכך כל מאי דאפשר עבדינן, דהיינו שיקנה החלב כדי שיהיה טורח בשביל עצמו, שאף שהותרה אפילו האמירה, מכל מקום כיון שאפשר שיעשה בשביל עצמו למה יעשה בשביל ישראל, יעשה בשביל עצמו כדי להקל איסור האמירה, שנעשה כאומר לו עשה מלאכתך (קו"א רנב, ו ד"ה ומיהו).

זבמה דברים אמורים כשאמר להנכרי לחלוב, אבל אם נכרי חלב מעצמו מותר ליטול ממנו החלב בחנם³¹⁵ ואין צריך לקנותו ממנו³¹⁶ אפילו בדבר מועט, מפני שכל נכרי העושה מעצמו בודאי מתכוין לטובתו שיקבל טובת הנאה מהישראל בשביל זה³¹⁷, וה"ז כחולב לעצמו (שוע"ר שה, ל).

הערות

עמוד א

302. מ"א סי' שה סוף ס"ק יא.

עמוד ב

303. לתחוב המאכל לפיה למקום שאינה יכולה להחזירו (ראה שוע"ר שכד, ו).
304. תשובות רמ"א סי' עט הב'. מ"א שם ס"ק יב.

עמוד ג

305. שו"ת מהר"מ (פראג) סי' מט. הובא ברא"ש פי"ח סי' ג וב"מ פ"ב סי' כט. מרדכי סי' תמח. הגהות מיימוניות פ"ח אות ז. טור ושו"ע סי' שה ס"כ. ואם הנכרי רוצה לרשום או לסנן או להוביל החלב למקום האיכסון, ראה אמירה לנכרי פי"א ס"ז.
306. משפטים כג, ה. ב"מ לב, ב.

עמוד ד

307. דלא כדעת הר"ן ונמוקי יוסף וב"י, שהובאו בקו"א שם, שנאסר רק צער הבא לידם ע"י סיבה מבחוץ (כמו במצות פריקה שבתורה, שנתבאר בשוע"ר הל' עוברי דרכים וצער בע"ח ס"ג-ה. וכהא דלעיל ס"א-ב).
308. כדלקמן פ"כ ס"ז, ופכ"ד ס"ח, ופמ"ג ס"ח.
309. כדלקמן פכ"ד ס"ט, ופל"ב סי"א.
310. שהרי אין עליו חיוב להאכיל בהמות וחיות שבעולם. משא"כ כשיש להם צער מרוב החלב, חל עליו החיוב לחלוב אותה משום צער בעלי חיים.

עמוד ה

311. שו"ת מהר"מ (פראג) סי' מט, בשם תשובת הגאונים (משום סכנת הבהמה אומר לגוי חלוב וטול החלב לעצמך). הובא ברא"ש ב"מ פ"ב סי' כט. הגהות מיימוניות פ"ח אות ז, בשם הרב כהן צדק. מרדכי סי' תמח, וב"מ סי' רסג.
312. טור סי' שה, בשם ה"ר יונה ומהר"מ מרוטנבורג, בתשב"ץ סי' מט. מרדכי שם, והגהות מרדכי קידושין רמז תקסו בשם התוס'. כל בו סי' לא, וארחות חיים הל' שבת סי' יז. שו"ע ס"כ.
313. כדלעיל פ"א ס"ב.
314. כדלעיל פ"ד ס"ח ואילך (שבחפצי ישראל אסור לו לומר לנכרי עשה מלאכתך). וראה גם לעיל פ"ב ס"ט, שהאמירה אסורה אף מטעם ממצוא חפצך. ומשום צער בעלי חיים התירו האמירה.

עמוד ז

315. לאכול החלב למוצאי שבת, אבל בשבת עצמה אסור אפילו לטלטל, מגזירת משקים שזבו (שוע"ר שה, לב).
316. לבוש ס"כ.
317. כדלקמן פל"ב ס"ב.