תוכן אוצר החסידים הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז איסור מראית העין

לט. מראית העין כשמוציא החפץ מביתו בשבת

אאסור להשאיל שום חפץ לנכרי בשבת, ואפילו בערב שבת אם הוא סמוך לחשיכה כל כך עד שאין שהות לנכרי להוציא החפץ מפתח ביתו של הישראל לרשות הרבים מבעוד יום, אסור להשאילו¹³¹⁵, מפני מראית העין, שהרואה את הנכרי יוצא מבית הישראל וחפץ ישראל בידו יחשוד את הישראל שהוא שולח חפציו בשבת על ידי נכרי זה, שלא יעלה על דעתו שהשאיל לו והוא מוציאו לצורך עצמו¹³¹⁶ (שוע"ר רמו, ד).

בואפילו בעיר שאין בה רשות הרבים אלא כרמלית¹³¹⁷ שאין איסור של תורה אפילו לישראל להוציא לתוכה מרשות היחיד, אעפ"כ כיון שמדברי סופרים אסור להוציא אפילו על ידי נכרי שלא לצורך מצוה¹³¹⁸, אם כן יחשדוהו שהוא עובר על דברי סופרים¹³¹⁹ (שוע"ר שם).

גאבל בעיר המעורבת שמותר לטלטל בתוכה מותר להשאילו אפילו בשבת¹³²⁰ (שוע"ר רמו, ה).

דויש חולקין¹³²¹ ואומרים שאפילו בעיר המעורבת, ואפילו הנכרי דר גם כן במקום המעורב, אסור להשאילו בשבת או אפילו בערב שבת כל שאינו יוצא מפתח ביתו מבעוד יום, לפי שהרואה אותו יוצא מבית ישראל בשבת וחפץ ישראל בידו יאמר שמכר לו חפץ זה בשבת או הלוהו לו לזמן מרובה (דהיינו יותר מל' יום שהיא נקראת הלואה), ולא התירו בשבת אלא שאלה שהוא לזמן מועט¹³²², או יאמר (הרואה) שנתנו לו למשכון ואסור ליתן משכון בשבת¹³²³, או יאמר שנתנו לו לתקנו ולעשות בו מלאכה ואסור ליתן בשבת שום דבר לעשות בו מלאכה אפילו בקבלנות¹³²⁴ ואפילו קצץ עמו מערב שבת (שוע"ר שם).

הולענין הלכה יש להקל בשאלה בעת הצורך כסברא הראשונה¹³²⁵. אבל אם מכר לו אפילו בערב שבת, או שהלוהו לו לזמן מרובה יותר משלשים יום, או שנתנו לו למשכון, או שנתנו לעשות בו מלאכה, צריך שיצא מפתח ביתו מבעוד יום אפילו היא עיר המעורבת, לפי שיש לחוש שמא יודע להרואה אותו יוצא מבית ישראל שהישראל מכרו לו או הלוהו או משכנו או נתנו לו לעשות בו מלאכה, כיון שכן הוא האמת, ויחשדהו שעשה כן בשבת. משא"כ בשאלה כשיודע לו האמת אין כאן חשד כלל, אף אם ידמה לו שהשאילו בשבת, שהרי מותר להשאיל בשבת¹³²⁶ (שוע"ר רמו, ה¹³²⁷).

ווכן הנותן מזונות לנכרי בחצרו מותר אע"פ שיודע שיוציאן לחוץ¹³²⁸, אבל אם אין הרשות בידו לאכלן שם, או שהם מזונות מרובים שאי אפשר לו לאכלן שם, וניכר הדבר שיוציאן לחוץ¹³²⁹, וכן אם הנכרי עומד בחוץ ופשט ידו לפנים שידוע וניכר הוא שיוציא¹³³⁰, אסור ליתן לפניו מפני שנראה כנותן לו על מנת להוציא. ואף שמוציא להנאתו ולא בשביל ישראל, מכל מקום כיון שדבר זה שהוא מוציא נותנו לו הישראל משלו אסור מטעם שנתבאר לעיל¹³³¹ (שוע"ר שכה, ב¹³³²).

זוכל זה בחפצים של ישראל אבל חפצים של נכרי שהיו מופקדים ביד ישראל ובא ליטלו בשבת יכול ליתנו ואע"פ שיוציאנו לרשות הרבים¹³³³ (שוע"ר רמו, ו). שאף שנראה כנותן לו על מנת להוציא אין בכך כלום, כיון שאינו מוציא בשביל הישראל אלא בשביל עצמו, והחפץ אינו של ישראל¹³³⁴. ואפילו לומר בפירוש עשה מלאכתך בחפצים שלך מותר¹³³⁵ (שוע"ר שכה, ג).

חומכל מקום אם הנכרי עומד בחוץ ופשט ידו לפנים אסור ליתן לפניו אפילו חפצים שלו מפני מראית העין¹³³⁶, שהרואה שישראל נותן לו סבור שהוא חפץ של ישראל. משא"כ כשנותן לפניו בחצר שאין שם רואים והרואה אותו יוצא מרשות ישראל וחפץ בידו הוא סבור שמוציא חפץ שלו ולא של הישראל¹³³⁷ (שוע"ר שם).

טומכל מקום אם האמת הוא שהיא חפץ של ישראל אסור, שמא יודע האמת להרואים ויחשדוהו שנתנו לו כדי להוציאו בשבילו, משא"כ בחפץ של נכרי אם יודע האמת לרואים אין כאן חשד כלל¹³³⁸ (שוע"ר שם).

יואפילו הוא חפץ של נכרי אלא שהוא ממושכן לישראל דינו כחפץ של ישראל¹³³⁹, אפילו פדאו הנכרי מבעוד יום, ואפילו אם ייחד מקום להנכרי מבעוד יום¹³⁴⁰ בתוך רשותו להניח שם משכונו עד למחר שיבא ויטלנו משם, אסור להניחו ליטלו בשבת משום מראית העין¹³⁴¹ (שוע"ר שכה, ד).

יאוכן אם מכר הישראל לנכרי קודם השבת, אפילו אם ייחד להנכרי חדר בחצרו שיניח שם מקחו קודם השבת, ואחר כך בשבת בא הנכרי ליטלו משם להוליכו לביתו, לא יניחנו להוליכו עד לאחר השבת¹³⁴² (שוע"ר רנב, ג).

יבאם נשארו בביתו פירורי חמץ בערב פסח שחל בשבת שצריך ליתנם לנכרי, צריך ליזהר שלא יאמר לו להוציאן מביתו דרך רשות הרבים שאסור לטלטל בו מן התורה¹³⁴³. ואף על פי שהוא יודע שהנכרי יוציאנו ועל מנת כן הוא נותן, מכל מקום כיון שאינו אומר לו בפירוש שיוציאנו הרי הנכרי עושה כן מדעת עצמו ואינו שלוחו של ישראל¹³⁴⁴. אבל יזהר שלא יתן לו אלא דבר מועט¹³⁴⁵ דהיינו מזון סעודה אחת, שאם היה הנכרי רוצה היה יכול לאכלה כולה בבית הישראל. ואם הוציאו הנכרי וחזר ובא לבית הישראל יכול לחזור וליתן לו מזון סעודה אחת, וכן אפילו מאה פעמים. אבל אסור ליתן לו בפעם אחת יותר ממזון סעודה אחת, דכיון שאינו יכול לאכול כולו עכשיו בבית הישראל הרי ניכר הדבר שנותן לו על מנת להוציאו והרי כאלו אמר לו בפירוש להוציאו¹³⁴⁶ (שוע"ר תמד, ט).

יגישראל ששכר המלח מהשר לשנה, שכמה מלח שיעשה בתוך השנה הוא שלו, והוא שוכר לו פועלים נכרים לשנה או לחדש וקצץ להם שכרם לפי רבוי מלאכתם שהם כקבלנים¹³⁴⁷, לא יביאו עצים מרשות הישראל בשבת¹³⁴⁸, שכל קבלנות אינה מותרת אלא אם כן מסר לו מערב שבת כל מה שרוצה למסור לו לצורך המלאכה. ואפילו אם מסר להם העצים מערב שבת אלא שלא הוציאום מרשותו עד שחשכה אסור להניחם שיוציאו בשבת, מפני מראית העין שיאמרו שבשבת מסר להם (שוע"ר רמד, כ), שאיסור זה מפורש בגמרא¹³⁴⁹ (קו"א רמד, י).

הערות

עמוד א

1315. ברייתא יח, ב לרבי עקיבא אליבא דבית הלל (לא ימכור אדם חפצו לנכרי ולא ישאילנו ולא ילונו ולא יתן לו במתנה אלא כו' כדי שיצא מפתח ביתו). טור (בשבת אסור להשאילם לו) ושו"ע סי' רמו ס"ב. וראה גם שוע"ר רמז, א. רנב, ג.
1316. ס' התרומה סי' רכא (שהרואה סבור שהישראל צוה לעכו"ם להוליכו חוץ לבית בר"ה, שהרי בשבת עצמה מוציאו מבית ישראל, ולא ידעו שהעכו"ם נושאו לצורך עצמו). סמ"ג ת"ל סה (יט, ב). שו"ע שם.

עמוד ב

1317. מ"א שם ס"ק ו (ואפילו לדידן דלית לן רשות הרבים גמורה אסור).
1318. אבל לצורך מצוה התירו שבות בנכרי, כדלעיל פ"ז.
1319. ב"י רס"י שכה ד"ה וכתב עוד וז"ל (דאע"ג דלית לן רה"ר מ"מ איכא למיחש למראית העין).

עמוד ג

1320. מ"א סי' רמו ס"ק ו.

עמוד ד

1321. רמב"ם פ"ו הי"ט (יראה כמו שהלוהו לגוי או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת). מ"א שם.
1322. כמבואר בשוע"ר שז, יח.
1323. כמבואר בשוע"ר שז, כ.
1324. כדלעיל פ"ב ופי"ד.

עמוד ה

1325. מ"א שם.
1326. מ"א סי' רנב ס"ק ד (במכירה יש להחמיר אפילו בעיר המוקפת חומה, והעכו"ם דר בעיר, דהא כשיוודע שהוא מוכרו לו יאמרו שמכרו לו בשבת, משא"כ בשאלה וכיו"ב). והיא כעין הסברא דלעיל פל"ז, לענין אריסות וקבלנות שדה. וראה גם לקמן ס"ט.
1327. ראה גם שוע"ר רנב, ג.

עמוד ו

1328. ראה לקמן סי"ב.
1329. ברייתא יט, א (נותנין מזונות לפני הנכרי בחצר, נטלו ויצא אין נזקקין לו). אור זרוע סי' נג בשם ריב"א. שלטי הגבורים במרדכי פ"א (ע, א אות א: היינו דוקא כשהרשות בידו לאכלו בחצר, ובהכי שרי אע"ג דנטלו והלך לו, אבל אם אין הרשות בידו לאכלו בחצר, או שיש מזונות מרובים שלא יכול לאכלם שם אסור ליתן לפניו). מ"א סי' שכה ס"ק ג.
1330. תוס' ג, א ד"ה בבא (נותנין מזונות לנכרי בחצר, נטלו ויצא אין נזקקין לו, משמע דווקא כשהנכרי בחצר, אבל עם עומד בחוץ ופושט ידו לפנים משמע דאסור ליתן להדיא ע"מ להוציא). רא"ש פ"א סי' א. ר"ן שם (א, א) ד"ה ומקשו הכא האיך. טור ושו"ע סי' שכה ס"א.
1331. בשוע"ר שם: "מטעם שנתבאר בסי' שז", דהיינו אף בלא טעם מראית העין אסור, מטעם האמור לעיל פ"ד ס"ח ואילך (דהוי כנותן בשר לנכרי בשבת כדי שיבשל בו לצורך עצמו, שאסור). וראה דברי נחמי' או"ח סו, ד. העו"ב תתלד ע' 55.
1332. ראה גם שוע"ר שמז, ג.

עמוד ז

1333. תוס' (שהתיר אפילו בעומד בחוץ ופשט ידו בפנים. אלא שבזה לא קיי"ל כוותיה, כדלקמן ס"ח). ר"ן שם (כנ"ל). וכן משמע ברמב"ם פ"ו הי"ט (כשיצא הגוי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו). מ"א סי' שכה ס"ק ד (שהתיר ליתן לפניו בחצר, והוכיח כן מלשון כמה פוסקים).
1334. תוס' שם (אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של בעל הבית). ר"ן שם.
1335. כדלעיל פ"ד.

עמוד ח

1336. רא"ש פ"א סי' א (ובאשכנז ראיתי מורין לאיסור אף בחפץ של עו"ג, וכן מסתבר, כיון שאסור הוא משום מראית העין, כי הרואה סבור שנותן לו על מנת להוציא אין לחלק, כי הרואה אינו מכיר של מי החפץ). מ"א שם (שחילק בין נתן לפניו בחצר חפץ שלו שמותר בחפצים של נכרי, לבין פשט ידו לפנים שאסור בכל אופן).
1337. מ"א שם.

עמוד ט

1338. ראה עד"ז לעיל ס"ה, וש"נ.

עמוד י

1339. ראה לעיל ס"ה, שבכיוצא בזה אסור אף בעיר המעורבת, שיחשדוהו שהלוה לו או משכנו בשבת.
1340. מרדכי סי' רנג (ומזה דקדק רבנו יואל, דאסור לישראל להחזיר משכונות של נכרי בשבת, אפילו ייחד לו מקום מבעוד יום). רמ"א סי' שכה ס"א.
1341. ט"ז שם ס"ק ד (דיש לחוש למראית עין), וסי' רנב ס"ק ג.

עמוד יא

1342. ראבי"ה סי' קצח. הגהות מרדכי סי' תנד (ויש להחמיר). רמ"א סי' רנב ס"א. מ"א שם ס"ק ה. וכדלעיל ס"ה (שבזה אסור אף בעיר המעורבת). ואם הנכרי הוא אלים, או שיש בזה משום דרכי שלום, יתבאר לקמן פמ"א ס"ו ואילך.

עמוד יב

1343. הגהות מיימוניות הל' חמץ ומצה פ"ג אות ג (לתת לו על מנת לצאת אסור). שו"ע סי' תמד ס"ד (לרשות הרבים). ואם מוציאו לכרמלית, ראה לעיל פ"ז ס"ו.
1344. ירושלמי פ"א ה"ח (אין נותנין לעכו"ם על מנת לצאת, נטלו ויצא אין את נזקקין לו). רשב"א יט, א ד"ה מהו דתימא, ומ"מ פ"ו הכ"א (לפי שבמפרש להוציא אסור). מרדכי סי' רנב (ויש מפרשים דלהשים לפניו והוא יקח מותר). מ"א סי' תמד ס"ק ז (ולא יאמר לו להוציאם לרה"ר). פר"ח שם ס"ק ד. ונתבאר בקו"א תמד, א. וראה גם לעיל ס"ו.
1345. כדלעיל ס"ו.
1346. מ"א שם ס"ק ח.

עמוד יג

1347. ומותר, כדלעיל פי"ג ס"ו.
1348. שו"ת רש"ל סי' ק.
1349. מו"ק יב, א (סיוע הוה מסייע בתיבנא). וראה שו"ת צמח צדק סי' לא ס"ב. סי' פז (ו, ב). פס"ד יא, ג.