תוכן אוצר החסידים הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז איסור מראית העין

לח. מראית העין בקבלנות בבית הישראל

אכבר נתבאר¹²⁸⁹ שמותר ליתן בגדיו לכובס נכרי ועורות לעבדן נכרי סמוך לחשכה בקבלנות והנכרי עושה מעצמו אפילו בשבת. במה דברים אמורים כשהנכרי עושה בשבת בביתו¹²⁹⁰, או בבית אחר שאינו רשות ישראל¹²⁹¹, שאז אין הדבר ניכר שהיא מלאכת ישראל¹²⁹², אבל אסור להניחו לעשות ברשות ישראל, לפי שכשעושה ברשות ישראל ניכר הדבר שהיא מלאכת הישראל, ושמא יחשדוהו שנתן לו בשבת¹²⁹³, או יחשדוהו שהנכרי הוא שכיר יום¹²⁹⁴ אצלו ולא קבלן¹²⁹⁵ (שוע"ר רנב, ה).

בואין טעם האיסור משום מחזי כשלוחו כשעושה מלאכת ישראל בביתו, וכאילו אומר לו לעשות בשבת אע"פ שאין אומר ואין דברים, וכהא דמחזי כשלוחו גבי משכיר כליו לנכרי בערב שבת¹²⁹⁶, אלא היינו טעמא דאסור בביתו משום מראית עין (מהדו"ב רמג ד"ה אי נמי), דומיא דמחובר שנאסר מטעם חשדא¹²⁹⁷ (קו"א רנב, ה בתחלתו).

גוכן הגבינות שעושות השפחות בשבת מחלב של ישראל, אם עושות בבית ישראל, אע"פ שעושות מעצמן שלא מדעת הישראל, שבודאי מתכוונות לטובת עצמן למצוא חן בעיני הישראל¹²⁹⁸, אעפ"כ צריך למחות בידן¹²⁹⁹ מפני מראית העין שיאמרו שלדעתו הן עושות כיון שעושות בביתו¹³⁰⁰ (שוע"ר שה, לד).

דוכן נכרי המדליק נר או מדורה בבית ישראל צריך הוא למחות בידו, ואע"פ שקצץ לו שכר כך וכך בעד כל הדלקה והבערה, ואם כן הוא מתכוין לטובת עצמו כדי להרבות בשכרו, והרי זה כקבלן שאין צריך למחות בידו¹³⁰¹, מכל מקום אסור לו להניחו שיעשה בביתו מפני מראית העין¹³⁰² (שוע"ר רעו, ג).

הואם הוא נכרי המשרתו ועושה מדעת עצמו, אם הנר או העצים של הנכרי, אינו צריך למחות בו, שאפילו בתוך בית ישראל¹³⁰³ אין חוששים למראית העין כשהמלאכה נעשית בחפצים של נכרי (שוע"ר רעו, ד).

ווהטעם שאין חוששים בזה למראית העין, אע"ג דעושה בשביל ישראל ובביתו. דכשהנכרי עושה מעצמו אין כאן מראית העין¹³⁰⁴, שכל הרואה אותה¹³⁰⁵ עושה מאליה יודע דאדעתא דנפשיה קעבדא, שיודעת שלא תפסיד, ואין חוששים למראית העין אלא כשהאמת הוא שהוא נתן לו המלאכה או אמר לו לעשותה, שאז יש לחוש שמא יתברר להם האמת שאמר לו ויחשדוהו שמא אמר לו בשבת, או שמא הוא שכיר יום (קו"א רנב, ה ד"ה והאמת).

זויש אומרים¹³⁰⁶ שבעושה מעצמו אין חוששים למראית העין אף בשל ישראל ובבית הישראל ולצורך ישראל, משום דהרואה אותו מכבה או מדליק רואה שעושה מעצמו בלי אמירת הישראל עכשיו, ומהיכי תיתי לחשדו שאמר לו מקודם או מבעוד יום, מאחר שיכול להיות שעושה מעצמו לקבל טובת הנאה או שכבר קיבל, דומיא דשפחות העושות הגבינות לעצמן כדי לקבל שכרם שכבר קצץ להם¹³⁰⁷, ולא חיישינן לחשדא אלא כשבאמת עושה בשבת על ידי אמירת ישראל, אלא שלא אמר לו לעשות בשבת (מהדו"ב רמג ד"ה ומהאי טעמא). והכי נקטינן לדינא¹³⁰⁸ (מהדו"ב רמג ד"ה והנה מהר"ם).

חואף לדעת הסוברים¹³⁰⁹ ששכיר שנה אין לו דין עושה מעצמו, ומותר מטעם קצץ, כמו בקבלנות, מכל מקום אין חוששים למראית העין בשפחה שבבית הישראל, אף בשל ישראל ולצורך ישראל. דלא שייך לאסור בבית ישראל אלא באומנים¹³¹⁰, משום שכל השנה אינן בביתו, משום הכי איכא בהו חשדא דמראית העין לנכנס לביתו בשבת לומר שהן שכירי יום, ומשום הכי נמי לא מהני קצץ¹³¹¹, מה שאין כן בעבדו השכור לשנה, כל הרגילים בביתו יודעים שהוא שכיר שנה (מהדו"ב רמג ד"ה ומכל מקום).

טויש אומרים¹³¹² שאפילו נכרי העושה מלאכה בבית הישראל לצורך עצמו, צריך למחות בו (קו"א רנב, ה ד"ה והנה).

יואף דלא קיי"ל כדעה זו (קו"א רנב, ה סד"ה והנה). מכל מקום יש פוסקים שהכריעו להתיר רק בנר ומדורה¹³¹³, שאם עושה בשביל עצמו בבית ישראל אין צריך למחות בו, כיון שהגוף נהנה ממלאכתו מיד בשבת עצמה, ואם כן כשעושה בשביל עצמו ומשתמש לאור נרו ומתחמם כנגד מדורתו ניכר הדבר שעשאה בשביל עצמו וליכא מראית העין (קו"א שם ד"ה ועיין), משא"כ במלאכה אחרת אין להקל (קו"א שם סד"ה והנה).

יאאבל לדינא נקטינן להתיר העושה מעצמו אפילו לצורך ישראל ובבית ישראל¹³¹⁴ (מהדו"ב רמג ד"ה והנה מהר"ם וד"ה ומהאי טעמא).

הערות

עמוד א

1289. לעיל פי"ג.
1290. ירושלמי שבת פ"א ה"ח (אומנים עכו"ם שהיו עושים עם ישראל, בתוך ביתו של ישראל אסור ובתוך בתיהם מותר). הובא בתוס' יז, א ד"ה אין נותנין. שו"ע סי' רנב ס"ב.
1291. מו"ק יא, ב (לענין קבלנות באבל): בבית אחר יעשו.
1292. ב"י סי' רנב ד"ה ודע.
1293. שאסור אפילו בקבלנות, כדלעיל פי"ד.
1294. שאסור כדלעיל פי"ג ס"א. וכדלעיל פל"ז ס"א, שחושדים בשני פרטים אלו בחכירת מרחץ, והרי כל מחובר הוא ברשות הישראל (קו"א רנב, ה ד"ה ושמא).
1295. ואם הנכרי אורג או מוכר בחדר מיוחד שבבית ישראל, שהנכרי דר בו, ראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) ז ע' יט.

עמוד ב

1296. דלעיל פל"ג ס"א.
1297. כדלעיל פל"ה ס"א.

עמוד ג

1298. כדלעיל פל"א ס"א-ב, ופל"ב ס"ב.
1299. מ"א ס"ק יד (שהשאיר בצ"ע מה שהתיר בשו"ע שם סכ"א).
1300. בנוסף לאיסור במה שרואה ושותק, שנתבאר לעיל פל"ב סט"ו.

עמוד ד

1301. כדלעיל פ"ל ס"ה. וראה לעיל שם ס"ח, ובשוה"ג שם, שאפשר למסקנת רבנו צריך למחות בזה אפילו בבית נכרי.
1302. בנוסף לאיסור ליהנות מאורו, כדלעיל פכ"ב.

עמוד ה

1303. משמעות הטור ורמ"א סי' רעו ס"ד: ומותר למחות שבא להדליק נר או להוסיף שמן (משמע דאין צריך למחות, ומיירי בבית ישראל כמפורש בראש דבריהם. קו"א רנב, ה ד"ה ועיין). מ"א שם ס"ק יד (דמיירי שהנר של עכו"ם).

עמוד ו

1304. לפום ריהטא נראה שמטעם זה אין לחוש למראית העין, בעושה מעצמו, אפילו כשעושה בשל ישראל. ומה שנתבאר לעיל ס"ו שדוקא כשהמלאכה נעשית בחפצים של נכרי אין צריך למחות בו, היינו כי בחפצים של ישראל צריך למחות אפילו בבית נכרי, כדלעיל פל"ב ס"ו ואילך. וא"כ תלוי הדבר בדעות דלעיל פל"ב סט"ז ואילך. אמנם מלשונו של רבנו "אין חוששים למראית העין כשהמלאכה נעשית בחפצים של נכרי" נראה שבחפצים של ישראל אסור אף מטעם מראית העין. וכן נראה ממה שמציין "מטעם שיתבאר בסי' שכה", שהיא ההלכה דלקמן פל"ט. וכן נראה ממה שביאר בשוע"ר (שה, לד) ב' טעמים שצריך למחות בשפחות שעושות הגבינות, כיון שעושות בבית ישראל אסור מפני מראית העין, וכיון שעושות מחלב שלו לדעתו הן עושות, הרי שהם ב' טעמים שאין תלויים זה בזה.
1305. את השפחה העושה גבינה, דלעיל ס"ג.

עמוד ז

1306. הגהות מיימוניות פ"ח אות ז, בשם מהר"ם מרוטנבורג (והגבינות שעושות השפחות בשבת אין לאסור ... אם הנכרי עושה מעצמו אין איסור). שו"ע סי' שה סכ"א (והיינו כדלעיל פי"ז, לדעת מהר"ם מרוטנבורג, ששכיר שנה לכל המלאכות דינו כשכיר יום שאסור, ולא התיר אלא כשעשה מעצמו). משמעות טור ורמ"א סי' רעו ס"ד (מותר למחות בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן). אלא שלעיל ס"ו נתבאר כפירוש המ"א, דמיירי בנר של נכרי. אמנם במהדו"ב רמג ד"ה ומהאי טעמא: ומ"ש המ"א דמיירי בשל נכרי, זה אינו במשמע הלשון כלל דמיירי שהנכרי מוסיף שמן שלו בנר של ישראל, וכל כהאי גוונא ה"ל לפרש ולא לסתום כל כך וליתן מכשול, אלא ודאי דאף בשם ישראל א"צ למחות.
1307. אלא שאם עושה הגבינות כדי לאכלן בשבת צריך למחות בה בכל אופן, כיון שהיא הנאת גוף הישראל בשבת, כדלעיל פל"ב.
1308. כדלעיל פל"ב סט"ז – לענין עושה מעצמו, עד"ז כאן לענין עושה מעצמו בבית הישראל.

עמוד ח

1309. היינו לדעת ס' התרומה, שנתבאר לעיל פי"ז, שמתיר שכיר שנה כמו קבלנות. ומ"מ אסר בקבלנות בבית ישראל, ובשפחה התיר (מלבד כשגוף הישראל נהנה).
1310. כלשון הירושלמי (פ"א ה"ח): אומנים עכו"ם שהיו עושים עם ישראל, בתוך ביתו של ישראל אסור ובתוך בתיהם מותר.
1311. שהרי בגדים לכובס ועורות לעבדן מיירי בקצץ, ומ"מ אסרו בבית ישראל.

עמוד ט

1312. תשובת רבנו שמחה, בהגהות מיימוניות פ"ו אות ו, ובהגהות מרדכי סי' תנב (נעתק לעיל פל"ב ס"ג בשוה"ג, בתוספת ביאור עפ"י קו"א רנב, ה ד"ה ובא. ומסיים: אסור, כ"ש בבית ישראל, ואפילו הכל בשביל נכרי ... שהשפחות אינן רשאות לעשות מלאכה בבית ישראל). ט"ז סי' רמד סוף ס"ק א (וכתב בהגהות מרדכי פ"ק דשבת, בשם רבנו שמחה, דיש ללמוד מירושלמי, דהשפחות אסורים לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת עכ"ל. והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל היא עושה). שיטתו לענין עושה לצורך עצמו בבית ישראל נתבארה כאן, ושיטתו לענין העושה לצורך עצמו משל ישראל נתבארה לעיל פל"ב ס"ג.

עמוד י

1313. שהרי גם הגהות מרדכי (סי' תסב) בשם הרא"ם, וגם הט"ז בסי' רעו ס"ק ה, התירו בזה. וכדלעיל פכ"ד ס"ב.

עמוד יא

1314. כדלעיל ס"ח.