תוכן אוצר החסידים הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז איסור מראית העין

לז. מראית העין בחכירת מרחץ וקבלנות שדה

אאם רוצה הישראל להשכיר המרחץ לנכרי, שיעבוד בו הנכרי בכל אימת שירצה ולא יהיה מוכרח בעבודתו ויטול כל השכר לעצמו, רק שיתן להישראל דבר קצוב בכל שנה או בכל חדש בין שיסיקנו או לא יסיקנו, מן הדין היה מותר¹²⁵⁶. אעפ"כ אסרו חכמים לעשות כן¹²⁵⁷ מפני מראית העין¹²⁵⁸, לפי ששם הישראל נקרא על המרחץ¹²⁵⁹ שהכל יודעים שמרחץ זה הוא של ישראל, וכשיראו שנכרים רוחצים במרחצו של ישראל בשבת ונכרי מתעסק במרחץ יאמרו שנכרי זה הוא שכיר יום אצל הישראל¹²⁶⁰, ויחשדוהו שעובר על דברי סופרים במה שמניח את הנכרי להתעסק בשבת¹²⁶¹. או אפשר יחשדו את הישראל שהוא שכר לו נכרי זה שיתעסק במרחצו בשבת¹²⁶² (שוע"ר רמג, ו).

בואף שגם הישראלים רחצו בתוכו לפעמים בחול וראו שנכרי זה הוא המתעסק גם בחול, מכל מקום לא יעלה על דעתם שהישראל השכיר המרחץ לנכרי זה שיטול כל השכר לעצמו ונכרי זה מתעסק בו לדעת עצמו שלא בשליחות הישראל, לפי שאין דרך רוב העולם לשכור המרחץ¹²⁶³, לפי שהוצאותיו מרובות ושכרו מועט¹²⁶⁴, ואין השכר מספיק להשוכר ליתן דבר קצוב לבעל המרחץ ושישתייר לו סך חשוב יתר על שכר טרחו ועמלו, לפיכך דרך העולם שכל מי שיש לו מרחץ שוכר לו פועל שיתעסק בו וכל השכר הוא לבעל המרחץ (שוע"ר שם).

גאבל מותר להשכיר שדה לנכרי¹²⁶⁵ שיעבוד עבודתה כל אימת שירצה ולא יהיה מוכרח בעבודתו ויטול כל הפירות לעצמו, רק שיתן להישראל דבר קצוב בכל שנה, בין שיתן לו מעות בין שיתן לו מפירות שדה זו¹²⁶⁶, והנכרי עובד אפילו בשבת. ואין לחוש למראית העין שיאמרו שהנכרי שכיר יום הוא אצל הישראל, או ששכרו לעבוד אדמתו בשבת¹²⁶⁷, לפי שדרך רוב העולם הוא ליתן השדה באריסות לאריס¹²⁶⁸, דהיינו אדם המקבל השדות לחורשן ולזורען ולעבוד כל עבודתן ונוטל בשכר עבודתו מחצה או שליש או רביע הפירות והשאר לבעל השדה¹²⁶⁹, לכן מן הסתם כשיראו נכרי עובד בשבת בשדה של ישראל יאמרו שזהו אריסו של הישראל¹²⁷⁰ (שוע"ר רמג, ז).

דאבל מי שיש לו נכרי שכיר לשנה שיעשה כל המלאכות הצריכות לשדהו באותה שנה, אע"פ שמן הדין היה מותר להניחו לעבוד שדהו בשבת, שהרי הנכרי להנאת עצמו הוא מתכוין כדי שיטול השכר שקצץ לו¹²⁷¹, מכל מקום מפני מראית העין צריך הוא למחות בידו, שהרואה את הנכרי עובד בשבת בשדה של ישראל לא יעלה על דעתו שהוא שכיר שנה אלא ידמה לו שהוא שכיר יום¹²⁷² (שוע"ר רמג, ח).

הולא אמרו שבשכירות שדה אין לאסור מפני מראית העין, לפי שדרך רוב העולם ליתן השדה באריסות, אלא כשהאמת כן הוא, שנכרי זה העובד יש לו זכות בפירות שדה זו כאריס, ויותר מאריס, שהרי שכורה היא אצלו וכל פירותיה שלו ואינו נותן לבעל השדה אלא דבר קצוב, לפיכך כשיראו אותו עובד בשבת יתלו לומר שאריס הוא ויש לו חלק בפירות השדה ולטובת עצמו הוא מתכוין בעבודתו, ויחקרו אחריו בעת הקציר אם האמת הוא כן ימצאו שבאמת יש לו זכות בפירות השדה. משא"כ בנכרי שהוא שכיר שנה, כשיחקרו אחריו בעת הקציר יראו שאין לו כלום בפירות השדה יתברר להם למפרע שלא היה אריס, ויאמרו ששכיר יום היה¹²⁷³ (שוע"ר שם).

וומכל מקום אם השדה היא חוץ לתחום אין לאסור מפני מראית העין¹²⁷⁴ (שוע"ר שם).

זהרחיים דינם כשדה¹²⁷⁵, שמותר להשכירם לנכרי לשנה או לחדש שיעבוד ויתעסק בהם כל אימת שירצה ויטול כל השכר לעצמו, רק שיתן להישראל דבר קצוב והנכרי עובד אפילו בשבת, ואין לחוש למראית העין לפי שגם הרחיים דרך רוב העולם ליתן באריסות כמו שדות (שוע"ר רמג, ט).

חאבל התנור דינו כמרחץ, שאסור להשכירו לנכרי יותר מלששת ימי החול, לפי שכשיעסוק בו הנכרי בשבת יש בו משום מראית העין שיאמרו ששכיר יום הוא, שכן הוא דרך התנור לעסוק בו על ידי שכירי יום, ולא להשכירו ולא ליתנו באריסות¹²⁷⁶, לפי שיציאותיו מרובות ושכרו מועט כמו מרחץ (שוע"ר שם).

טומכל מקום הכל לפי מנהג המדינה, שבמקומות שדרך רוב אנשי העיר להשכיר התנור או המרחץ או ליתנם באריסות ולא לעסוק בהם על ידי שכירי יום, מותר להשכירם שם לנכרי או ליתנם לו באריסות, ובמקומות שאין דרך רוב אנשי העיר להשכיר רחיים ולא ליתנם באריסות אלא עוסקים בהם על ידי שכירי יום, אסור להשכירם שם לנכרי או ליתנם לו באריסות¹²⁷⁷ (שוע"ר שם).

יואף במקומות שאין דרך רוב אנשי העיר להשכיר מרחץ או תנור או רחיים או ליתנם באריסות, מכל מקום אם יש שם אדם שהשכירם או נתנם באריסות שנה אחר שנה, עד שנתפרסם לרבים שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם או ליתנם באריסות, מותר לו להשכירם לנכרי או ליתנם לו באריסות¹²⁷⁸ (שוע"ר רמג, י).

יאואף במקומות שאסרו להשכיר מרחץ תנור ורחיים לנכרי, לא אסרו אלא כשנקרא שם הישראל עליהם¹²⁷⁹ שידוע ומפורסם לרבים שהם של ישראל שראו אותו מתעסק בהם כמה פעמים בימות החול, אבל ישראל שקנה מנכרי מרחץ תנור ורחיים ולא התעסק בהם כלל אלא חזר והשכירו מיד לנכרי אחר הרי זה מותר, לפי שעדיין לא נקרא עליהם שם הישראל ואין כאן חשש מראית העין¹²⁸⁰ (שוע"ר רמג, טו).

יבוכן מותר לתת חטים לתוך רחיים של נכרי מבעוד יום, או שנותן להנכרי מבעוד יום והנכרי נותנן לרחיים שלו אפילו בשבת¹²⁸¹ אם קצץ לו שכר¹²⁸², ואין חוששין להשמעת קול הרחיים בשבת¹²⁸³, כיון שהמלאכה נעשית ברשות נכרי ואין שם הישראל נקרא עליה כלל (שוע"ר רנב, טו).

יגוכן אם יש לישראל בית דירה בחצר אחרת שהוא אינו דר בתוכה, ושם יש מרחץ באותה הדירה, אם כל ימות החול אין דרך שום ישראל לרחוץ באותה מרחץ רק שכיני הדירה, מותר לו להשכירו לנכרי או ליתנו לו באריסות ואין כאן חשש מראית העין¹²⁸⁴, לפי שכל מי שאינו רוחץ באותו מרחץ כלל בימות החול אינו יודע שמרחץ זה הוא של ישראל, שכיון שהוא עומד בחצר בפני עצמו ואין שום ישראל דר באותה חצר, ושכיני המרחץ שרוחצין בה בחול יודעין הן שאין הנכרי שכיר יום אצל הישראל וכל השכר שנותנים בעד הרחיצה נותנו הנכרי לישראל, אלא השכירו לו או נתנו לו באריסות וכל השכר שנותנין בעד הרחיצה הוא להנכרי. אבל אם דרך שום ישראל¹²⁸⁵ שאינו משכיני המרחץ לרחוץ בו בחול, מתוך שהוא יוצא ונכנס בו יודע שהוא של ישראל, ואחר כך כשיעבור שם לפעמים בשבת ויראה נכרים רוחצין בו יחשוד את ישראל בעל המרחץ, לומר שנכרי המתעסק במרחץ בשבת הוא שכיר יום אצל הישראל¹²⁸⁶ (שוע"ר שם).

ידואף במקומות שאסורים שם להשכיר לנכרי תנור מרחץ ורחיים מפני מראית העין, מכל מקום אם הנכרי שותף עמו אין כאן מראית העין, שהכל יודעין שיש להנכרי חלק במלאכה זו ולהנאת עצמו הוא מתכוין¹²⁸⁷. ומטעם זה בכל מקום שהתירו בשותפות נכרי התירו אפילו עושה בפרהסיא ואין חוששין למראית העין¹²⁸⁸ (שוע"ר רמה, יג).

הערות

עמוד א

1256. כדלעיל פט"ז ס"ג.
1257. משנה ע"ז כא, א (לא ישכיר לו את המרחץ). ברייתא שם כא, ב כרשב"ג (לא ישכור אדם מרחצו לעובד כוכבים). טור ושו"ע סי' רמג ס"א.
1258. ריטב"א ע"ז כא, רע"ב. מהר"י אבוהב רס"י רמג. ב"ח שם ד"ה ואיכא למידק. אליה זוטא שם ס"ק א.
1259. משנה וברייתא שם. טור ושו"ע שם.
1260. שו"ע שם (ואמרי שכל הריוח של ישראל ושכר את הגוי בכך וכך ליום), ובסי' רמד ס"א, לפירוש המ"א סי' רמד ס"ק ג (ואומר שפלוני כו' שכרו לימים, שזה אסור מדינא). וראה קו"א רמג, א.
1261. ששכיר יום אסור, כדלעיל פי"ג ס"א.
1262. משמעות הרמב"ם פ"ו הי"ג (ואומר שפלוני שכר הגוי לעשות לו מלאכה בשבת). שו"ע סי' רמד ס"א. והרי אסור לקבוע זמן לקבלנות בשבת, כדלעיל פי"ד. וכן יש שני חשדות אלו לקמן פל"ח, בקבלנות בבית ישראל. וראה לעיל פל"ו סי"ד.

עמוד ב

1263. ע"ז כא, ב (אריסא למרחץ לא עבדי אינשי). רמב"ם פ"ו הט"ו (ואין דרך אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות). טור ושו"ע סי' רמג ס"א (דסתם מרחץ לאו לאריסותא עביד)..
1264. ר"ן שבת (מו, ב) ד"ה גרסינן בע"ז.

עמוד ג

1265. ע"ז שם (אבל שדהו לעובד כוכבים כו' שרי). רש"י שם ד"ה אבל (שרי להשכיר). ר"ן שם ד"ה ומהא שמעינן (וכ"ש שמותר להשכיר שדהו לנכרי, כגון שהנכרי שוכרו בסך ידוע). טור ושו"ע סי' רמג ס"א.
1266. תוספתא דמאי פ"ו ה"ב (השוכר במעות והחוכר בפירות).
1267. כב' החששות דלעיל אצל חכירת מרחץ.
1268. גמרא שם (אבל שדהו כו' אריסא אריסותיה קעביד). טור ושו"ע שם (שכן דרך לקבל שדה באריסות).
1269. רש"י שם (אמרי אריסא הוא, וקיבלה עליו למחצה לשליש ולרביע, ועליו מוטל לעשות). רמ"א שם.
1270. וזה מותר, כדלעיל פט"ז ס"ו.

עמוד ד

1271. ששכיר שנה למלאכה מיוחדת מותרת, כדלעיל פי"ז ס"ה.
1272. רמב"ם פ"ו הי"ד (לקצור את שדהו כו' ליטע לו כרם כו' אסור). מ"מ שם הט"ו (ויש מי שאסר כדעת רבנו). רמב"ן בספר תורת האדם (ענין אבלות, במלאכה כיצד, בסופו). ר"ן שבת (מו, ב) ד"ה ולענין (יש מי שאומר דקבולת כהאי גוונא אסור דלא דמי לאריס כו' מחזי להו לאינשי כשכיר יום). ב"י סי' רמד ד"ה ומכלל, שכן נראה דעת הרבה פוסקים. וראה גם לעיל פל"ה ס"א.

עמוד ה

1273. רמב"ן שם. ר"ן שם. מ"מ שם. מ"א סי' רמד ס"ק ה. ט"ז שם ס"ק ב. וראה שו"ת צ"צ או"ח סי' לג, וסי' פח, אם היתר האריסות הוא דוקא כשלוקח בפירות או אפילו כשלוקח במעות לפי ערך הפירות. וכן בשוכרו לצוד דגים ומקבל מכל משקל כך וכך מעות. ומסיק שההיתר יותר מרווח כשנותן לנכרי הברירה לקבל דגים בחלקו או הסך מעות הקצוב. ואם מנהג המקום הוא לעשות מלאכת השדה בקבלנות, ראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) ז ע' כ ואילך.

עמוד ו

1274. רמב"ם שם. טור ושו"ע שם.

עמוד ז

1275. רמב"ן ע"ז סוף פ"א. רא"ש שם סי' כה. ר"ן שם (ו, ב) ד"ה ומהא, בשם בעל מתיבות. טור ושו"ע סי' רמג ס"א.

עמוד ח

1276. הכרעת הרמב"ן שם. הובא ברא"ש שם (והוא הכריע לאיסור כו' תנור אין עומד לאריסות ודינו כמרחץ).

עמוד ט

1277. רמב"ם פ"ו הט"ו (ודבר ששם בעליו קרוי עליו ואין דרך אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות אסור להשכירו), לפירוש המ"מ שם (ולא פרט מרחץ, לפי שאין דין זה תלוי במהות הדברים, אלא לפי המקומות, יש שדרכן להשכיר פורני ויש שאין דרכן, וכן במרחץ, אלא שדברו חכמים בהווה לפי מנהג ארצם). ר"ן שם (ונראה שבכיו"ב הכל כמנהג המדינה). רא"ש שם. שו"ע סי' רמג ס"ב (אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם או ליתנם באריסות, מותר להשכירם לגוי, או ליתנם לו באריסות). ולענין קבלנות בבנין בית, ראה לעיל פל"ה ס"ה, אם מועיל מה שמנהג המקום לבנות ע"י קבלן.

עמוד י

1278. רא"ש ע"ז פ"א סי' כה, בשם רב האי (וכן נהגו היתר בבבל). טור ושו"ע סי' רמג ס"ב.

עמוד יא

1279. משנה ע"ז כא, א (מפני שהוא נקרא על שמו). וראה גם לעיל פל"ו ס"ו.
1280. ב"י סוס"י רמג, בשם תשובת רב נטרונאי. רמ"א שם ס"ב (שכרם מגוי וחזר והשכירם לגוי). מ"א שם ס"ק ג (אפילו קנאו מעכו"ם שרי להשכירו, כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו).

עמוד יב

1281. מ"א סי' רנב ס"ק כ.
1282. כדלעיל פט"ו.
1283. כן הקשה במ"א שם, ותירץ באופן אחר. וראה בנו"כ שם, שהאחרונים תמהו על תירוץ המ"א.

עמוד יג

1284. רבנו חננאל ע"ז (יט, סע"ב), בשם גאון. אור זרוע (הל' ערב שבת סי' ב סוף ס"ק ד). מרדכי סי' תיא. מהר"י אבוהב סי' רמג ד"ה וכתב עוד. ב"י, ודרכי משה סי' רמג ס"ק ב. רמ"א שם ס"ב.
1285. כדלעיל פל"ה ס"ב, ופל"ו ס"ד, שבמחובר חוששים אפילו למקצת ישראל יודעים.
1286. מ"א שם ס"ק ד. וראה תהלה לדוד שם ס"ק ג. יגדיל תורה (נ.י.) חל"ו ע' שח. חל"ח ע' מה. מ"מ וציונים. באורי השלחן ע' כט. כוננת מישרים ע' פה ואילך.

עמוד יד

1287. מ"א סי' רמה ס"ק ח.
1288. הובא ונתבאר בשו"ת צ"צ או"ח סי' לד ס"ד.