יז. שכיר שנה

אמי שיש לו מרחץ שרוחצים בה הכל ונותנים לו שכר, או שיש לו תנור שאופין בו הכל ונותנים לו שכר, או שיש לו רחיים שטוחנין בהן הכל ונותנין לו שכר, ורוצה לשכור לו נכרי לכל השנה שיתעסק בכל המלאכות הצריכות במרחץ ורחיים ותנור, ויקבל השכר מן הרוחצים והטוחנים והאופים ויביאהו להישראל, הנכרי טורח לעצמו בשביל השכר שקצץ לו, שעוסק להשלים קבלנותו, שקיבל עליו בתחלת שכירותו בסתם להתעסק כל השנה או החדש כדי שישלם לו כל שכרו משלם⁶⁰¹ (שוע"ר רמג, ג).

בואפילו אם אינו משלם לו בעד כל היסק אלא בעד כל יום, רק שקיבל עליו כל מלאכות הצריכות, אינו דומה לשכיר יום שלא קיבל עליו לגמור המלאכה אלא לעמול כל היום בלבד⁶⁰², אבל זה שקיבל לגמור המלאכות הרי זה נקרא קבלן, ואף שמשלם לו בעד כל יום לא נפיק מתורת קבלן בהכי (קו"א רמג, א ד"ה ולפי).

גוכן מי ששכר לו נכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו בכל עת שיצטרך בתוך זמן משך שכירותו⁶⁰³, כמו שהוא דרך השרים שיש להם סופר מיוחד שכותב לו כל עת שצריך, וכשאין צריך הוא יושב בטל⁶⁰⁴ (שוע"ר רמד, ט).

דוכן אם שכרו לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירתו, והוא עושה מאליו להשלים קבלנותו, שקיבל עליו בתחילת שכירותו לעשות כל המלאכות שיצטרכו לישראל בכל משך זמן שכירותו כדי שישלם לו כל שכרו⁶⁰⁵ (שוע"ר רמד, יא).

הויש אומרים⁶⁰⁶ שלא נקרא קבלן אלא בשכיר שנה למלאכה מיוחדת. וטעם ההפרש ביניהם, משום דלמלאכה מיוחדת יש לומר דדמי קצת לקבלן, מאחר שקבל עליו מלאכה זו לעשותה כל השנה או חדש או שבוע ויום השבת מובלע ביניהם⁶⁰⁷ (מהדו"ב רמג ד"ה והשתא וד"ה אלא דבהא).

ווהטעם דשכיר שנה וחדש דמי לקבלן, משום דבעל הבית אינו יכול לחזור בו שלא באונס, כבשכיר יום יום⁶⁰⁸, ונמצא שמלאכת כל השנה והחדש היא קנויה לו ושלו היא, כמו בקבלן, לענין שכרו שלא יפסיד אם יהיה בעל הבית מוכרח לבטל. והיינו דוקא בשכיר למלאכה מיוחדת לעסוק בה תמיד כל הימים כל זמן שכירותו, דיש לומר בה שנעשה כאילו מסרה לו בקבלנות, דכמו שלהקבלן נקנית המלאכה במשיכת החפץ שהמלאכה נעשית בו כך להשכיר נקנית בדבור עד מלאת הימים, מאחר דשוין לענין שאין בעל הבית יכול לחזור בו מרצונו. אבל בשכיר לכל המלאכות שיצטרך, לא שייך כלל שהמלאכות קנויות לו לשכרו, מאחר שאין שכרו משתלם אלא לפי משך הזמן ולא לפי המלאכות כלל, אם כן אין המלאכות קנויות לו לשכרו⁶⁰⁹, ושפיר מנעהו לנכרי בשבת (מהדו"ב רמג ד"ה וממוצא).

זוגם יש לומר משום, דאפילו קנין גמור אינו חל אלא על דבר מיוחד ומסוים⁶¹⁰. ושכיר שנה דשניהם אינן יכולים לחזור היינו טעמא משום דהשכיר גופו משתעבד למלאכות, וגוף בעל הבית ליתן המעות. ואף דעל מלאכה מיוחדת נמי אין קנין חל אלא אם כן מסר לו חפץ לתקנו, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם⁶¹¹ ושאינו ברשותו⁶¹², וגם אין קנין חל אלא על דבר שיש בו ממש⁶¹³, מכל מקום כיון ששכרו לדבר מיוחד ומסויים יש לומר דלענין מחזי כשלוחו עשאוהו כאילו אותו דבר קנוי לו, והלכך במלאכה מיוחדת נמי יש לומר כדידיה דמי, מאחר שאין בעל הבית יכול לחזור בו עד מלאת הימים להשביתו ממלאכתו בעל כרחו כדי לפחות משכרו, וגם אם ירצה להחליף לו מלאכה זו באחרת אינו יכול בעל כרחו של השכיר, הילכך כדידיה דמי מלאכה זו (מהדו"ב רמג ד"ה וגם י"ל).

חוגם אם תמצא לומר דהיינו טעמא דקבולת דכדידיה דמי, שאף שיכול לחזור בו מכל מקום כל כמה דלא הדר ביה כדידיה דמי, מאחר שקבל עליו לגמרה⁶¹⁴. מכל מקום בשכיר למלאכה מיוחדת נמי יש לומר דכדידיה דמי מלאכה זו בכל משך זמן זה, מאחר שקיבל עליו לעשותה כל משך זמן זה, אבל בשכיר לכל המלאכות מאחר שיכול ליתן לו איזו מלאכה שירצה בכל עת ובכל שעה, ליכא למימר בכל מלאכה ומלאכה שיעשה השכיר מעצמו דכדידיה דמי מלאכה זו, מאחר שביד הבעל הבית להחליפה לו באחרת. ומטעם זה מותר גם מי ששכרו לשנה במיוחד להולכת אגרות⁶¹⁵, דמסתמא אינו מוליך כל השנה כולה אלא בכל עת שיצטרך לו, אף דשכרו משתלם רק לפי משך הזמן בלבד, ואפילו הכי דינו כקבלן דכדידיה דמי. ולא דמי לשכיר לכל המלאכות, הואיל שכאן (בשכיר למלאכה מיוחדת) אין בעל הבית יכול להחליפה באחרת (מהדו"ב רמג ד"ה וגם את"ל).

טושאני שכיר יום⁶¹⁶, דכיון שכל יום מתחשב לבדו הרי הנכרי שכירו של ישראל בשבת ונעשה כשלוחו ממש. דהא לענין דין שליחות אין חילוק בין בחנם בין בשכר מדאורייתא בישראל, והוא הדין מדרבנן בנכרי⁶¹⁷. משא"כ כששכרו לשנה לא נעשה שלוחו לשבת, מאחר שהשכירות יכולה להתקיים בימות החול אם כן אינו עושה בשבת בשביל שכירות הישראל ושליחותו. ואף דישראל כהאי גוונא מיקרי שלוחו, היינו משום דיום השבת יוכל להכלל גם כן בכלל שכירותו, אבל בנכרי לא אסרו אלא היכא דמיחזי כשלוחו, דמיחזי דייקא, ולא מה שיוכל להיות נכלל בכללא. ואף דגם בשכיר יום כששכרו לימים סתם הרי לא פירש לו יום השבת, אלא שכשעובד בו נכלל גם כן בכלל שכירות זו, מכל מקום כיון שמחשב עמו חשבון הימים, או אפילו משלם לו סתם לפי חשבון בלי הזכרת החשבון בפירוש, לא מקרי הבלעה בכהאי גוונא, אלא כשמבליע בשעת השכירות כגון לשבוע⁶¹⁸. וכיון שיום השבת משתלם להנכרי בפני עצמו אין לך מיחזי כשלוחו גדול מזה, מאחר שנראה לעין שמשלם לו בעד יום השבת כפי סך הפיסוק שפסק עמו בעד כל יום בשעה ששכרו לימים, ולא כמי שמשלם למי שעשה מלאכה מעצמו יום אחד בלי שום שכירות ושליחות כלל, שבודאי דרך בעל הבית שלא לשלם לו כל כך כמו אילו שכרו לו (מהדו"ב רמג ד"ה ושאני).

יואפילו שכיר יום לימים רבים, מאחר שיכול לחזור בסוף כל יום הרי השבת מקבל עליו בפני עצמו ונעשה שלוחו בשבת עצמה (מהדו"ב רמג ד"ה אלא דבהא).

יאויש אומרים⁶¹⁹ שאף ששכיר שנה אינו חשוב קבלן, מכל מקום שרי משום דקצץ, דמהני אף בלא קבלנות, כמו שלדעה זו מועלת קבלנות אף בלא קצץ⁶²⁰. משום דקצץ וקיבולת שני ענינים הם, וקבולת דעדיפא התירו אף בלא קצץ, והתירא דקצץ מילתא אחריתי היא, ומהני נמי בלא קיבולת (מהדו"ב רמג ד"ה והשתא). וסבירא ליה דקצץ מהני גם אם לא הוה כקבלן דכדידיה דמי, כיון דקצץ עביד אדעתא דנפשיה, ולא גרע מנכרי העושה מעצמו שלשיטתם אינו צריך למחות אע"ג דאינו קבלן⁶²¹ (מהדו"ב רמג ד"ה וס' התרומה).

יבוהטעם ששכיר שנה הוה ליה קצץ לדעה זו ושרי, שכיון שנשכר מתחלת השנה לכל השנה סתם, ואילו היה נשכר מלבד השבתות היה פוחת לו משכרו ודאי, כי היה יכול להשתכר לעצמו בשבתות באיזו עבודה לנכרים שבעיר, או באיזו מלאכה שיעשה לעצמו או למכרה אחר כך, ועל כל פנים ודאי היה מנכה לו כפועל בטל, משום הכי הוה ליה קצץ לדעה זו (מהדו"ב רנב ד"ה וקרוב).

יגולכן התיר בהדיא⁶²² לומר לעבדו ושפחתו השכורים מדוע לא עשית האש למה לא הדלקת הנר כו'⁶²³ (מהדו"ב רמג ד"ה אבל). אע"ג דעל ידי אמירה זו הוא כמוכרח קצת לעשות בשבת דוקא, מאחר דלא אמר לו לעשות בשבת בפירוש, וכיון ששכיר שנה מקרי קצץ וקצץ עדיף (מהדו"ב רמג ד"ה והכי נמי).

ידויש אומרים⁶²⁴ שאף ששכיר שנה לכל המלאכות לא חשוב קבלן, מכל מקום אין צריך למחות בו כשעושה מעצמו מלאכה בשבת, שהעושה מעצמו לא עביד אדעתא דישראל מסתמא, מאחר שלא אמר לו כלום, אלא אדעתא דנפשיה, דהיינו נכרי דעלמא שיודע שלא יפסיד⁶²⁵, ושפחה השכורה לשנה⁶²⁶ עושה המלאכה כדי להשלים קבלנותה שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל המלאכות הצריכות בבית. והיינו דוקא בדליכא אמירה דישראל כלל, אבל בדאיכא אמירה דישראל אמרינן דעביד אדעתא דישראל בשכיר שנה⁶²⁷, שאינו מצפה לקבל שכר נוסף בעד מלאכה זו של שבת (מהדו"ב רמג ד"ה והכי נמי).

טוולא סבירא ליה כדעה הג' דלעיל, ששכיר שנה הוה ליה כקצץ, שמותר אף בלא קבלנות⁶²⁸. שהרי לפי הסברא ההיא מותר לישראל לומר לשכיר שנה אחר השבת, מדוע לא עשית כך וכך בשבת שעברה כו'⁶²⁹, אע"ג דעל ידי אמירה זו הוא כמוכרח קצת לעשות בשבת דוקא, מאחר דלא אמר לו לעשות בשבת בפירוש, וכיון ששכיר שנה מקרי קצץ וקצץ עדיף. משא"כ לדעה זו שכיר שנה לא מקרי קצץ כלל, ולא עדיף כקבלנות, ולא התירו לומר אחר השבת מדוע לא עשית. אלא העיקר הוא משום דעושות מעצמן וליכא אמירה כלל (מהדו"ב שם).

טזומכל מקום גם לדעה זו מותר לומר מדוע לא עשית כו', בנכרי דעלמא⁶³⁰ (מהדו"ב רמג ד"ה והכי נמי).

יזולדינא נקטינן כדעה האחרונה. וכל שכן בנכרי דעלמא שבא לעשות מעצמו בשביל טובת הנאה, א"צ למחות⁶³¹ (מהדו"ב רמג ד"ה והנה מהר"ם⁶³²).

יחאבל לשלוח אגרת בחנם בערב שבת ביד עבדו השכור לו לשנה או לשתים לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירותו לדברי הכל אסור⁶³³ (שוע"ר רמז, י).

יטומכל מקום בד' וה' יש להתיר לשלוח אפילו שלא בעת הצורך, כיון שיש מתירים⁶³⁴ בשכיר שנה שעושה מלאכה בשביל ישראל. ואע"פ שאין דבריהם עיקר, מכל מקום יש לצרף דבריהם לדברי האומרים⁶³⁵ שבד' וה' מותר לשלוח אגרת בכל ענין אע"פ שלא קצץ כלל ולסמוך על זה להקל לגמרי אף שלא בעת הצורך (שוע"ר שם).

כדלא גרע מלא קצץ כלל דשרי בד' וה', משום דכיון שקיבלה להוליכה למחוז חפצו נעשה עכשיו עליה כקבלן, שעשייתו בשבת היא אדעתא דנפשיה להפטר מחיוב שקבל על עצמו להגיע האגרת למחוז חפצו, ואם ילך בשבת וישלים קבלנות זו לא יצטרך להשלים זה בחול, וכיון שמצד הישראל היתה יכולה להעשות בחול אם כן עשיית השבת אינה בשבילו (קו"א רנב, ז ד"ה ואפילו).