תוכן אוצר החסידים הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז חובת המחאה לנכרי שעושה בשבילו

לב. חובת המחאה כשרואהו עושה מעצמו

איש אומרים שנכרי העושה מאליו בשביל ישראל אדעתא דנפשיה קעביד ואין צריך למחות בו¹¹⁰³. ולכן נכרי המלקט עשבים מעצמו ומאכיל לבהמת ישראל אדעתא דנפשיה קעביד ואין צריך למחות¹¹⁰⁴ (מהדו"ב רמג בתחלתו).

בכי העושה מעצמו לא עביד אדעתא דישראל מסתמא, מאחר שלא אמר לו כלום אלא אדעתא דנפשיה, דהיינו נכרי דעלמא שיודע שלא יפסיד, ומצפה לקבל טובת הנאה בודאי בעד עמלו בלי שום ספק ודעתו סומכת על זה, שאם לא כן לא היה עושה בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל היום. ואין חוששים (לומר שעושה אדעתא דישראל, ולכן צריך למחות בידו כשרואהו עושה מלאכה בשבילו¹¹⁰⁵) אלא בקבלנות, שהישראל אמר לו בפירוש לעשות, כמו בכלים לכובס ושליחת אגרת ולא קצץ¹¹⁰⁶, דאף שלא אמר לו לעשות בשבת והוא עושה מעצמו למהר מלאכתו (להשלים קבלנותו) אין זה מועיל כלום, הואיל וכל עשיית המלאכה אינה אדעתא דנפשיה בודאי, כל שאין דעתו סומכת עליו לקבל שכרו בודאי¹¹⁰⁷, אלא אדעתא דישראל לקיים מאמרו ולמלאות בקשתו, ומשום הכי מיקרי עשייתו בשבת אדעתא דישראל (מהדו"ב רמג ד"ה וה"נ ס"ל).

גויש אומרים¹¹⁰⁸ שאפילו נכרי שעושה בשביל עצמו, ואפילו בבית הנכרי, צריך למחות בו. ומכל שכן כשעושה לצורך הישראל, אם עושה בשל ישראל בחנם¹¹⁰⁹, דהיינו בטובת הנאה. ומה שהעושה בשכר, דהיינו קבלן שקצץ, אינו צריך למחות בו אפילו כשרואה בשבת עושה מלאכה¹¹¹⁰, היינו כיון שלא יוכל למחות, שעל פי דין אינו יכול לכופו שלא לעשות בשבת, שהקבלן מלאכה דידיה הוא לעשותה מתי שירצה (קו"א רנב, ה ד"ה והנה לפי).

דויש פוסקים¹¹¹¹ שהכריעו לאסור כשעושה בשל ישראל ובשביל ישראל, אף שעושה מאליו דעבד אדעתא דנפשיה, שיודע שיקבל טובת הנאה בעד זה¹¹¹². אבל כשעושה בשביל נכרי מותר בכל אופן, ולא חששו כלל לעצי הישראל, אף שרואה ושותק (קו"א שם).

הואף שאסור לישראל לומר לנכרי טול חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת¹¹¹³, מכל מקום אם הנכרי עושה מעצמו המלאכה לצרכו בכלים וחפצים של הישראל אינו צריך למחות בו כשרואהו (שוע"ר שז, לה), שלא אסרו אלא האמירה, אבל לא למחות כשרואהו¹¹¹⁴ (קו"א רנב, ה ד"ה והנה לפי).

וואם עושה מעצמו בשביל ישראל ובבית ישראל¹¹¹⁵ אין צריך למחות אלא כשעושה בשל ישראל, ולא כשעושה בשלו. ולא קיי"ל כדעה האוסרת, משום דרוב הפוסקים פליגי עליה (קו"א שם).

זולכן נכרי העושה מלאכה בשבת משלו מאליו בלא אמירת ישראל, אפילו בבית ישראל בשביל ישראל, כגון שמבעיר מדורה מעצים שלו בשביל שיתחמם הישראל כנגדה, או שמדליק נר שלו בשביל שישתמש ישראל לאורה, אין צריך למחות בידו, דכיון שהוא עושה מאליו בודאי הוא עושה לטובת עצמו שיודע שלא יפסיד, ובודאי יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה¹¹¹⁶ (שוע"ר רנב, י).

חאבל אם מבעיר עצים של הישראל ומדליק נר הישראל, אע"פ שמכיון שעושה מאליו בודאי דעתו על טובת הנאה שיקבל מהישראל, מכל מקום כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל אם יבעיר עציו וידליק נרו בשבת, והוא עושה כן מדעת עצמו והישראל רואהו ושותק לו, אם כן מבין הנכרי מדעת הישראל שזה נוח לו ומתכוין הוא בעשייתו בשביל הישראל, לפיכך צריך למחות בידו¹¹¹⁷ אפילו שלא בבית ישראל (שוע"ר שם), שלא ידליקנו בשבילו. ואם מיחה בנכרי המשרתו בביתו ולא השגיח בו (אע"פ שמותר לו להשתמש לאור הנר שמיחה בו¹¹¹⁸, מכל מקום) חייב הוא לגרש מביתו את הנכרי הזה שאינו שומע לו ומדליק או מבעיר בשבילו בשבת¹¹¹⁹ (שוע"ר רעו, ג).

טוכן אם שכר הנכרי שיסיקנו לו בכל יום ויום כל ימות החורף והסיקו גם בשבת כשאין הקור גדול¹¹²⁰ הרי זה כעושה מעצמו ואינו צריך לצאת מביתו¹¹²¹, אלא שלכתחלה צריך למחות בו (שוע"ר רעו, טז).

יוכן אם הנכרי בא מעצמו להסיר הפחם שבראש הנר, צריך למחות בידו אם עושה בשביל ישראל, כיון שהנר הוא של הישראל (שוע"ר שז, ז). וכן אם הנכרי מביא תבואה של ישראל ובאים מעצמם לפנותה לתוך אוצרו, צריך למחות בידם, שכיון שהתבואה שלו, אם יראה וישתוק, לדעתו הם עושים¹¹²² (שוע"ר שז, לז).

יאוכן אם ליקט נכרי עשבים (לבהמתו¹¹²³) והאכיל (גם) לבהמת ישראל אין צריך למחות בידו¹¹²⁴, ואע"פ שמן הסתם ליקט גם לצורך ישראל אין איסור בליקוט זה כלל, כי כל נכרי העושה דבר מעצמו בודאי מתכוין הוא לטובת עצמו שיודע שלא יפסיד. ובלבד שלא יהיו עשבים של הישראל אלא של הנכרי או של הפקר (שוע"ר שכה, כ).

יבוהטעם שצריך למחות בידו, אף שהנכרי עושה מעצמו בלא אמירה אליו, אינו משום גזרה שמא יאמר לו, כמו שמטעם זה אסור ליהנות ממלאכתו¹¹²⁵, אלא משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו¹¹²⁶ ושלוחו כמותו, דיש שליחות לנכרי לחומרא¹¹²⁷ (קו"א רסג, ח ד"ה והענין).

יגוכן שפחה השכורה לשנה עושה מעצמה להשלים קבלנותה שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל המלאכות¹¹²⁸ הצריכות בבית, בדליכא אמירה דישראל כלל (מהדו"ב רמג ד"ה והכי נמי).

ידואף שבעושה מעצמו אמרינן שעושה בטובת הנאה שיודע שלא יפסיד לאחר זמן¹¹²⁹, משא"כ כאן לא תקבל עוד השפחה יותר ממה שקצצו תחלה. מכל מקום אין סברא כלל לחלק בין דעתו על טובת הנאה שקיבל כבר ובין דעתו על מה שיקבל. וגם העושה מאליו יכול להיות דעתו על מה שקיבל כבר¹¹³⁰ (קו"א רנב, ה ד"ה והנה).

טווכיון שדין השפחה הוא כדין העושה מעצמה, לכן הגבינות שעושות השפחות בשבת בחלב של ישראל, כיון שעושות מחלב שלו והוא רואה ושותק להן הן מבינות שהוא חפץ בכך ולדעתו הן עושות, ולכן צריך למחות בידן¹¹³¹ (שוע"ר שה, לד).

טזאמנם לדינא נקטינן כדעת המתירים¹¹³² בנכרי העושה מעצמו, שלמדו מנכרי שבא לכבות מעצמו שאין צריך למחות בידו¹¹³³ (מהדו"ב רמג ד"ה והנה מהר"ם).

יזיש אומרים¹¹³⁴ שאף נכרי המלקט ומאכיל בהמת ישראל אינו זקוק לומר לו אל תלקט, כמו בנכרי הבא לכבות דליקה¹¹³⁵. ואף שהמאכיל לבהמת ישראל דמי למסיבה שרובה ישראל¹¹³⁶, מ"מ כיון דהנכרי אדעתא דנפשיה עביד לא מיקרי גופו נהנה כלל, דהנאה ממילא אתיא מהנכרי דעביד לנפשיה, משא"כ במסיבה דאסרו להשתמש לאורו שגופו נהנה, כמו שנתבאר לעיל. ואם מערים ישראל בכך אסור¹¹³⁷, היינו כיון דאיכא חשש אמירה לנכרי¹¹³⁸ (מהדו"ב רמג ד"ה וס' התרומה).

יחויש אומרים¹¹³⁹ שאם ליקט נכרי עשבים לבהמת ישראל דמי להדליק נר דאסור¹¹⁴⁰, דכיון שמאכיל לבהמת ישראל ניכר בזה שמתכוין בשביל ישראל. ואע"ג דעביד אדעתא דנפשיה, מכל מקום מה שמאכיל לבהמת ישראל ה"ל כגופו נהנה¹¹⁴¹ (מהדו"ב רמג ד"ה וספר התרומה).

יטובזה יש להחמיר כדעתם¹¹⁴², מאחר שנהנה בשבת באכילת בהמתו, דהוה ליה כגופו נהנה אם ליקט לישראל (מהדו"ב רמג ד"ה והנה מהר"ם).

כואם ליקט נכרי עשבים מהמחובר לצורך בהמתו מאכיל אחריו ישראל את בהמתו¹¹⁴³ דהיינו שעומד בפניה שלא תוכל לנטות אלא דרך שם¹¹⁴⁴ כמו שהוא בכל דבר האסור בטלטול¹¹⁴⁵, ואף עשבים אלו אסורים בטלטול כיון שנתלשו בשבת¹¹⁴⁶. והוא שאין הנכרי מכירו, אבל אם מכירו אסור לו אפילו לעמוד בפניה כדי שתאכל מהם בשבת, גזרה שמא ירבה הנכרי ללקוט בשביל בהמתו, אם יאכילנה מהם (שוע"ר שכה, יז).

כאאבל אם ליקט נכרי עשבים (לבהמתו) והאכיל (גם) לבהמת ישראל אין צריך למחות בידו¹¹⁴⁷. ואין איסור במה שמאכיל הנכרי לבהמת ישראל מעשבים שליקט בשבילו, שכאן אין גופו ממש נהנה מזה לא גזרו חכמים, אלא אם כן הוא עצמו עומד בפניה כדי שתאכל, אבל לא על מה שהנכרי מאכילה ביון שמתכוין בזה לטובת עצמו (שוע"ר שכה, כ).

כבוטעם החילוק הוא, כי לענין איסור מוקצה, בליקט לבהמתו ואחר כך האכיל לבהמת ישראל, אמרינן דלא מיקרי גופו נהנה משום הכי. משא"כ בליקט גם בשביל ישראל אמרינן דמיקרי גופו נהנה (מהדו"ב רמג ד"ה וספר התרומה).

כגבמה דברים אמורים כשהנכרי עושה כן דרך מקרה (שאין הדבר ידוע בבירור שליקט גם בשביל ישראל כי שמא ליקטן לעצמו ואחר כך נמלך ליתן לבהמת ישראל), אבל אם רגיל לעשות כן צריך למחות בידו, שכיון שבודאי הוא ליקטן בשבילו גזרו חכמים אף על מה שמאכיל הנכרי מהם לבהמת ישראל¹¹⁴⁸ (שוע"ר שכה, כ).

כדויש לומר שאפילו הסוברים שצריך למחות בנכרי העושה מלאכה מעצמו לצורך ישראל בשל ישראל¹¹⁴⁹, לא אסרו אלא כשגוף הישראל נהנה. ואף שאין לומר שגוף הישראל נהנה שהרי אסור לו ליהנות¹¹⁵⁰, מכל מקום הנכרי מתכוין שיהנה גוף הישראל בשבת ואדעתא דהכי עביד, ויש לומר דמהאי טעמא נמי צריך למחות¹¹⁵¹ (קו"א שה, א ד"ה ובשגם).

כהומה שאסרו בגבינות שעושות השפחות¹¹⁵², התם מיירי לענין לאכול הגבינות בשבת, שכיון שעושות כדי ליהנות מהן בשבת צריך למחות בהן (מהדו"ב רמג ד"ה עי' אליה רבה).

כוולכן אם הנכרי אינו מדליק נר חדש אלא מוסיף שמן בנר של ישראל, או מוסיף נר על נר שדולק כבר¹¹⁵³, אינו צריך למחות¹¹⁵⁴, שאינו נקרא גופו נהנה, וכיון דעושה מעצמו אדעתא דנפשיה קעביד לקבל טובת הנאה (מהדו"ב רמג ד"ה ומהאי טעמא).

כזומכל מקום מותר לו למחות בו¹¹⁵⁵, ואין בזה משום כיבוי, שעל ידי מחאתו גורם מהירות הכיבוי (שוע"ר רעו, ה).

כחואפילו לדעת האוסרים, אם שכח כיסו עליו עד שחשכה¹¹⁵⁶, אומר לנכרי לשומרו, ואם מביאו הנכרי מעצמו אין צריך לומר לו כלום¹¹⁵⁷ (שוע"ר רסו, יח).

כטוכן אם מצא ארנקי בשבת¹¹⁵⁸ מותר לומר לנכרי לשומרו¹¹⁵⁹, ואם מביאו מעצמו אין צריך לומר לו כלום (שוע"ר רסו, כ).

לוהטעם הוא, דכיון שצוהו לשמור והוא מביאו מיד, אדעתא דנפשיה קעביד להקל טורח שמירתו כל היום. ואף אם עושה בשביל ישראל אין צריך למחות כשעושה מעצמו לפי דעת הרבה פוסקים¹¹⁶⁰ (קו"א רסו, ח).

הערות

עמוד א

1103. כדלעיל פי"ז סי"ד וסי"ז, ופל"א ס"ב, וש"נ.
1104. יתבאר לקמן סי"ז ואילך.

עמוד ב

1105. כדלעיל פ"ל.
1106. כדלעיל שם, שבקצץ אין צריך למחות אפילו בקבלנות כשרואהו עושה מלאכה בשבילו בשבת.
1107. כשלא קצץ.

עמוד ג

1108. תשובת רבנו שמחה, בהגהות מיימוניות פ"ו אות ו, ובהגהות מרדכי סי' תנב (בהוספת ביאור דבריו, בין חצאי רבוע, ע"פ האמור בקו"א רנב, ה ד"ה ובא וד"ה והנה): על המדורות שמבערות הנכריות בבית אדוניהם בשבת [שאפילו אם מבערות לצורך עצמן צריך למחות בהן, כדלקמן] ... להבעיר מעצי ישראל צריך ליטול רשות מבעל העצים, ואם ראה ישראל ושתק אדעתיה דישראל קעביד [כדלעיל פ"ל ס"ב], כיון שהעצים של ישראל [ולכן צריך למחות אפילו שלא בבית ישראל]. כאומנים שעושים מלאכה בבית ישראל [כ"ה הגירסא בהגהות מרדכי שם, ובקו"א שם] שאסור אפילו בקיבולת [כדלקמן פל"ח]. ואין לחלק בין בחנם בין בשכר [כמו שבבית הישראל אסור אפילו קצץ, ה"נ אסור כשרואה אותו עושה מאליו מלאכה בבית הישראל. ובאמת בחנם גרע מבשכר, כדלקמן]. ואפילו בבית נכרי גרסינן בירושלמי פ"ק (ה"ט) הנותן כלים לכובס נכרי ובאו ומצאו עובד בהן בשבת [אסור, אמר ר' יוחנן] לימא ליה דלא יעביד [כדלעיל פ"ל ס"ב], אבל בשכיר בעבידתיה עסיק [הרי דבחנם גרע מבשכר, וכדלעיל שם ס"ד, שבקבלן שקצץ א"צ למחות בו]. פירוש [לעיל פ"ל ס"ד נתבאר טעם ההיתר בקצץ, כיון שהוא מתכוין לקבל שכרו, ולא בשביל הישראל. משא"כ דעת רבנו שמחה, שאף בעושה הנכרי לצורך עצמו צריך למחות בו, כדלקמן. ומ"ש בירושלמי אבל בשכיר בעבידתיה עסיק, פירוש] לא יוכל למחות לו [דכיון שע"פ דין אינו יכול לכופו שלא לעשות בשבת, שהקבלן מלאכה דידיה לעשותה מתי שירצה, א"כ אף אם ידו תקיפה עליו, או שיאבה לו וישמע אליו אין צריך למחות, דבעבידתיה עסיק]. אלמא בחנם צריך למחות [כיון שבחנם יכול למחות], ואפילו הנכרי עושה בביתו [ומכ"ש בבית הישראל שיכול לגרשו, אפילו כשהוא בקבולת שקצץ, בין אם הוא בשכר ובין אם הוא בחנם], ומה לי שאר מלאכות ומה לי מבעיר עצים [שכל מקום שיכול למחות צריך למחות בו, אפילו כשעושה לצורך נכרי, דהיינו כשעושה בשל ישראל או שעושה בבית ישראל]. וכל הני דכל כתבי (קכב, א) דאמר דבשביל נכרי מותר [כדלעיל פכ"ד, מיירי דוקא] כגון שהנכרי עשה מלאכה בשלו, אבל בשל ישראל אפילו בבית נכרי אסור, כ"ש בבית ישראל, ואפילו הכל בשביל נכרי. שיטתו לענין עושה לצורך עצמו משל ישראל נתבארה כאן, ושיטתו לענין העושה לצורך עצמו בבית ישראל מבוארת לקמן פל"ח ס"י ואילך.
1109. וכאן כשעושה בשביל ישראל, לא חילק בין אם העצים הם של ישראל או שלו. וראה קו"א שם בסופו (שבהגהות מיימוניות והגהות מרדכי סיימו להחמיר אף בשלו), ובמהדו"ב רמג ד"ה והנה מהר"ם (הא דצריך לגרשו [מביתו] היינו כדי שלא יעשה בשל ישראל).
1110. כדלעיל פ"ל ס"ד.

עמוד ד

1111. מ"א סי' רנב ס"ק ט. סי' רעו ס"ק ד, וס"ק יד. סי' שה ס"ק יד. וכן פסק בשוע"ר בכמה מקומות (כפי שיועתק לקמן), אלא שבמהדורא בתרא מסיק כדעת המתירים, וכדלקמן סט"ז.
1112. כדלעיל ריש פל"א.

עמוד ה

1113. כדלעיל פ"ד ס"ח.
1114. וראה לקמן פל"ח סי"א, שבבית ישראל יש מחלקים בין מדורה ומנורה לבין מלאכה אחרת.

עמוד ו

1115. שכשעושה מעצמו אין חוששים למראית העין בבית ישראל, כדלקמן פל"ח ס"ח.

עמוד ז

1116. מ"א סי' רנב ס"ק ט, ובסי' רעו ס"ק ד (שנתחכם והעתיק רק תחלת דברי הגהות מרדכי סי' תנב, בשם תשובת רבנו שמחה, לאסור כשעושה בשבל ישראל ובשביל ישראל. קו"א רנב, ה ד"ה ובא וד"ה והנה).

עמוד ח

1117. מ"א שם.
1118. כדלעיל פכ"ב ס"ט.
1119. רבנו שמחה שם (אפילו כשמדליק לצורך עצמו בבית ישראל, כדלקמן פל"ח ס"י). מ"א סי' רעו ס"ק ד.

עמוד ט

1120. שאז אסור לומר לנכרי לעשות מדורה או לחמם בית החורף, כדלעיל פ"י ס"ה.
1121. מ"א סי' רעו ס"ק טו. וכדלעיל פכ"ב ס"ה וס"ח.

עמוד י

1122. וכשם שאסור לישראל לפנותה בשבת אסור גם להנכרי, כדלעיל פ"א סי"א.

עמוד יא

1123. יתבאר לקמן ס"כ-כא.
1124. ס' התרומה סי' רמז, הובא במרדכי סי' תו. מ"א סי' שכה ס"ק ל.

עמוד יב

1125. כדלעיל פי"ט ופכ"ב.
1126. ראה מה שהאריך בזה בשו"ת צמח צדק או"ח סי' כט ס"ג ואילך.
1127. כדלעיל פ"א ס"ב.

עמוד יג

1128. וכדלעיל פי"ז, הכרעת הפוסקים, ששכיר שנה לכל המלאכות לא חשיב קבלן, ומותרת רק בעושה מעצמה, וא"כ תלוי בדעות שלפנינו.

עמוד יד

1129. כדלעיל פל"א ס"א-ב.
1130. כדלעיל פט"ו ס"י.

עמוד טו

1131. מ"א סי' שה ס"ק יד.

עמוד טז

1132. כמהר"ם (מרוטנבורג, בהגהות מיימוניות פ"ח אות ז), והרא"ש (שבת פי"ז סי"ב), ורשב"א (שו"ת ח"א סי' נט, ובשבת קכב, א סד"ה רבא) בשם התוס' (שם ד"ה ואם), שאין צריך למחות בנכרי העושה מעצמו (מהדו"ב שם). וכ"ה לקמן פל"ח ס"ח, לענין עושה מעצמו בבית הישראל.
1133. כדלעיל פל"א ס"א-ב.

עמוד יז

1134. רשב"א שם סד"ה רבא. רא"ש פט"ז סוס"י יב (אם הנכרי מלקט ומאכיל בהמת ישראל אין ישראל זקוק לומר אל תלקט).
1135. דלעיל ריש פל"א.
1136. שאסור ליהנות ממנה כיון שהדליק גם לצורך ישראל, כדלעיל פכ"ב ס"א-ב (לענין הדליק לצורך ישראל), ופכ"ה (לענין הדליק לצורך ישראל ונכרי).
1137. כדלקמן סכ"ג. ושם נתבאר החשש כיון שהוא מלקט ומאכיל לצורך ישראל, משא"כ לדעת הרשב"א והרא"ש גם זה מותר. על כך מתרץ רבנו, שכאן טעם האיסור הוא מחשש שהישראל יאמר בפירוש לנכרי ללקט ולהאכיל את בהמתו.
1138. ראה מ"א סי' שכה ס"ק ל: ז"ל הרא"ש, אבל אם מערים ישראל בכך ורגיל לעשות דבריו בהערמה ע"י עכו"ם אסור, כדאמרינן פרק הפועלים (צ, רע"ב) עכ"ל. משמע אם אין הישראל מערים, אעפ"י שהעכו"ם מערים שרי. ועוד משמע דאפילו ידעינן שהעכו"ם עושה לצורך ישראל א"צ למחות.

עמוד יח

1139. ס' התרומה סי' קמז (אם עכו"ם ליקט עשבים בשבת ומאכיל אותם לבהמת ישראל אין צריך הישראל לומר לעכו"ם אל תאכל). הובא במרדכי סי' תו. מ"א שם.
1140. ראה מ"א שם: אבל המרדכי כתב וז"ל, ובלבד שלא יערים לעשות בשביל ישראל ולומר שעושה לעצמו ע"כ, משמע דאי ידעינן שעושה בשביל ישראל צריך למחות בידו, וכן משמע מלשון השו"ע (סי' שכה סי"ג), וטעמו כיון שהישראל נהנה מזו המלאכה.
1141. כדעה זו סתם בשוע"ר שכה, כ.

עמוד יט

1142. שצריך למחות בנכרי שמלקט ומאכיל לבהמת ישראל. והיינו אף שהעשבים אינם של הישראל. ולפי זה צריך למחות בנכרי המדליק לצורך ישראל, אף אם הדליק בעצים ונר של עצמו, כיון שגוף הישראל נהנה מהנר או המדורה. ואף שלקמן סכ"ד-ה מבואר בדעת המ"א, שלא אסרו בעושה מעצמו, אלא כשגוף הישראל ונהנה והמלאכה נעשית בחפצים של ישראל, מ"מ זהו רק ביאור דעת המ"א, אבל למעשה יש להחמיר גם בליקט עשבים של הפקר לצורך בהמת ישראל, דהוה ליה כגופו נהנה. ואם שכר את הנכרי וקצץ לו שכר כך וכך בעד כל יום שידליק, או כל הדלקה והדלקה, ראה לעיל פ"ל ס"ח, ובשוה"ג שם.

עמוד כ

1143. ברייתא קכב, א. טור ושו"ע סי' שכה סי"א.
1144. גמרא שם. שו"ע שם.
1145. כמבואר בשוע"ר רכד, י.
1146. כמבואר בשוע"ר סי' שכה ס"ח.

עמוד כא

1147. כדלעיל סי"א.

עמוד כג

1148. זהו לדעת ס' התרומה וסיעתו, שכשהוא מלקט ומאכיל לצורך ישראל צריך למחות. ואילו לדעת הרשב"א והרא"ש שגם בזה אין צריך למחות, נתבאר לעיל סי"ז שכאן אסור מחשש שיאמר בפירוש להנכרי.

עמוד כד

1149. היא דעת המ"א דלעיל, שחילק בין חפצי ישראל לחפצי נכרי, ומכל מקום הביא בסי' שכה ס"ק ל, את דברי ס' התרומה (סי' רכב וסי' רמז), והמרדכי (שבת סי' תו), שהצריכו למחות אם גופו נהנה מהמלאכה. והיינו כמבואר בתוס' שם: דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הני מילי בכיבוי וכיו"ב, שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי, אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד, הואיל והנכרי מתכוין להנאתו. אלא שהתוס' כתבו זה לענין איסור הנאה (כדלעיל פכ"ב ס"א), וס' התרומה ומרדכי כתבו כן אף לענין חיוב מחאה. אבל צ"ע איך אפשר לפרש כן דעת המ"א, והרי מיירי שם שהעשבים שליקט אינם של הישראל, ומ"מ אסר בנהנה.
1150. כדלעיל פכ"ב.
1151. ולא רק שאסור ליהנות, כדלעיל פכ"ב.

עמוד כה

1152. שאסר בהם המ"א סי' שה ס"ק יד, מטעם שהוא בשל ישראל, אף שלכאורה אין כאן הנאת הגוף של הישראל.

עמוד כו

1153. שאינה נקראת הנאת הגוף, כדלעיל פכ"ב סי"א.
1154. ראה מ"א סי' רעו ס"ק יד, ובשוע"ר סי' רעו ס"ד, שאם הנר של ישראל צריך למחות בו. ומפרש מ"ש לקמן סכ"ז, שמותר למחות בו (אבל אין צריך למחות בו) מיירי כשהנר הוא של הנכרי. אבל במהדו"ב שם כתב ע"ז: זה אינו במשמע הלשון כלל דמיירי שהנכרי מוסיף שמן שלו בנר של ישראל, וכל כהאי גוונא הוה ליה לפרש ולא לסתום כל כך וליתן מכשול. אלא ודאי דאף בשל ישראל אין צריך למחות, כיון דעושה מעצמו אדעתא דנפשיה קעביד לקבל טובת הנאה. אלא דלא מהני אדעתא דנפשיה כשגופו נהנה, משום הכי נקט הטור ושו"ע להוסיף שמן.

עמוד כז

1155. טור ורמ"א סי' רעו ס"ד.

עמוד כח

1156. שאין להתיר מטעם אדם בהול על ממונו (כדלעיל פי"ב ס"ז), הואיל ופשע בו שיצא עם כיסו סמוך לחשכה (שוע"ר רסו, טז).
1157. אגודה ביצה פ"א סוס"י ה (ואם הביאו אין לחוש). רמ"א סי' רסו סי"ב.

עמוד כט

1158. שאין להתיר מטעם אדם בהול על ממונו (כדלעיל פי"ב ס"ג), הואיל ואינו מפסיד כלום משלו אלא שנמנע מהריוח (שוע"ר רסו, כ).
1159. כדלעיל פי"ב ס"ח.

עמוד ל

1160. שמטעם זה אין להחמיר בזה אף לדעת האוסרים.