תוכן אוצר החסידים הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז במקום מצוה וחולי

ז. במלאכות דרבנן במקום מצוה

אדבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת לצורך מצוה²²⁵ (שוע"ר שז, יב).

באומר ישראל לנכרי לעלות באילן²²⁶ בראש השנה כדי להביא משם שופר לתקוע בו²²⁷ (שוע"ר שם). וכל כיוצא בזה²²⁸, שלצורך מצוה מותר לעשות על ידי נכרי כל דבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים (שוע"ר תקפו, כד). וכן יכול לשלוח נכרי להביא השופר אפילו מחוץ לתחום²²⁹ (שוע"ר תקצה, ב).

גמותר לטלטל המת על ידי נכרי לצורך מצוה כגון חתונה²³⁰, אפילו שלא על ידי דבר המותר, שכל שבות דשבות מותר במקום מצוה. ואין צריך לומר שבכל מקום שמותר לטלטלו על ידי דבר המותר²³¹ משום כבודו, שמותר לטלטלו על ידי נכרי אפילו שלא על ידי דבר המותר²³² (שוע"ר שיא, ח).

דיש מתירין²³³ לומר לנכרי לנגן בכלי שיר בחופות משום כבוד חתן וכלה²³⁴, לפי שהוא צורך מצוה שזהו עיקר שמחת חתן וכלה, ובמקום מצוה לא גזרו על אמירה לנכרי בדבר שאינו אסור לישראל אלא מדברי סופרים²³⁵ (שוע"ר שלח, ג).

היש מקומות שאסור הטלטול שם מחמת שאין שם עירוב, ופתח בית הכנסת הוא לצד הרחוב, ואין שם חדר לפני הפתח, והנכרי מביא המפתח²³⁶ (שוע"ר שמו, יא).

ווכן אם נשארו בביתו פירורי חמץ בערב פסח שחל בשבת שצריך ליתנם לנכרי, אם הוא מוציאו דרך כרמלית²³⁷ שאין איסורו אלא מדברי סופרים מותר ליתן לו הרבה בבת אחת ולומר לו בפירוש שיוציאנו²³⁸, שבמקום מצוה התירו לומר לנכרי לעשות בשבת דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים (שוע"ר תמד, י).

זוכן אם מצא חתיכת חמץ בביתו בפסח יכול לומר לנכרי²³⁹ שישליכנה לנהר²⁴⁰ או לבית הכסא²⁴¹, אפילו במקום שאינו חייב לבערה אלא מדברי סופרים²⁴², ואפילו בשבת יכול לומר כן, רק שלא יעבירנה במקום שאסור לטלטל מן התורה²⁴³, שכל דבר שאסור לעשותו בשבת מדברי סופרים מותר לנכרי לעשותו אם יש בו צורך מצוה (שוע"ר תמו, ו). ועכשיו שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים אלא כרמלית²⁴⁴, מותר לומר לנכרי להוציא חמץ מביתו בפסח²⁴⁵, מפני שהשליחות על ידי נכרי הוא שבות, והוצאה לכרמלית הוא שבות דשבות, שהתירוהו לצורך מצוה²⁴⁶ (שוע"ר שכה, ד).

חוכן אם אפה מצות בפסח, שאסור להדיח כלים ביום טוב שאין לו צורך להשתמש בהם עוד בו ביום²⁴⁷, ידיחם על ידי נכרי²⁴⁸, שההדחה שלא לצורך יום טוב היא שבות²⁴⁹ והאמירה לנכרי הוא שבות דשבות, ושבות דשבות לא גזרו במקום מצוה²⁵⁰, דהיינו לבער ולהעביר החמץ הדבוק בכלים (שוע"ר תנט, כ).

טוכן אם שק מלא קמח נתלחלח ממים בהרבה מקומות, שצריך לרקד כל הקמח, ואסור לרקד ביום טוב²⁵¹, ירקדנו על ידי נכרי, דכיון שכבר נרקד הקמח פעם אחת קודם יום טוב ויצאו ממנו כל הסובין ואינו חוזר ורוקדו אלא כדי לבער החמץ מתוכו אם כן אין כאן מלאכה גמורה אלא שבות מדברי סופרים²⁵², והאמירה לנכרי הוא שבות דשבות, והתירוהו לצורך מצות ביעור חמץ (שוע"ר תסו, ח).

יוכן אשה ששכחה מערב שבת ליטול הצפרנים ובשבת הוא ליל טבילתה יש מי שמתיר²⁵³ לה לומר לנכרית לחתכן לה, שכל דבר שאינו אסור אלא מדברי סופרים²⁵⁴ מותר לעשותו על ידי נכרי לצורך מצוה. אבל יש אומרים שנטילת הצפרנים היא מלאכה מן התורה²⁵⁵, ולכן אין להתיר לומר לנכרית לחתכן שזהו שבות גמור ולא התירוהו לצורך מצוה, אלא תאמר לה ליטלן ביד או בשיניים²⁵⁶ שזהו שבות דשבות²⁵⁷ (שוע"ר שמ, ב).

יאואף שהיא מטה אצבעותיה אליה ומסייעה עמה²⁵⁸ קצת²⁵⁹, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש²⁶⁰, ומותר גמור מן התורה²⁶¹. ואף מדברי סופרים אין איסור לסייע אלא לעושה מלאכה גמורה, או לדבר האסור משום שבות שלא במקום מצוה, אבל במקום מצוה לא גזרו על הסיוע, כמו שלא גזרו על האמירה לנכרי לפי שהוא אינו עושה כלום, ואף בסיוע אינו עושה מאומה שמסייע אין בו ממש באמת, אלא שהחכמים גזרו עליו גזרה שמא יבא לעשות בעצמו. אבל העושה מעשה אסור אפילו הוא שבות דשבות במקום מצוה (שוע"ר שם).

יבוכן במקום שיש בו משום דרכי שלום, כגון נכרי שחלה ושלח אחר מאכל ישראל, מותר לתת לו או אפילו לשלוח לו על ידי נכרי²⁶². והוא הדין בנכרי אלם (שוע"ר שכה, ד).

יגלא התירו אמירה לנכרי בשבות במקום מצוה אלא בדיעבד, אבל מבעוד יום אי אפשר לסמוך על שבות דשבות במקום מצוה (קו"א שג, א).

הערות

עמוד א

225. עירובין סח, א (שמילה דוחה אמירה לנכרי שבות, דלית ביה מעשה), לפירוש הרי"ף סו"פ רבי אליעזר דמילה (שלא התירו בגמרא שם אמירה לנכרי במילה, אלא להביא מים חמים ע"י נכרי דרך מבוי שלא נשתתפו בו, שאינה מלאכה גמורה מה"ת). רמב"ם פ"ו ה"ט. טור ושו"ע סי' שז ס"ה. ואם המצוה לא תתקיים עד למחר, ראה כללי אמירה לנכרי (פ"ב הערה 14). ואם הוא לצורך חולה במוצ"ש, ראה לקמן סוף פ"י.

עמוד ב

226. אף שאסרו לעלות באילן בשבת, כמבואר בשוע"ר שלו, א.
227. רמב"ם פ"ו ה"י. טור ושו"ע סי' שז ס"ה, וסי' תקפו סכ"א.
228. ואם מותר לתקן עירוב ע"י נכרי, ראה משנה ברורה (סי' רעו ס"ק כה), וביאור הלכה (סי' שסב ס"ג ד"ה מחיצה).
229. הגהת הלבוש סי' תקפו סכ"ב. מ"א שם ס"ק כד, וסי' תקצה ס"ק ב.

עמוד ג

230. רמ"א סי' שיא סוף ס"ב (וכן ראיתי נוהגים לצורך מצוה או חתונה).
231. כמבואר בשוע"ר סי' שיא ס"א וס"ז.
232. כדלקמן פמ"ג ס"א, שיש מתירים לטלטל מוקצה לצורך מקומו ע"י נכרי אפילו שלא במקום מצוה.

עמוד ד

233. ראבי"ה סי' תשצה. מרדכי ביצה סי' תרצו (דטיפוח וריקוד לא אסרו אלא לישראל, אבל עכו"ם המנגן בכלי שיר בבית הנשואין אפילו אם ישראל יאמר לו לעשותו בשבת שרי, כי אין שמחה לחתן ולכלה בלא שיר, ואיסור מדרבנן שרי במקום מצוה). הגהות אשרי ביצה פ"ה סי' ב. טור ושו"ע סי' שלח ס"ב.
234. ראבי"ה ומרדכי וטור שם. אליה זוטא ס"ק ב בשם מהרי"ל הל' עירובין ס"ז.
235. ראה שדי חמד מערכת חתן וכלה אות יג (ח"ו ע' 2498), שבזמנינו אסרו זאת מכמה טעמים.

עמוד ה

236. ט"ז סי' שמו ס"ק ו.

עמוד ו

237. ואם מוציאו לרה"ר, ראה לקמן פל"ט סי"ב.
238. אור זרוע ח"ב סי' נג (הילכך ארבעה עשר שחל להיות בשבת כו' השתא דלית לן רשות הרבים דאורייתא, מסתבר דשרי ליתן אפילו ביד גוי אפילו יודע שהוא רוצה להוליכה מחצר לרשות הרבים דידן. אבל איני סומך על זו הסברא, דמי מזקיקני לפרש קולא זאת בלא שום הוכחה). מרדכי שבת רמז רנב (שהביא בשמו להתיר). ט"ז סי' תמד ס"ק ה. מ"א שם ס"ק ז. ב"י ורמ"א סי' שכה ס"ב.

עמוד ז

239. מ"א סי' תמו ס"ק ב ד"ה ונ"ל.
240. שכשמפרר הפת לפירורין וזורקו לנהר ה"ה נימוסין ונימוחין בתוך המים, כמבואר בשוע"ר תמה, ד.
241. שכשמשליכו לבית הכסא ה"ה כמבוער מן העולם, כמבואר בשוע"ר תמה, ה.
242. כגון שנתחמצה קודם שביטל חמצו לפני הפסח.
243. היינו בשבת; משא"כ ביום טוב, שאין איסור בהוצאה לרה"ר לצורך מצוה.
244. כמבואר בשוע"ר שמה, יא.
245. היינו בשבת; משא"כ ביום טוב, שמותרת הוצאה לכרמלית ע"י נכרי בכל אופן, כדלעיל פ"א סי"ז.
246. מרדכי סי' רנב. מ"א סי' שכה ס"ק ו.

עמוד ח

247. כמבואר בשוע"ר סי' תקט ס"כ.
248. מהרי"ל הל' אפיית המצות (ע' עג). רמ"א סי' תנט ס"ד.
249. כמבואר בשוע"ר שכג, ו (בשבת). תקג, ג (ביום טוב).
250. מ"א סי' תנט ס"ק יב.

עמוד ט

251. כמבואר בשוע"ר תצה, ט. תקו, ג.
252. מ"א סי' תסו ס"ק ח. משא"כ כשלא נרקד הוי מלאכה גמורה. ואף שגם היא לא נאסרה ביום טוב אלא מד"ס (כמבואר בשוע"ר שם), מכל מקום לא מקילים בזה מטעם שבות דשבות במקום מצוה. ראה לקמן פי"ט סט"ז. אמירה לנכרי פל"ג ס"ה.

עמוד י

253. ש"ך בנקודת הכסף יו"ד סי' קצח (על ט"ז ס"ק כא). הובא במ"א רס"י שמ.
254. שחתיכת הצפרנים הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה.
255. שעיקר המלאכה היא העברת הצפרנים מהאצבעות והיא צריכה לגוף העברה זו, ועוד שגם במשכן היו גוזזים עורות התחשים אע"פ שלא היו צריכים לשערן (שוע"ר שם).
256. מ"א שם.
257. שכיון שעושה בשינוי מדרך החול, שאין דרך בחול לעולם לעשותן כן, מלאכה זו פטור מה"ת ואסור רק מד"ס (שוע"ר שא, ב). ובשאר איסור דאורייתא, אם מותר לאמר לנכרי לעשותו בשינוי לצורך מצוה, ראה שמירת שבת כהלכתה (פ"ל הערה מו).

עמוד יא

258. ט"ז שם.
259. רש"י ביצה כב, א ד"ה מסייע (מעט).
260. ש"ך ומ"א שם, מגמרא שם. וראה לקמן פ"י ס"ט וסט"ו, שאם א"א להעשות בלתי סיוע הישראל אסור.
261. ראה שו"ת חכם צבי סי' פב.

עמוד יב

262. אור זרוע ח"ב סי' נג (וכבר היה מעשה כשהייתי דר בריגנשבורק, וחלה גוי ושלח ליהודי ביו"ט לאמר שישלח לו מיינו, ושידע שאם לא ישלח לו שימות, והגוי היה מוחזק בעיר, והתרתי אני לשלוח לו משום דרכי שלום ... מעתה יש לך לומר הוא הדין בשבת, שאם היה הענין כך שהיה דבר ששייך בו דרכי שלום, כגון שהיה גוי אלם, נראה שמותר לו לשלוח ע"י גוי, לדידן דלית לן השתא רה"ר דאורייתא). הובא במרדכי רמז רנב ובהגהות מיימוניות פ"ו אות ת. שו"ע סי' שכה ס"ב. ולענין חשש מראית העין, ראה לקמן פמ"א ס"ו ואילך.