תוכן אוצר החסידים הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז חובת המחאה לנכרי שעושה בשבילו

ל. חובת המחאה כשרואה קבלן עושה בשבילו

אוהפליגו חכמים באיסור זה וגזרו בו גזרות, שאם רואהו עושה מלאכה בשבת בשבילו פעמים שצריך למחות¹⁰⁷⁰ (שוע"ר רמג, ב).

בכגון הנותן בגדיו לכובס נכרי ועורות לעבדן נכרי בקבלנות¹⁰⁷¹, ואחר כך רואה אותו עושה מלאכתו בשבת, צריך לומר לו שלא יעשה¹⁰⁷², אע"פ שנתן לו בא' בשבת¹⁰⁷³, אע"פ שהיה יכול לגומרה כבר קודם השבת¹⁰⁷⁴, לפי שכשהישראל רואהו בשבת עוסק במלאכתו ושותק לו אזי מבין הנכרי שבשבת הוא נוח לו להישראל ומתכוין לעשות בשבילו¹⁰⁷⁵, משא"כ כשאינו רואהו הוא מתכוין להשלים קבלנותו (שוע"ר רנב, ז).

גוהיינו דוקא שרואה, אבל יודע אין צריך למחות¹⁰⁷⁶, דכל שאינו רואהו עביד אדעתא דנפשיה, שהכל תלוי במה שהנכרי רואה מדעת הישראל שאינו מוחה בידו שעושה בלא רשותו. ואפשר דאף שאינו רואהו ממש אלא שהנכרי יודע בבירור שהישראל יודע מעשייתו בשבת ויכול למחות בו בקל, כגון שעובד סמוך לביתו ואינו מוחה בו, אם כן גלי דעתיה דניחא ליה ואדעתיה קעביד. ואפשר דלא אמרינן דעביד אדעתיה אלא אם כן רואהו ממש, שאז מה שהוא עושה בשעת ראייתו אותו הוא מתכוין שתהא לרצון לפני הישראל הרואהו, וצ"ע (קו"א רנב, ז בתחלתו).

דבמה דברים אמורים כשלא קצץ לו שכר, ואפילו עושה בטובת הנאה¹⁰⁷⁷ שדינו כקצץ לו שכר לענין ליתן לו אפילו בערב שבת¹⁰⁷⁸, מכל מקום כשרואהו עושה בשבת צריך למחות בידו, דכיון דאין דעתו סמוכה לקבל שכר בעד מלאכתו הרי הוא מתכוין בשביל הישראל¹⁰⁷⁹ כשהוא מבין מדעת הישראל שעסק זה נוח לו¹⁰⁸⁰, אבל אם קצץ לו שכר הרי הוא מתכוין בעשייתו בשבת כדי לקבל שכרו ולא בשביל הישראל אף שרואהו ושותק לו, ולפיכך אין צריך למחות בידו כלל¹⁰⁸¹ (שוע"ר רנב, ח).

הוכן אם שכרו הישראל וקצץ לו שכר כך וכך בעד כל יום ויום שידליק לו נרות ויבעיר לו מדורה, או שקצץ לו בעד כל הדלקה והדלקה והבערה והבערה, והוא מדליק גם בשבת ומתכוין לטובת עצמו כדי להרבות בשכרו שקצץ לו בעד כל הדלקה והדלקה, הרי זה כקבלן שאין צריך למחות בידו¹⁰⁸² (שוע"ר רעו, ג).

ווכל זה כשהמלאכה נעשית בחפצים של ישראל¹⁰⁸³, כגון כלים של ישראל שביד הכובס ועורות לעבדן או לרצען לתפור מהם מנעלים וחוטין לארוג מהם בגד, אבל אם הישראל לא נתן לו כלום אלא הנכרי תופר מנעלים מעורות שלו ואורג בגד מחוטין שלו בבית שלו, אף על פי שרואהו עושה אותה בשבת אינו צריך לומר לו כלום, אע"פ שלא קצץ לו שכר, לפי שעדיין לא נקרא שמו עליהם, שאם ירצה הנכרי ימכור אותם לאחר ויעשה לו אחרים¹⁰⁸⁴. ואף לכתחלה מותר לצוות את הנכרי לעשותם אפילו בערב שבת סמוך לחשכה, רק שלא יאמרו לו שיעשה בשבת¹⁰⁸⁵ (שוע"ר רנב, ט).

זמה שנתבאר¹⁰⁸⁶ בדין קצץ לו שכר בעד כל הדלקה והדלקה והבערה והבערה, הטעם שאין צריך למחות בו כיון דהוי קבלנות שקצץ. היינו כדי להתיר אף אם הנר הוא של ישראל והמדורה היא מעצים של ישראל, שמכל מקום אין צריך למחות בו כיון שהוא כקבלן שקצץ (שוע"ר רעו, ג).

חויש אומרים שכל מקום שגוף הישראל נהנה ממלאכת הנכרי צריך למחות בידו, ויש להחמיר כדעתם¹⁰⁸⁷ (מהדו"ב רמג ד"ה וספר התרומה וד"ה והנה מהר"ם).

הערות

עמוד א

1070. בשוע"ר שם סיים "כגון אם יגיע לישראל ריוח ממנה אפילו לאחר שבת", והוא מה שנתבאר לעיל פכ"ח. בפרקים שלפנינו יתבארו עוד שני אופנים שצריך למחות בהם, הא' בפרק שלפנינו, והב' לקמן פל"ב.

עמוד ב

1071. שמותר אפילו סמוך לחשכה, כדלעיל פי"ג ס"ב ואילך.
1072. ירושלמי פ"א ה"ט (נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור. אמר ר' יודן ויימר ליה דלא יעבוד). רוקח סי' צא. שו"ע סי' רנב ס"ב.
1073. רמ"א שם.
1074. דהא מיירי הכא בדלא קצץ, כדלקמן ס"ד, ובדלא קצץ אסור ליתן לו אא"כ יכול לגומרה קודם השבת, כדלעיל פט"ו ס"א, ומ"מ כשרואהו צריך למחות בו. וראה מ"א שם ס"ק ט.
1075. תשובת רבנו שמחה, בהגהות מיימוניות פ"ו אות ו, ובהגהות מרדכי סי' תנב (ואם ראה ישראל ושתק, אדעתא דישראל קעביד). מ"א סי' רנב ס"ק ט. אלא שרבנו שמחה אוסר מטעם זה, אף כשעושה לצורך עצמו, וכדלקמן פל"ב ס"ג, ולא קיי"ל כוותיה בזה.

עמוד ג

1076. ולכן מותר לשלוח אגרת בד' וה' (כדלעיל פט"ו ס"ו), אף שיודע שודאי לא יעמוד בשבת באמצע הדרך (קו"א שם).

עמוד ד

1077. ירושלמי שם (הוא דתימר בטובת הנייה, אבל בשכיר בעבידתיה הוא עסיק). רוקח שם (אא"כ קצץ). מ"א סי' רנב ס"ק ט (וגם הירושלמי מיירי בקצץ, דהא בלא קצץ אסור ליתן לו כלל, כדלעיל פט"ו ס"א).
1078. כדלעיל פט"ו ס"י.
1079. יתבאר לקמן פל"ב ס"ב.
1080. ואם השר בונה בטובת הנאה, ע"י פועלים שאין עושים בטובת הנאה, מצדד להיתר בשארית יהודה סי' ד.
1081. ירושלמי שם (אבל בשכיר בעבידתיה הוא עסיק).

עמוד ה

1082. אא"כ הוא בבית הישראל, שאסור מטעם מראית העין (שוע"ר שם), וכדלקמן פל"ח.

עמוד ו

1083. תשובת רבנו שמחה, בהגהות מיימוניות פ"ו אות ו, ובהגהות מרדכי סי' תנב (ואם ראה ישראל ושתק אדעתיה דישראל קעביד, כיון שהעצים של ישראל, כאומנים שעושים מלאכה בשביל ישראל שאסור אפילו בקיבולת). מ"א סי' רנב ס"ק ט. וראה לקמן פל"ב ס"ג, שרבנו שמחה סובר חילוק זה גם כשנכרי עושה המלאכה לצורך עצמו, ושם ס"ד-ו, שהמ"א סובר חילוק זה רק כשעושה לצורך ישראל, בין בקבלנות ובין בעושה מעצמו.
1084. מ"א שם.
1085. אף שנתבאר לעיל פ"ד ס"ו, לענין גבינות שעושה הנכרי לישראל שיוכל לקנותו אחר השבת, שהישראל יכול להשגיח עליו ולומר לו שיעשה אפילו בשבת. וראה מ"ש בזה בתהלה לדוד סי' רנב ס"ק ו. הערות בשו"ע אדה"ז ע' 56. ביאורי השלחן ע' רכז.

עמוד ז

1086. לעיל ס"ה.

עמוד ח

1087. יתבאר לקמן פל"ב סי"ח-ט. ולפי זה יהי' לכאורה דין מחאה שוה לדין איסור הנאה מהמלאכה, שנתבאר לעיל פכ"א, שאסור אפילו בעצים של נכרי ואפילו בקבלן שקצץ. וראה גם לקמן שם בשוה"ג. ומה שהובא מהירושלמי שבקצץ מותר, היינו דוקא כשאין גוף הישראל נהנה מהמלאכה.