"שלחן עורך"

קלה[א]

שולחן עורך. ואחר-כך אוכל ושותה כדי צרכו. ויכול לשתות יין בין כוס שניה לשלישית (סידור אדמו"ר) [ב]

אוכל ושותה כדי צרכו - ויש לומר דמשמיענו שתים: [א] שיאכל כדי צרכו, כדי שיאכל האפיקומן על השובע (כיון שהוא זכר לפסח שהיה נאכל על השובע), [ב] שלא יאכל יותר מכדי צרכו, כדי שלא תהא אכילת האפיקומן אכילה גסה (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע) קלוביצה במלח

מתחילין - בשני הלילות - באכילת הביצה (שעל הקערה), וטובלה במי המלח (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע)

אכילת ביצים בשני הלילות, נזכרת גם בשו"ע אדמו"ר (תעו, ו). וראה שם (בסעיף ז), שיש נוהגין שלא לאכול שום טיבול בנוסף לטיבול הכרפס והמרור.

ראה בס' ויגד-משה (עמ' רכב-רכו ובהוספות עמ' שג), דיעות ומנהגים שונים בענין אכילת הביצה; האם בתחילת הסעודה, האם לוקחים את הביצה שבקערה או דוקא ביצה שלא מן הקערה, האם לטבל אם לאו, והאם בשני הלילות. וכמנהגנו ראה גם בס' רזא-דעובדא (עמ' קל), מנהגי-מהריי"ו (אות שעב), ערכי-יהושע (אות קכא), הגדת רוז'ין (עמ' קיב), הגדת קוידנוב (עמ' קז). וראה עוד בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' שי-שיא), נטעי-גבריאל (ב, עמ' שמז-שמח - והוסף עליו מנהג סקווירא ובאבוב שאין מטבילין את הביצה במי מלח אלא נותנים מי מלח על הביצה). טעם נוסף לטיבול במי המלח, ראה בס' המועדים-בהלכה (עמ' רצ).

קלזכ"ק אדמו"ר זי"ע היה שופך מלח לתוך המים, טובל את הביצה שלוש טבילות במי המלח, ומתחיל לאוכלה מצד ראשה הכד. ולא היה מביט בה כלל לבודקה (ככתוב בטעמי-המצות סוף פ' ויקרא: מורי [האר"י] ז"ל היה אוכל ביצים צלויים ולא היה חושש לדם הנמצא בהם לפעמים. עכ"ל. והכוונה, שלא היה חושש שמא נמצא בהן דם. ראה גם בס' אשל-אברהם להרה"ק מבוטשאטש, מהדו"ת סי' תסג).

קלחהסיבה ועישון

[א]

מנהגנו: אוכלין שלא בהסיבה (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע) .

אף שבשו"ע אדמו"ר (תעב, יד) נאמר, שהמיסב בכל הסעודה הרי זה משובח ועושה מצוה מן המובחר (בשיחתו בש"פ שמיני תשכ"ט הגדיר הרבי כ"דבר פלא" את הנהגתם זו של רבותינו, שלא כדברי אדמו"ר בשו"ע). וראה בס' ויגד-משה (עמ' רל) כמה פרטים בזה, ואשר בזמננו אין נוהגין לאכול את כל הסעודה בהסיבה. וכן בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רסט), נטעי-גבריאל (ב, עמ' שנב). בסקווירא נהוגה הסיבה ממש, או קצת הסיבה (מנהגים, עמ' יט; הגדה, עמ' כא), ובהגדת צאנז (עמ' רט) והגדת זידיטשוב (עמ' פב), שכל הסעודה בהסיבה.

[ב]

גם הרה"ח ר' לוי יצחק ע"ה - אביו של כ"ק אדמו"ר זי"ע - לא היה מיסב במשך הסעודה (המלך-במסיבו, ב, עמ' קכג)

[ג]

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לא היה מיסב בשעה שעישן. הרה"ח ר' לוי יצחק - אביו של כ"ק אדמו"ר זי"ע - היסב בשעת העישון, אע"פ שלא היה מיסב בכל משך האכילה. ולא היה מיסב בכל פעם שהיה מעשן, אלא רק פעם אחת, כדי להראות שגם בענין זה שייך (צריך?) הסיבה (המלך-במסיבו, ב, עמ' צח. קכג)

גם הרה"ק ר"ח מצאנז היה מעשן את מקטרתו באמצע הסדר (אוצר-החיים אות שמט. הגדת צאנז עמ' רט). וראה לעיל (עמ' סה אות כג) בענין העישון בימי הפסח, וכן במנהגי יום-טוב.

קלטשתיית יין ואמירת "לחיים"

[א]

ויכול לשתות יין בין כוס שניה לשלישית (סידור אדמו"ר) - ראה בס' ויגד-משה (עמ' רכט), שלדברי אדמו"ר בשו"ע (תקכט, ד) יש לשתות יין באמצע סעודת יו"ט, עיי"ש.

[ב]

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ וכ"ק אדמו"ר זי"ע היו שותים יין במשך הסעודה, אך לא היו אומרים "לחיים". והטעם, כדי שלא להחשיב שתייה זו ולא יהיה נראה כמוסיף על ארבע הכוסות (המלך-במסיבו, א, עמ' רפא; ב, עמ' קכא. אולם ברשימה משנת תשי"ד נאמר: בתוך הסעודה אומר אד"ש "לחיים" לכל אחד מהמסובים)

וכך בס' מאיר-החיים (עמ' קצד), שב"שלחן עורך" לא היה נותן "לחיים".

[ג]

כ"ק אדמו"ר זי"ע היה שותה יין מכוסו במשך הסעודה, וקודם מזיגת הכוס השלישית נתנה שישטפוה (ראה שו"ע אדמו"ר תעט, ב ולהלן אות קנא) . גם נהג לשתות מים בשעת הסעודה (וראה להלן אות קמו [ד], שיש לשתות במשך הסדר כדי שלא יצמא אחר-כך) קמדגים

כ"ק אדמו"ר זי"ע היה אוכל מאכל דגים בתחילת הסדר, ועובר לאכילתו היה מכסה את הדג בשכבת מלח עבה - כדרכו בקודש בכל סעודות יום-טוב, ואולי גם בכל פעם שהיה אוכל דגים.

וראה לעיל עמ' ס (אות יד), בדבר אכילת דגים בפסח.

קמאזהירות מ"שרויה"

בדבר זהירות ממצה שרויה במשך הסעודה - ראה לעיל (עמ' מג-מז).

קמבהנהגות בסעודה

[א]

בכל מנה שהיו מגישים לפניו על השולחן, היה כ"ק אדמו"ר זי"ע מקפיד לומר למשמש "יישר כח", היה ממתין עד שיונחו המאכלים לפני כל המסובים וישבו השמשים במקומם, ורק אז היה מתחיל באכילה.

ראה כעין זה גם בס' קדוש-ישראל (עמ' קנז): בשעת הסעודה, כאשר הגישו למרן [ר"י מוויז'ניץ] זי"ע את המרק, מיאן להתחיל לאכול את מנתו, עד שהגישו תחילה לכל המסובים את מנת חלקם. ובס' קדושת-ישראל (עמ' נה): מילתא דתמיהה, שלא היה [הרה"ק מחוסט] מתחיל לאכול, עד שלכל האורחים היה מונח לפניהם האוכל.

[ב]

הרבי הירבה לקנח את פיו וידיו במפיות נייר, והיה משליכן אל מתחת לשולחן. לאחד הבחורים ש"חטף" משם מפית אחת אמר הרבי: הרי זה ממש חמץ! (אחרים שמעו: חשש חמץ).

קמגמצה במלח

במשך הסעודה היה כ"ק אדמו"ר זי"ע טובל חתיכת מצה שלוש פעמים במלח, ואוכלה. וכן עשה כדרכו בקודש כל השנה, ליטול בסיום הסעודה מפרוסת "המוציא", לטובלה שלוש פעמים במלח ולאוכלה.

בס' ויגד-משה (עמ' קעו ובהוספות עמ' רצט), הביא מהגדת ספינקא ומנהג גור, שאחרי אכילת הכזית הראשון של המצה, היו מטבילין פרוסת מצה במלח ואכלוה.

קמדמרק בקערת אדמו"ר הזקן

כ"ק אדמו"ר זי"ע - וכן כל אחד מהמסובים - היה לוקח שלוש כפות מן המרק שהיה נתון בקערת הכסף של אדמו"ר הזקן (ראה לעיל עמ' קיד)

בליל הסדר השני בשנת תש"י, הורה כ"ק אדמו"ר זי"ע ליתן מהמרק שבאותה קערה, גם לנוכחים שלא ערכו שם את הסדר - אך עדיין לא אכלו את האפיקומן (ימי-בראשית, עמ' 130) קמהניגונים

[א]

אצל אדמו"ר מוהריי"צ לא היו מנגנים בשעת הסדר. ואין לומר שהיה זה מצד קוצר הזמן - ובפרט בלילה השני שאין נחפזים - ואילו רצו לנגן היו יכולים למצוא לכך זמן (המלך-במסיבו, א, עמ' קמד-קמה - מדיבורי אדמו"ר בליל הסדר השני בשנת תשכ"ז. ובכל זאת נגנו אחר-כך באותו לילה את הניגון "על אחת כמה וכמה", בשעה שנאלצו להמתין זמן מה באמצע הסעודה).

[ב]

כך נהגו גם בסדרים שערך כ"ק אדמו"ר זי"ע בבית כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, שלא היו מנגנים לא בשעת האמירה (כגון בקטעים "והיא שעמדה", "על אחת כמה וכמה", ובפסוקי ה"הלל" - "ימין ה' רוממה", "א-לי אתה"), ולא בשעת הסעודה.

[ג]

אודות ליל הסדר הראשון בשנת תש"י מסופר: אחרי כוס רביעי התחיל ר' שמואל זלמנוב את הניגון "ארבע בבות" כבכל שנה. אך כ"ק אדמו"ר [מוהרמ"מ] שליט"א שתק במשך כל הזמן שניגנו (ימי-בראשית, עמ' 129; ימי-מלך, ג, עמ' 1074)

אולם בתיאור אחר מאותה שנה נאמר: להסדרים ביום א' וב'.. לא שרו שום ניגון, רק אתמול באחרון-של-פסח שרו את הניגון בעל ארבע הבבות של כ"ק אדמו"ר הזקן, ובעת הניגון בכה הרמ"ש [=כ"ק אדמו"ר זי"ע] בכיות עצומות (ימי-מלך, ג, עמ' 1078. נגינת ה"ארבע בבות" באחש"פ שלאותה שנה רשומה גם בימי-בראשית, עמ' 133) .

והנה בס' הניגונים (א, עמ' כד, ל, מג) מונה ר' שמואל זלמנוב עצמו את הזמנים שבהם נוהגים לנגן את ה"ארבע בבות", וליל הפסח אינו נמנה עמהם! מקומו נפקד גם מהזמנים שמנה אדמו"ר הריי"צ בשיחת פורים תרפ"ח. ואם-כן יש לפקפק בנכונותה של הקביעה ש"בכל שנה" ניגנו את ה"ארבע בבות", ובמידת דיוקו של התיאור כולו. אך קשה לומר שנתחלף לו לרושם, המעמד של אחרון-של-פסח בזה של ליל הסדר, שהרי באחש"פ מתוארות "בכיות עצומות" לעומת השתיקה שבליל הסדר.