"מרור"

קכה[א]

מרור. ואחר-כך יקח כזית מרור ויטבול בחרוסת, וינער החרוסת מעליו כדי שלא יתבטל טעם המרירות, ויברך ברכה זו "ברוך.. על אכילת מרור", ויאכלנו בלי הסיבה (סידור אדמו"ר)

[ב]

"ויטבול" ואחר-כך "ויברך", כדי לתכוף הברכה לעשיית המצוה [שו"ע רבינו תעה, יב]. וקודם הטבילה מרכך החרוסת ביין שבתוך כלי (שו"ע רבינו תעג, לב-לד) . ועדיף שלא לשקוע כולו (בחרוסת), כדי שלא לבטל טעם המרירות (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע וס' המנהגים. וראה לעיל אות לז) קכומרור מהקערה

ראה לעיל (אות מג), שהמרור נלקח מן המונח בקערת הסדר.

מהר"ש נ"ע היה מחלק כרפס ומרור משלו להנשים, גם להקרובות שהיו סועדות עמם. אבל לא לאכילת מצה ('רשימות' אדמו"ר זי"ע, ממה ששמע מאדמו"ר מוהריי"צ בימי הפסח תרצ"ה בווארשא) קכזפטירת הכורך בברכה

ברכת המרור עולה גם לכריכה (שו"ע אדמו"ר תעה, יח) . - וכן מנהגנו, שצריך לכוון לפטור בברכה זו גם מרור שבכורך (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע, ובלוח 'היום יום' עמ' מה. ובהגדה שם: צ"ע מפני מה לא העתיק [רבינו בסידורו] מ"ש בשו"ע שלו.. שצריך לכוון לפטור וכו').

קכחריכוך החרוסת ביין

קודם הטבילה בחרוסת יש לרכך את החרוסת ביין, וביין גופא - יש להשתמש בשיירי היין של הארבע-כוסות, כפי שהיה נוהג כ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ] לתת מעט חרוסת בתוך הצלחת שבתחתית הכוס, שבה נמצא היין שנשפך מהארבע-כוסות, כי מכיון שהכוס צריך להיות מלא יין על כל גדותיו, הרי שנשפך ממנו מעט לצלחת (משיחת שבת-מברכים אייר תשמ"ו. ס' ההתוועדויות, ג, עמ' 181)

וראה בסעיף הבא את מנהגו של כ"ק אדמו"ר זי"ע.

קכטהטיבול

כ"ק אדמו"ר זי"ע היה נוטל את החרוסת (היבשה) מתוך הקערה, ונותנה בתוך היין אשר בצלחת שעליה מונחת הכוס. אחר-כך היה נוטל את החריין מתוך עלי החסה העוטפים אותו, טובלו שלוש פעמים בחרוסת, מנערו, עוטפו שוב בעלים, ואוכלו. בסוף אכילת המרור היה טובל את חתיכת החריין השלימה בחרוסת (כנראה גם-כן שלוש פעמים) ואוכלה עטופה בעלי החסה.

ברשימה משנת תשי"ד נאמר, שבאמצע אכילת המרור טבלו הרבי שוב שלוש פעמים בחרוסת (המלך-במסיבו, ב, עמ' דש).

קלשיעור המרור

כ"ק אדמו"ר זי"ע נשאל, מדוע לוקח הוא שיעור גדול כל-כך למרור, בה בשעה שאדמו"ר מוהריי"צ לא נהג כך. והשיב, כי מספרים שבהיותו בשיקאגו (בשנת תר"צ) לקח מוהריי"צ מרור בשיעור מבהיל (המלך-במסיבו, ב, עמ' צח. וראה לעיל אות לט, שהחריין בקערתו של אדמו"ר זי"ע היה גדול כביצה) .

שיעור המרור הוא בכזית, כנ"ל, וזה פשוט בשו"ע (תעג, ה. תעה, א) ובשו"ע אדמו"ר (שם, וראה גם בסי' תפו, א). אך בתשובה שבסוף האמרי-נועם כתב: וכן היה נוהג אא"ז הרב הצדיק מראפשיץ זצ"ל, שהיה אוכל פחות מכזית ומברך עליו.

ובשו"ת ארץ-צבי (סי' פה) כתב: שמעתי בשם הרה"ק ר' שלום מבעלז זצ"ל, שהורה לאכול פחות מכזית מרור ולברך עליו "על אכילת מרור", וכן הורו הה"ק ר' נפתלי מראפשיץ זצ"ל והה"ק משיניווא זצ"ל, והדבר מפורסם בכל מדינת גאליציא.. (ובסיום התשובה): כן נראה לענ"ד ליישב דברי הצדיקים הנ"ל שלא יסתרו למשנה מפורשת הנ"ל [פסחים לט, א: ומצטרפין לכזית], וליישב מנהג רוב ישראל שאוכלין למרור חריין פחות מכזית, ומברכין עליו "על אכילת מרור".

(וב'לוח התיקון' שם): כל זה כתבתי רק דרך לימוד זכות, מחמת שרוב ההמון ונשים נוהגין כן. אבל לכתחילה אין להורות כן, וכן משמע באבני-נזר סי' שפג.

עכ"ל.

וראה עוד בס' ויגד-משה (עמ' ריג-ריד), והביא שם משו"ת לחם-שלמה שכתב: ..ועל כן התיר הה"ק מראפשיטץ זי"ע לאדם חלוש ליקח רק כל שהוא, אבל מה שנוהגין כן בני ביתו אחריו כולם, וכן אנשי העיר הנ"ל כולם אפילו בריאים, בודאי הוא שלא כדין, ותמוה מילתא טובא כו'.

בס' הצופה-לדורו (עמ' 230) מסופר מפי בעל המעשה בעצמו, שהרה"ק משינווא נתן לו פעם מעט "שיריים", וכשהלה הביט בהם ולא אכלם מיד, אמר לו הרה"ק הנ"ל: המסופק אתה אם יש בהם שיעור כזית? האם בכזית מרור גם-כן תדקדק כל-כך?... על הרה"ק ר"י מוויז'ניץ מסופר (קדוש-ישראל, עמ' קנו), שנתן לאחד המסובין מעט מרור מצלחתו, וכשאותו אדם אמר "נו, כזית", השיבו הרה"ק הנ"ל: "אי, אי", דהיינו - אין צורך. אך עליו עצמו מסופר (מאיר-החיים, עמ' קצג), שכשהיה בבית חותנו בדז'יקוב (מבית ראפשיץ שלא דקדקו בכזית), הכין לעצמו כזית מרור כי לא רצה לשנות ממנהג אבותיו.

ובקובץ כרם-שלמה (גל' מח, עמ' ז-ט) ביאר בטוב טעם ודעת את תורף הענין, והביא את תמצית דבריהם של עשרות האחרונים שדנו בזה. וראה האריכות בזה בהגדת בית רופשיץ (עמ' קכה& 247;קעא). וראה בהגדת צאנז (עמ' רו-רז) ובס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' שג), נטעי-גבריאל (ב, עמ' שמ).