"מצה"

קכ[א]

מצה. ולא יבצע מהן, אלא יניח המצה השלישית להישמט מידו, ויברך על הפרוסה עם העליונה טרם ישברם ברכה זו ["ברוך.. על אכילת מצה"]. ויכוין לפטור גם-כן אכילת הכריכה שממצה השלישית, וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו.

ואחר-כך יבצע כזית מכל אחד משתיהן, ויאכלם ביחד ובהסיבה (סידור אדמו"ר)

[ב]

יבצע כזית מכל אחד משתיהן: כיון שאכילת מצה צריכה להיות בכזית, ויש אומרים שזהו ממצה הראשונה, ויש אומרים שזהו ממצה השניה.

ויאכלם ביחד: דהיינו שיכניסם לפיו בבת-אחת. והטעם, שלא יהא הפסק בין הברכה ד"אכילת מצה" לאכילת ה"כזית" השייך לה, שהוא ממצה הראשונה או ממצה השניה כנ"ל (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע) קכאכ"ק אדמו"ר זי"ע היה נוטל את שלוש המצות בשתי ידיו, אצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך "המוציא". אחר-כך הניח את המצה התחתונה להישמט מידיו, ושתי המצות העליונות נותרו מונחות בין אצבעות ידיו. מברך "על אכילת מצה", שובר מהן כדי צרכו, ואוכלן יחד בשתי ידיו. והיה ניכר שאינו בולע את ה"זיתים" בשלימותם (ראה: שו"ע אדמו"ר תעה, ו. ויגד-משה עמ' קעז-קעח) קכבאע"פ שמפורש בשו"ע אדמו"ר (ח, ג) שכל ברכות המצוות צריכות להיות במעומד, בכל זאת יש ברכות רבות הנאמרות במיושב, וכך גם ברכת "על אכילת מצה" ו"על אכילת מרור".

ומצינו בס' רזא-דעובדא (עמ' קל), שבירך "על אכילת מצה" במעומד, וכן את ברכת "בורא פרי הגפן" בכל הכוסות, דסבירא ליה שגם הן בכלל ברכת המצוות עיי"ש. וראה אנציקלופדיה-תלמודית, ערך "ברכת המצות" (עמ' תקיז-תקיח).

קכגמלח

ואינו טובל [המצה] במלח מפני חיבוב מצוה, שלא יהא תערובות טעם אחר כלל (מהרי"ל. שו"ע רבינו תעה, י) - וכן הוא מנהג בית הרב (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע, ובס' המנהגים בקיצור).

וכתב בהגדה שם: וצ"ע, שהרי כתב השל"ה שעל-פי כתבי האריז"ל יטבול במלח.

ולהעיר מלקוטי-תורה, ביאור לד"ה ולא תשבית, סעיף ח [וזה לשונו: ולכאורה אינו מובן.. מדוע יהיה שבמצה לא יהיה מלח.. ובטור-ברקת סי' תנה כתב.. ואין זה מספיק.. אך הענין מבואר בתיקוני-זוהר תי' סט.. לחם עוני בלא מלחא.. עד דתהא שלימה לא צריך לקרבא עלה מלח.. ועל-כן בענין חיוב אכילת מצה שהוא תחילת העבודה צריך להיות לחם עוני דוקא, שהוא בחינת אמונה ואתכפיא בלי שום טעם ודעת, ועל-כן אין ליתן בה מלח, שהמלח הוא נותן טעם להיות בחינת טעם ודעת, שהוא גילוי פנימיות התורה כו', וראשית העבודה צריך להיות בבחינת לחם עוני דוקא].

וראה עוד להלן (אות קמג) בדבר טיבול המצה במלח במשך הסעודה.

הדיעות בענין טיבול המצה במלח נאספו בס' ויגד-משה (עמ' קעה-קעו ובהוספות עמ' רצט), והביא שמנהג סקווירא ובויאן שלא לטבול אלא לזרות מלח על המצה (וכן הוא בהגדת לעלוב עמ' נ. ובס' ערכי-יהושע אות קל, שהיה נותן כמה גרגרי מלח בין המצה הראשונה והשניה). ובמנהגי-בעלז (עמ' מג), שלא היה טובל את פרוסת "המוציא" במלח (ובהגדת בעלז עמ' לב ו-צח, שאין מניחים מלח כלל על השולחן!). למנהג באבוב המצה נאכלת במלח. וראה המובא להלן (עמ' רכז) מס' קדושת-ישראל, שרק באחרון-של-פסח טבלו את המצה במלח. וראה בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רצז-רחצ), נטעי-גבריאל (ב, עמ' שכד).

ודבר יקר כתב בס' שולחן-הטהור (סי' קסז, זר-זהב אות ג), וזה לשונו: המצוה שיהיה מלח על השולחן, ובפרט מי שהוא משורש "קין" יזהר מאוד. מרן האר"י.

ובזה תבין דברי הרמב"ם שפסק לאכול מצה בחרוסת.. וכתב עליו הראב"ד "זה הבל". ותמהו עליו, למה לו לההביל את הדבר שהוא מוזכר אצל הגאונים הראשונים עיי"ש. אבל באמת כוונת רבינו, רוח הקודש שלו, היה: "זה הבל" - מי ששורשו "הבל" אינו צריך למלח ודי בלפתן, אבל מי שהוא משורש "קין", בהכרח שיטבל במלח ולא בחרוסת. והוא ענין נפלא. עכ"ל.

קכדזהירות משיחה בסעודה

[א]

ויכוין לפטור גם-כן אכילת הכריכה (סידור אדמו"ר כנ"ל) . ולכן צריך ליזהר שלא להשיח בדבר שאינו מענין הסעודה, משבירך "על אכילת מצה" עד שיאכל כריכה זו (שו"ע אדמו"ר תעה, יח. ונרשם מקורו בהגש"פ לאדמו"ר זי"ע: ר' יחיאל אחי בעל הטורים. אבן הירחי)

[ב]

יש נזהרין בזה שלא להשיח בדבר שאינו מענין הסעודה, משבירך "על אכילת מצה" עד שיאכל האפיקומן, כדי שתעלה ברכה זו גם לאכילת אפיקומן, וחומרא יתירא הוא (שו"ע אדמו"ר תעה, יח) . ולכן בזה אין נזהרין בהפסק שיחה - מנהגי בית הרב (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע. וראה בס' נטעי-גבריאל, ב, עמ' שכו)

הגם שבשעת ברכת "על אכילת מצה" מכוונים לפטור גם-כן את האפיקומן (ס' המנהגים, וכמפורש בסידור אדמו"ר: וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו)