סידור הקערה

כסדר המצות והמינים

יסדר על שולחנו קערה בשלוש מצות מונחים זה על זה: הישראל, ועליו הלוי, ועליו הכהן. ועליו לימין - הזרוע, וכנגדו לשמאל - הביצה, תחתיהם באמצע - המרור, ותחת הזרוע - החרוסת, וכנגדו תחת הביצה - הכרפס, ותחת המרור - החזרת שעושין כורך (סידור אדמו"ר) כאקערה לכל אחד

גם בשולחנו של האדמו"ר סידר כל אחד מהמסובים שלוש מצות וקערת מינים לעצמו.

מקורות וחילוקי מנהגים, ראה בס' ויגד-משה (עמ' ח-יא. רפד), מנהג-ישראל-תורה (עמ' רדע-רעו), נטעי-גבריאל (ב, עמ' רכג) - והוסף עליו, שבמנהגי-מהריי"ו (אות שמג) נרשם המנהג שקערה לכל אחד מגיל מצוות, ואילו במנהגי-אליק (אות קכ) ובמנהגי-קומרנא (אות שכב), שרק לפני האדמו"ר. קערה לכל המסובים, כך גם בהגדת רוז'ין.

והנה בשו"ע (תעג, כד) כתב אדמו"ר הזקן: כל דברים אלו, דהיינו המצות והמרור והחרוסת ושני תבשילין, אין צריך להביא אלא לפני מי שאומר ההגדה דהיינו לפני בעל-הבית, אבל בני הבית שהן יוצאין בשמיעה מבעל-הבית (שכן נכון לעשות משום "ברוב עם הדרת מלך" כו'), אין צריכים שיהיו דברים אלו לפניהם כו'.

עכ"ל. ועל-פי הדברים הללו, כשהמסובים אומרים גם הם את ההגדה, ואינם יוצאים בשמיעה מבעל-הבית, צריכים הם שיהיו לפניהם מצות וקערת מינים.

כבזמן הסידור

נוהגין לסדר את הקערה בלילה, קודם הקידוש, וכדמוכח גם מסידור רבינו שכתב על-דבר הקערה בין "סדר קרבן-פסח" ל"קידוש" (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע)

ושם: וכך כתב גם בפרי-מגדים משבצות-זהב סי' תפו. ומ"ש במשנה (פסחים קיד, א) מזגו לו כוס ראשון כו' הביאו לפניו מטבל כו', י"ל כפירוש ר"ח (הובא שם בתוס') דהיינו הביאו את השולחן, וזהו דוקא בימי חכמי הש"ס שהיו להם שולחנות קטנים לפני כל אחד ואחד, ולא היו מביאין השולחן עד אחר קידוש.

משא"כ בדורות האחרונים. ועין תוס' ד"ה שאין (פסחים ק, ב). בטור ושו"ע (סי' תעג, ד [ובשו"ע אדמו"ר כה-כו]) מבואר שגם עתה מביאין הקערה רק אחר שתיית כוס ראשון, ורק שולחנו יהיה ערוך מבעוד יום (ריש סי' תעב). בסידור [האריז"ל]

קול-יעקב משמע דהקערה יסדר על השולחן קודם הליכתו לבית-הכנסת, וקודם אמירת סדר קרבן-פסח. וכן משמע קצת בשל"ה ריש מס' פסחים. אבל בסידור [האריז"ל] ר' שבתי מרשקוב כתב: "כשיבוא לביתו (אחר תפילת ערבית) ישמח ויאמר כו' ותכין הקערה עם המצות כנ"ל סידורו".

וראה עוד בס' ויגד-משה (עמ' א), מנהג-ישראל-תורה (עמ' רעג), נטעי-גבריאל (ב, עמ' רכג).

כגהסתכלות בסידור ואמירת הסימנים

[א]

אצל אאמו"ר [מוהרש"ב] היה סדר מסודר בכל ענייניו, וכך גם בעריכת הסדר; קודם שסידר את שלושת מצות המצוה, וכן קודם סידור הקערה ואמירת ההגדה, היה מעיין בסידור האריז"ל שהיה מונח על השולחן.

את ההגדה היה אומר מתוך סידור תורה-אור (דפוס וילנא תרמ"ט) , ועל השולחן, לידו, היה מונח סידור האריז"ל עם הכוונות ([להר"ר שבתי מרשקוב], דפוס קארעץ תקנ"ד) - אותו סידור שבו היה מתפלל אאזמו"ר [כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק] בכל ימות השנה (לקוטי-דיבורים, עמ' קלה. בשנת תרד"ע, כתב אדמו"ר מוהרש"ב לבנו מוהריי"צ שהתעתד לבוא אליו לחגה"פ: בטח לא תשכח ליקח הסידור שלי, גם תקח סידור האריז"ל (אגרות-קודש, ב, עמ' תשפו).

[ב]

הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] אמר, שבלילות אלו - שני לילות ה"סדרים" דחגה"פ - קודם לכל עשייה מענייני הסדר, יש להביט בסידור (ס' השיחות תש"ד, עמ' 92) [ג]

בחג-הפסח, ל"סדרים", היה [מוהריי"צ] משתמש בסידור הזה [הוא "הסידור הישן" של מוהרש"ב, שבו רשם את הגהותיו, ואותו הוריש לבנו מוהריי"צ] (אשכבתא-דרבי, עמ' 79)

[ד]

לפני כ"ק אדמו"ר זי"ע היו מונחים ההגדה 'עם לקוטי מנהגים וטעמים' שלו, וכן סידור האריז"ל (להר"ר שבתי מרשקוב). ובמשך כל הזמן היה מעיין בשניהם. לעתים העביר את הדף בסידור האריז"ל, אף שלא היה מעיין באותו מקום.

כד[א]

כ"ק אדמו"ר זי"ע היה מסדר את הקערה כשהוא עומד.

כך מודגש גם במנהגי סקווירא (עמ' יג. ובהגדה עמ' יט).

[ב]

בשעת סידור הקערה היה אומר בפיו קודם עשיית כל דבר והנחתו בקערה את הכתוב בסידור (כגון: "לימין - הזרוע", וכד'). אחר סידור הקערה אמר בפיו את כל סימני הסדר "קדש ורחץ" כו' (כפי שהם כתובים בסידור כולם יחד, קודם שנחלקים למקומותם). ואחר-כך היה אומר בפיו כל סימן כשמגיע זמנו. וכל האמירות הללו היו בלחש.

וכן נראה שהיה שונה בדיבור את כל ההלכות שבהגש"פ, בהגיע עת עשייתן. וקודם "רחצה" היה אומר את כל הדינים מ"רחצה" ועד "כורך".

וכך הוא בס' יסוד-ושורש-העבודה: בהני חמישה עשר מלות של הסדר קדש ורחץ.. נרמזו בו סודות גדולים ונפלאים מאוד, ועל כן.. יאמר גם סימניה בפה מלא, דהיינו קודם קידוש יאמר בפה מלא "קדש", וקודם הרחיצה הראשונה יאמר "ורחץ", וכל כל הסדר עד "נרצה" יאמר גם-כן בפה מלא "נרצה". וכן הוא המנהג בילקוט-מהרי"א מזידיטשוב (אות קיד), מנהגי-קומרנא (אות שלג), מנהגי-ספינקא (עמ' לא), דרכי-חיים-ושלום (אות תקצו), רזא דעובדא (עמ' קכח), הגדת סקווירא (עמ' כא), הגדת לעלוב (עמ' מט), הגדת ביאלא (עמ' 15) ומנהגי-קרלין. ובהגדת 'במסלה' (עמ' כב), נעתקו דברי הזכרון-אליהו מזידיטשוב, בביאור "סוד הכוונה אמירת סימנים הנ"ל בפה, והתיקון הנעשה ע"י אמירתם".

ויש שאמרו בפיהם את הסימנים - או גם את סידור הקערה - בשעת סידורה: מנהגי-אליק (אות קיט), מנהגי-מהריי"ו (אות שמז-שמט), קדוש-ישראל (עמ' קנה-קנו). וכך כתב בס' ויגד-משה (עמ' פז): המנהג לומר כל הסימנים יחד לפני הסדר, לבד מה שאומרים שוב כל אחד במקומו. וראה גם בס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' ריט. רכג).

כהקערת המצות

[א]

בבית הרב מסדרין המצות על מפה ולא על קערה, מלבד האדמו"ר המסדר את המצות על טס של כסף (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע. וברשימת אחד הת' דאוטבוצק, שכך שמע מ'רמ"ש' [=כ"ק אדמו"ר זי"ע] "ששמע מכ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ] שליט"א").

ואולי רק על שולחן האדמו"ר יש לעשות כן, אבל בכ"מ צריכה להיות קערה, כיון שהיא (ככתבי האריז"ל) "בחינת מלכות הכוללת כו'" - במדבר רבה (יג, יד): קערה כנגד הים. מאורי-אור מערכת 'קערה' (הע' לס' המנהגים שם, מרשימת כ"ק אדמו"ר זי"ע) [ב]

נראה שגם למוהריי"צ לא היתה קערה בחיי אביו (המלך-במסיבו, א, עמ' פז. קלב) .

[ג]

ב'רשימות' כ"ק אדמו"ר זי"ע (ה, עמ' 18) , אודות הנהגות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בשנת תרצ"א בריגא, נאמר: בשנה זו סידר ה"מצות" - לסדר - על טס של כסף.

ב'רשימות' אודות ההנהגה בפסח שנת תרצ"ב בריגא: סידר הג' מצות שלו על טס של כסף (פאדנאס [=מגש]).

וב'רשימות' מהנהגות הפסח שנת תרצ"ה בוורשא: המצות על טס של כסף. במענה על שאלתי [אמר מוהריי"צ]: פעם שאלתי את אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע, ואמר ש"זהו - סידור על קערה - שייך לרבי". הן צריך להתחשב עם חוות-דעת אחרים ולא כידיעת עצמו דידע אינש וכו', ולכן גם אני מסדר על טס (ע"כ מדברי מוהריי"צ).

[ד]

טס הכסף שראינו על שולחנו של אדמו"ר מוהריי"צ זי"ע (בשנים תשכ"ז ותשכ"ח), היה מרובע ובעל דפנות.

[ה]

כשהיה כ"ק אדמו"ר זי"ע עורך את הסדר בבית אדמו"ר מוהריי"צ ועל שולחנו (דהיינו אחר הסתלקותו של מוהריי"צ), היתה לו קערת כסף, אך היתה מכוסה בנייר ולא נראתה כלל לעין. שאר המסובים סידרו את המצות והמינים על מפות בד.

בדבר קערה של כסף, ראה בס' ויגד-משה (עמ' יב), נטעי-גבריאל (ב, עמ' רכב).

[ו]

כ"ק אדמו"ר זי"ע ביקר במקום עריכת הסדר של בחורי הישיבה, ומאחר ולא העיר מאומה על כך שלא היו להם קערות, היו שרצו להוכיח מכך שאכן אין צריכים קערה. אבל הרבי בעצמו אמר אחר-כך: לא הגבהתי את המפיות לראות האם יש קערות תחת המצות (המלך-במסיבו, א, עמ' שז) כוהמצות וסידורן

נוהגים לקחת מצות כפופות - בית קיבול, שזהו ענין כלי האמיתי (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר - על-פי שיחות פסח תרח"ץ [ס' השיחות תרח"ץ, עמ' 261-260]) .

והכוונה מבוארת שם, שהמצות רומזים לכלים, ומה שמניחים על המצות - לאורות - "ועל-פי הנ"ל יש לבאר גם-כן מה שרבים נתחבטו להבין הסדר שהמינים צריכים להיות מונחים על המצות דוקא". וראה גם באגרות-קודש אדמו"ר זי"ע (יא, עמ' קסו-קסז), שמבאר מדוע אין זה סותר למפורש בכתבי האריז"ל שהמצות הן מוחין דאבא ולא כלים.

גם הרה"ק ממונקאטש נזקק לקושיה זו ולביאורה, וסיים בה: אמנם הקבלה והלכה למעשה בידינו מאבותינו הקדושים זי"ע, שהיו מתלמידי תלמידי רבינו הבעל שם טוב זי"ע, שהיו כולם מסדרים המצות למטה ועליהם על גביהם שארי הדברים..

ובאורם נראה אור עד אורו של מלך המשיח.. (ראה בס' דרכי-חיים ושלום אות תקפו, ובויגד-משה עמ' טו-טז. ושם בהוספות עמ' רפה, שמנהג בעלז להניח את המצות על קערת המינים. וכן הוא בלוח 'דבר יום ביומו'. וראה בהגדת בעלז עמ' לד).

כזאצלנו הסדר בהנחת המצות [ככתוב בסידור אדמו"ר]: ישראל, לוי, כהן.

ואצל העולמ'שע וחסידי פולין הסדר הוא: כהן, לוי, ישראל - ראשי-תיבות כל"י.. וכפי הסדר אצלנו הרי הראשי-תיבות יל"ך, אמר אאמו"ר [מוהרש"ב] שזה רומז אז ער איז שוין אין דער ארבעט - שהוא כבר מהלך בעבודתו (על-פי סה"ש תרח"ץ עמ' 261-260, והגש"פ לאדמו"ר זי"ע. ובהגדה שם: בסידור האריז"ל הסדר - יל"ך. בפרי-עץ-חיים שער חג-המצות פ"ו - כל"י).

הסדר כל"י הוא גם בשו"ע אדמו"ר (תעג, כו), בס' דרכי-חיים-ושלום (אות תקפד) ובהגדת לעלוב (עמ' מט). ובסדר יל"ך: קונטרס-המנהגים דקוידנוב (אות סא), סידור קרלין, קדושת-ישראל (אות מז).

כח[א]

נוהגין להפסיק במפה בין מצה למצה (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע. ושם: והטעם מבואר בסידור [האריז"ל] קול-יעקב. וכן הוא גם-כן בתפארת-ישראל סוף מסכת פסחים (תוספות-חיים).

[ב]

וכך ציין כ"ק אדמו"ר זי"ע ברשימותיו (חוברת ה עמ' 18) , מהנהגות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בשנת תרצ"א בריגא: המצות מניח בין כפלי אלונטית, על-דרך כמו בין דפי ספר, ודף בין מצה לחברתה.

וראה בס' ויגד-משה (עמ' יט-כ ובהוספות עמ' רפה), ושכן הוא גם במנהגי בעלז, אך לא כן בס' דרכי חיים ושלום (אות תקפד). וכמנהגנו ראה גם בקונטרס-המנהגים דקוידנוב (אות סא ובהגדת קוידנוב), סידור קרלין (ובמנהגי הבית-אהרן מקרלין עמ' 6, שהיתה זו מפה אחת ארוכה שקיפלה בין מצה למצה), הגדת לעלוב (עמ' מט), קדושת-ישראל (אות מז), רזא-דעובדא (עמ' קכז), הגדת סקווירא (עמ' יט. מנהגים עמ' יג). וראה גם בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רעח-רעט), נטעי-גבריאל (ב, עמ' רכד).

[ג]

[מוהריי"צ] הניח הבדל בין מצה למצה, והיה נוהג כן בענין גילוי וכיסוי הפת ובהגבהת הכוס, אך לא היה מקפיד לסלק הקערה (רשימת הת' הנ"ל מאוטבוצק "מה ששמעתי מרמ"ש [= אדמו"ר זי"ע] ששמע מכ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ] שליט"א")

[ד]

כ"ק אדמו"ר זי"ע הניח מפה של בד תחת המצות, וקצה השני על המצות. ובין כל מצה הניח מפה של נייר. וכל מפה קיפל מעט כדי שיראו המצות כשמסירים מפה העליונה, ומדייק שיתראו אז כל המצות ולא רק אחת (על-פי רשימה משנת תשי"ד. המלך-במסיבו, ב, עמ' שג)

אך בשנים מאוחרות יותר השתמש רק במפת בד, שבין קפליה הניח את שלוש המצות.

כטבשעת סידור הקערה, מניחים את המצות מיד על הקערה, ועליהן את המינים - ולא כנוהגים להניח את המצות והמינים על הקערה רק בגמר סידורם (המנהג שבס' רזא-דעובדא, עמ' קכח) להנחת המינים על המצות

[א]

המינים מונחים על המצות המכוסות - ואינם נתונים בתוך קערות לעצמן.

[ב]

בלילה הראשון של פסח תשי"ג נכנס כ"ק אדמו"ר זי"ע, כדרכו בקודש, לראות את עריכת שולחן ה"סדר" של בחורי הישיבה, וראה שהניחו את המרור בכוסיות נייר קטנות (כדי שלא יתלחלחו המצות).

ואמר להם: מדוע מנהיגים דברים חדשים?! אצל חותני [מוהריי"צ] לא היה מעולם כדבר הזה! מן הסתם מפני שאין זה כבוד למצוה [למצה?].

ואם חוששים ל"שרויה", ניתן לעטוף את המרור במפיות נייר (על-פי רשימות הת' באותה שנה)

[ג]

וראה בס' ויגד-משה (עמ' יז ובהוספות עמ' רפה), שגם בסקווירא ובגור אין מניחים את המינים בתוך כלי (אלא שבסקווירא מניחים את החרוסת בכלי), אך בויז'ניץ, בויאן, דרכי-חיים-ושלום ועוד - היו מניחים את המינים בקערה אחת, או קערה לכל מין. גם ברזא-דעובדא (עמ' קכח) כותב שלא היו נותנים את המינים בקערות, אלא על המצות המכוסות. בהגדת זידיטשוב (עמ' מז), שנתנו את המינים בקערה גדולה על המצות, ולא בקערות קטנות. בקונטרס המנהגים דקוידנוב (אות סא), ללא קערה למצות וגם לא למינים (ומניחים רק זרוע מימין, ביצה משמאל, מרור באמצע - ולא יותר).

לאזרוע

[א]

זרוע. נוהגין לקחת חלק מצואר עוף. כן מדקדקין שלא לאכול את הזרוע אחר-כך - כל זה הרחקה שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח. ¹

ומטעם זה הנה כ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ] מסיר כמעט את כל הבשר מעל עצמות ה"זרוע" (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע. ובשו"ע אדמו"ר תעג, כב: צריך ליזהר שיהיה מעט בשר כרוך על עצם הזרוע, שעצם בלא בשר אינו נקרא תבשיל).

[ב]

שאלו, מפני מה מניחים על הקערה גרגרת דוקא במקום הזרוע, והשיב כ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ] שליט"א, שעושים כמה עניינים כדי לשלול כל דמיון לקרבן פסח, וכעין הדין שאין אוכלין בשר צלי בליל פסח. הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] היה מהדר שיהיה כמה שפחות בשר על הזרוע שלוקחין (ס' השיחות תש"ב, עמ' 93) [ג]

כ"ק אדמו"ר זי"ע היה מסיר חלק מהבשר שעל חוליות הגרגרת ולעתים גם את החוט הפנימי שבחללן. וה"זרוע" היתה צלויה, ושמא גם נתבשלה קודם לכן (ראה שו"ע אדמו"ר תעג, כא. ובסעיף הבא חילוקי מנהגים בזה) .

[ד]

בדבר לקיחת צואר של עוף ל"זרוע", כן הביא בס' ויגד-משה (עמ' כד) מהפרי-מגדים (אשל-אברהם סי' תעג) ומיסוד-ושורש-העבודה. וראה עוד בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רעט). ועוד הביאו (שם ושם), שיש נוהגים ליקח ירך של עוף או כנף עוף. ובשו"ע אדמו"ר (תעג, כ): כבר נהגו מדורות הראשונים שהבשר יהיה מפרק הנקרא זרוע, לזכר שגאלם הקב"ה בזרוע נטויה. במנהגי קרלין נאמר שלוקחין גרגרת עוף מבושלת, ובהגדת זידיטשוב (עמ' מז) - גרגרת עוף צלויה.

וראה בס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' רכח-רכט), שיש נוהגין שתהא ה"זרוע" צלויה, אחרים - מבושלת, ויש שמבשלים וגם צולים.

לבאין אוכלין הזרוע

מדקדקין שלא לאכול לאכול הזרוע אחר-כך - שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח (ס' המנהגים והגש"פ שם) , וכ"ק אדמו"ר זי"ע היה מותיר את הזרוע על הקערה בגמר הסדר. בשיחתו בליל ב' דחגה"פ תשט"ו אמר הרבי, שהנוהגים לאכול את הזרוע הוא משום הידור שמלאכת יו"ט תהא לשם אכילה [נראה שכוונתו באם בשלו או צלו ביו"ט], ומנהג בית הרב שלא לאכול הוא משום הידור בהרחקה מכל דמיון לקרבן הפסח.

וראה בס' ויגד-משה (עמ' רכז), שרבים נוהגים לאכול את הזרוע בלילה השני, או בסעודת היום השני של פסח. והוסף עליהם את מנהגי-קומרנא (אות שמ), מנהגי-מהריי"ו (אות שצו*) והנהגות רחה"ד מקוידנוב - שנהגו לאכול את הזרוע ביום השני של יו"ט.

ושלא לאכול זרוע (צלויה) גם למחרת היום, ראה בס' כף-החיים (תעג, סג. תעו, ב). וראה גם הע' 1 בסעיף הקודם. וראה בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' שכא-שכב).

ובס' מקור-חיים (לבעל החות-יאיר, סי' תעג) כתב: אין להשליך הזרוע אחר הלילות לכלב או לאשפה, אחר שיחדה זכר קדשים, רק ישרפנו.

לגהביצה

ביצה. מבושלת עד שתתקשה (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע).

בשו"ע (תעג, ד) כתב המחבר שנהגו שתהא הביצה מבושלת, והרמ"א כתב שהוא הדין צלויה וכך מנהג מקומם. ואדמו"ר בשו"ע (שם, כ-כא) כתב, בין צלויה בין מבושלת. מנהגנו שאת הביצה שבקערה אוכלים אחר-כך בסעודה (להלן אות קלו), ואכילה זו היא זכר לאבילות כמ"ש אדמו"ר בשו"ע (תעו, ו), וביצה קשה היא מאכל אבלים כמ"ש הרמ"א בשו"ע או"ח (תקנב, ה).

וראה בס' ויגד-משה (עמ' כו. רכה), נטעי-גבריאל (ב, עמ' רל-רלא), חילוקי המנהגים בביצה צלויה, מבושלת וקשה.

לדגם כשחל ערב-פסח בשבת לוקחים הביצה זכר לחגיגה (ודלא כמ"ש באבודרהם) , אף שלא קרבה חגיגה אז (תוס' ד"ה אחר, פסחים קיד, ב) (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע. ובס' המנהגים בקיצור לשון. וכך מפורש בשו"ע אדמו"ר תעג, כג. וראה כף-החיים שם, אות נד) להאת הביצה מניחים בקערת הסדר כשהיא בקליפתה. כ"ק אדמו"ר זי"ע היה מדקדק שלא תישבר קליפת הביצה, אף שטורח היה לו להעמידה במקומה על-גבי המצות כשהיא בשלימותה.

ביצה בקליפתה, כן הוא גם במנהגי-בעלז (עמ' מב. הגדה עמ' כב), בהגדת רוז'ין (עמ' לו) ובהגדת סקווירא (עמ' כ). בס' ויגד-משה (עמ' רפו) מובא, שכך גם מנהג בויאן וגור, ואילו בוויז'ניץ נהגו ליקח ביצה קלופה. וכן הוא גם בהגדת לב-יחזקיה (אות מה).

לוהחרוסת

[א]

חרוסת. זה מכמה שנים אשר מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון מחשש תערובת חמץ; רק תפוחים, אגסים ואגוזים (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע) .

אף שבפרי-עץ-חיים (שער חג-המצות פרק (ו) [ב] - מובא בהגש"פ שם [ובהגהות בשער-הכוונות דרוש ו (דף פג, ד) מובא רק הרמז בתיבת "אבן"]) נתן סימן לחרוסת: חרושת אבן חרושת עץ בלשון אשכנז: איפ"ל בארי"ן ניס"ן אינגב"ר צימרנ"ד, ובלשון הקודש: תפוחים, אגסים, קידה, אגוזים וקינמון. עכ"ל.

וצ"ע מדוע אין נותנים בחרוסת תאנים ותמרים שנמשלו בהם כנסת ישראל, וככתוב בשו"ע אדמו"ר (תעג, לב). והאריז"ל היה נותן שלושה מיני תבלין ושבעה מיני פירות (כף-החיים תעג, צט עיי"ש).

[ב]

הרבנית רבקה זצ"ל.. היתה מתקנת חרוסת לא רק בשביל ה"חצר" (כי ב"חצר" לא היו עושים שום סדר כי-אם אצלה. וגם הרבי [מוהרש"ב]

זצ"ל היה בא אצלה), כי-אם על-פי רוב גם בעלי-בתים מהעיר היו באים אצלה ליקח חרוסת ולומר לה "גוט יום-טוב" ולברך אותה שתזכה לשנה הבאה, וגם לקבל ממנה ברכה כנהוג.. ונכנסו לשאול ממנה.. אם יש לה חרוסת גם בשביל הישיבה, או שצריכים לתקן בפני-עצמם. ואמרה שלא חשבה על-זה, ובמילא לא יספיק, אבל גם כעת יכולים להכין. ואמרה שתפוחים ישנם בבית, והוציאה מעות מכיסה כמה שהיה צריך, ואמרה לילך.. וליקח אגוזים.. ואמרה למשרתת שתתן לנו מדוכה ואיזה שתי קערות וסכינים, וגם הראתה לנו מקום ואמרה שנוכל לתקן בביתה.

והוסיפה לומר, אין אנחנו מניחים בחרוסת אלא רק תפוחים ואגוזים.

וצימרינג [=קינמון] וכו' אין אנחנו מניחים, ואמרה: וויילע מיין זון ניצט ניט קיין זאך [=היות ובני - מוהרש"ב - אינו משתמש במאומה]. תיקנו החרוסת, קבלנו ממנה ברכה וגם ברכנו אותה, ומאז ידענו שלא להניח בחרוסת שום דבר חוץ מתפוחים ואגוזים כנ"ל (לקוטי-ספורים, עמ' רלג-רלד) .

[ג]

וראה בס' ויגד-משה (עמ' כט-לד) בענין מיני הפירות הניתנים בתוך החרוסת.

בס' ערכי-יהושע (אות קכא) ובהגדת לעלוב: תפוחים ואגוזים. וכמנהגנו כן הוא גם בס' דרכי-חיים-ושלום (אות תקצא), שלקחו תפוחים, אגסים ואגוזים, ואילו אינגב"ר וצימרינ"ג [=קידה וקינמון] לא עירבבו מחשש חמץ. ובהגדת סקווירא (עמ' כ) שעשו החרוסת מתפוחים ואגוזים, ומלפנים היו נותנים גם אינגבר של פסח.

בבאבוב נוהגים גם כיום ליתן את כל המינים הנרמזים בתיבות ע"ץ ואב"ן. וראה בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רח) ונטעי-גבריאל (ב, עמ' קצו), אודות הנוהגים לאכול התבלינים הנ"ל והנמנעים מאכילתם.

החשש שבתבלין האינגבר (זנגוויל) נתפרסם בכתה"ע בשנת תרמ"ב על-ידי הרה"ג ר' אריה ליב זיוואוו מדינאבורג-דווינסק (מתלמידי אדמו"ר הצמח-צדק), וזה לשונו: על דבר אינגבער שאוכלים אותו בפסח בזמנינו, וגם הנה כתבו לערבו בחרוסת, וכן נוהגין. אבל עתה בזמננו נתברר אשר במקומות שהוא גדל שם מבשלים אותו, והמים הם אלייאיק יקר, ואחר-כך לוקחים אותו ומפזרים עליו קמח סולת שלא יהיה ניכר שנתבשל, כי בדרך גידולו יש עליו אבק לבן כמו קמח. והנה הראתי להחנוונים, אשר בהלקח האינגבער מהחביות ימצא בשולי החביות קמח סולת שנפל מהאינגבער. עוד עושים שם, ששורים האינגבער ביי"ש חזק, והמשקה היא נמכרת ביוקר, ואחר-כך לוקחים האינגבער ומייבשין אותו ומוכרים אותו. ויש שנותנים גם על זה קמח. לכן אני מזהיר שלא לאכול אינגבער בפסח. וגם בדיעבד אם ניתן בתבשיל, אם הוא מאינגבער שיש עליו אבק לבן, אני מצוה לבער המאכל ולא להשתמש בכלים. והאינגבער שאין עליו אבק לבן ואין מראהו לבן, אני מורה אם ההפסד מרובה, להשהות עד אחר פסח, ודוקא בהפסד גדול. עכ"ל. (ואחר זמן נתפרסה הכחשה לחשש זה, על-ידי מומחה משרי מוסקבא, שהרה"ג ר' חיים ברלין נתן בו אימון לבירורי דברים מעין אלו).

לזבלילת החרוסת ביין נעשית קודם הטיבול.

ראה להלן (אות קכה). וכן הוא בהגדת סקווירא (עמ' כ). וראה בס' ויגד-משה (עמ' לג-לד), נטעי-גבריאל (ב, עמ' שלז-שלח).

וכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע בהגש"פ (פיסקא 'ויטבול בחרוסת'): "וקודם הטבילה מרכך החרוסת ביין שבתוך כלי - שו"ע רבינו סתע"ג סל"ב-ד". אך לכאורה לא מפורש בשו"ע שם שהריכוך נעשה קודם הטיבול או בסמוך לו. וראה מה שהאריכו בביאור הענין בקובץ הערות-התמימים-ואנ"ש דישיבת תורת-אמת, גל' כה (תשד"מ), עמ' יח ואילך.

לחהכרפס

[א]

כרפס. אנו נוהגין ליקח בצל (או תפוח-אדמה) (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע. ושם: ועיין מגן-אברהם סי' תעג, ד ובאחרונים)

[ב]

לכרפס בצל. רק אחר-כך כשנחלשו הדורת לקחו תפוחי-אדמה. אבל לא היה [מוהר"ש] שבע רצון מזה ('רשימות' אדמו"ר זי"ע, ממה ששמע ממוהריי"צ בימי הפסח תרצ"ה בווארשא)

אדמו"ר מוהר"ש היה נוהג כרפס בבצלים, ואחר-כך - מפני החולשה - התחילו בני-הבית לנהוג בקארטאפעלעס [=תפוחי-אדמה] (מרשימות אחד הת' דאוטבוצק, "מה ששמעתי מרמ"ש [= כ"ק אדמו"ר זי"ע] ששמע מכ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ] שליט"א". ובס' המלך-במסיבו (א, עמ' קלא), שלדברי רש"ג כמדומה שלקחו תפוחי-אדמה לכרפס, והשיבו כ"ק אדמו"ר זי"ע שזה שייך לנשים).

[ג]

כ"ק אדמו"ר זי"ע היה מניח בקערה חתיכת בצל גדולה על קליפתה (ואילו ברשימה משנת תשי"ד נמסר: בצל שלם עם קליפתו) , וכשהיו מגיעים לאכילת הכרפס נטל - בסכין - מהחלק הפנימי (שבמרכז הבצל), ואותו היה טובל ואוכל. אחרי הוצאת החתיכה שנועדה לאכילה, לא היה מחזיר את שארית הבצל לקערה.

[ד]

וראה בס' ויגד-משה (עמ' קב-קח ובהוספות עמ' רצד), מנהגים שונים בסוגי הירקות הנלקחים לכרפס. ולענין לקיחת בצל הביא מיסוד-ושורש-העבודה, אלא ששם הוא עלי בצלים. ובס' היובל קרנות-צדי"ק (עמ' תרעח) נתבאר מדוע עדיף לקחת דוקא בצל. וראה עוד בס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' רעט), ושם ציין לערוך-השולחן (תעג, י) ומעדני-שמואל (קיח, ד), ונראה מדבריהם שהמנהג הפשוט היה ליקח בצל.

והנה בשיחות-הר"נ מברסלב (אות רסה) מובא בשם מרן הבעש"ט נ"ע, שלא לאכול בצלים חיים, ומוסיף שם, שאפילו לא בתערובת כגון עם ביצים, וגם לא בשבת. ע"כ. אך מאידך גיסא, ידוע מצדיקים רבים שהקפידו בדוקא לאכול מאכלי בצל בשבת (ראה בס' מנהג ישראל תורה, ב, עמ' קיג-קיד). ושומר מצוה לא ידע דבר רע.

לטמרור וחזרת

[א]

מרור-חזרת. אנו נוהגין ליקח חזרת (סאלאט [=חסה]) ותמכא (חריין [=חזרת]) שניהם - הן ל"מרור" והן ל"כורך" (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע)

וכך ב'רשימות' כ"ק אדמו"ר זי"ע (ה, עמ' 18), מהנהגות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בימי הפסח תרצ"א בריגא: למרור וחזרת הן חריין הן סאלאט.

וב'רשימות' מהנהגות מוהריי"צ בימי ניסן תרצ"ה בווארשא: סאלאט וחריין הן למרור הן לחזרת.

אולם ב'רשימות' מימי הפסח תרצ"ב בריגא, מאשר שמע מאדמו"ר מוהריי"צ: גם ל"כורך" היה [מוהרש"ב] לוקח חריין שלא שרוהו במים.

ואם היה סאלאט היה אוכלו אחר-כך ולא ביחד עם ה"שמורה".

[ב]

ל"מרור" ול"כורך" היה כ"ק אדמו"ר זי"ע לוקח כמה עלי סאלאט (חסה), מסיר מהם את חלקם התחתון, השדרה הסמוכה לקלח (לעתים היה חוצה את העלה לשנים - לרחבו - ונוטל את החלק הרחב, העליון, הרחוק מן הקלח). לוקח כמה כפות חריין (מגורד ומפורר) במידה גדושה, ועל כל נטילה ונטילה היה סוחט את החריין בידו (ונשפך ארצה), ועושהו - בעזרת הכף - כמין כדור (קרוב לגודל ביצה). אחר-כך היה עוטף את החריין מכל צדדיו בעלי החסה. נטל את החריין השלם (שאינו כתוש ומגורד), חתך ממנו בסכין שתי חתיכות, ומניחן - כשהן בשלימותן - האחת לתוך המרור והשניה לתוך החזרת.

[ג]

אדמו"ר מוהריי"צ והרה"ח ר' לוי יצחק - אביו של כ"ק אדמו"ר זי"ע - לא היו לוקחים גם מראש המרור, ואמר אדמו"ר זי"ע שזה "חידוש" שלו, ואשר כך נרשם גם בהנהגותיו של הרה"ק ממונקאטש (דיבורי סדר הראשון תש"ל - ובס' המלך-במסיבו, ב, עמ' צט בהשמטת הנהגתו של רלוי"צ. וראה בס' דרכי-חיים-ושלום, אות תקצ)

[ד]

הרבנית מרת חיה מוסיא ע"ה סיפרה פעם, כי מתוך רגילות הניחה ראש של חריין גם בקערת אביה [מוהריי"צ], והוא חייך ואמר: איך דארף דאס ניט [=אני איני זקוק לזה]... (ימי-מלך, א, עמ' 370 הע' 88) מגרירת ופירור החריין נעשים מבעוד יום, ולא כשבאים מבית-הכנסת.

מאחד המשמשים בקודש שמעתי, שלא היו מחזיקים את החריין בכלי סגור אחר גרירתו.

וראה בס' ויגד-משה (עמ' רז. שב), שיש מקפידים לגרר סמוך לעריכת הסדר ולשמור בכלי סגור, ויש שאינם מקפידים. וכן בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' דש), נטעי-גבריאל (ב, עמ' קצ. שמא).

מאבדבר לקיחת חריין מפורר וחתיכה שאינה מפוררת, ראה בס' רזא-דעובדא (עמ' קכח. קל - לכורך: רק חריין שחוק), דרכי-חיים-ושלום (אות תקצ).

במנהגי-ספינקא (עמ' ל): חריין בלתי מפורר. במנהגי-בעלז (עמ' מב-מג): חתיכה בלתי מרוסקת וחסא, ולחזרת - חריין שרוסק סמוך לסדר. אך בהגדת בעלז (עמ' כב), שלמרור לוקחים חסא וחריין מרוסק. וראה עוד בס' ויגד-משה (עמ' רה-רז), ושם גם בדבר סחיטת החריין כדי שלא ילחלח את המצות. ואולי הוא גם כדי להפיג מן החריפות. חריין שחוק וסחוט היטב - לחזרת - נזכר גם ברזא-דעובדא (עמ' קכח). בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' שג-דש), נטעי-גבריאל (ב, עמ' קפט-קצ), אם יהא החריין מפורר אם לאו.

חסא וחריין יחדיו כמנהגנו - כן הוא בהגדת לעלוב (עמ' נא - והחריין מגורד מערב יו"ט), בהגדת רוז'ין (עמ' קי) מנהג טשורטקוב ובויאן (ועל הרה"ק רד"מ מטשורטקוב, שנטל חריין נמלל בתוך עלי הסאלאט), בס' ערכי-יהושע (אות קכא - ולחזרת: רק חריין), הגדת סקווירא (עמ' כ-כא - ולחזרת רק חריין), מנהג באבוב (לכורך. אך למרור - רק סאלאט), ובמנהגי-מהריי"ו (אות שסט-שע - והחריין שחוק מערב יו"ט, גם ללילה השני). וראה עוד בהגדת צאנז (עמ' רז - מנהג הרה"ק משינווא והרה"ק מקאלאשיץ) ובס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' קפט).

הנוהגין בחסא ללא חריין: אוצר-החיים צאנז (אות שמז - ולכורך: חזרת), מנהגי-קומרנא (אות שלב - ולכורך: חריין מפורר), מנהגי-אליק (אות קכג - ובאם לא היתה חסא, נטלו חריין). וחריין ללא חסא: משמרת-שלום (לה, ב), קונטרס-המנהגים דקוידנוב (אות סב), תפארת-איש (עמ' שפז), מנהגי-קרלין, קדושת-ישראל (אות מז. לחזרת וכורך חריין טחון, ולמרור עלי חריין). ובדבר אם יש חילוקי מנהגים בין "מרור" ל"כורך", ראה בס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' שמג-שדמ).

בהגדת 'במסלה' (עמ' קמט), נעתק מס' זכרון-אליהו מזידיטשוב טעם בדרך הקבלה מדוע צריך להיות המרור מעלים ירוקים דוקא.

מבמרור שאכילתו בלתי נסבלת מפני חריפותו - אין יוצאים בו ידי-חובה (המלך-במסיבו, ב, עמ' צט - בשם אדמו"ר מוהריי"צ) .

ובשער-הכולל (מח, יא): ואם אי-אפשר להשיג חזרת, אזי יקח תמכא שקורין חריין.. ובלבד שיהיה מפורר ויפוג מרירתו שיהיה ראוי למאכל אדם. וראה עוד בס' ויגד-משה (עמ' רה-רו).

* בדבר שיעור המרור - ראה להלן (אות קל).

מגאכילה מהמינים שבקערה

כל המינים המונחים בקערה והנאכלים כמותן בשעת הסדר (דהיינו כל המינים, לבד מהזרוע), נלקחים בשעת אכילתם מן הקערה (וכדמוכח גם ממ"ש אדמו"ר בסידור הקערה: "החזרת שעושין כורך") - ולא כיש נוהגין להשאיר את המינים בקערה ולאכול מאותו סוג ממה שמונח על השולחן.

וראה בס' ויגד-משה (עמ' קיג; רכו; ובהוספות עמ' רצה), נטעי-גבריאל (ב, עמ' רפג ובכ"מ).