שיחה
[קיץ תש"ח2]
דער וואָס איז שוין אַמאָל געפאָרן איז ער דאָך אַ רגיל. ס'איז דאָ רגיל, און ס'איז דאָ זקן, וכלשון הידוע3 זקן ורגיל, עס קען זיין אַ רגיל און ער איז נישט קיין זקן, זקן זה שקנה חכמה4. אַ רגיל קען זיין אַז ער האָט געטאָן פעלערן און ווייס די פעלערן און טוט זיי ווייטער. דער ענין פון חכמה אָבער איז דאָך מבקר צו זיין זיך, און אַז מען געפינט אַ פעלער נישט צו טאָן אים מער. אַ זקן קען אויך זיין ער זאָל טאָן אַ פעלער, אָבער נאָכדעם ווי ער געפינט דעם פעלער טוט ער אים מער נישט.
דער וואָס איז נישט קיין רגיל קען און דאַרף אָבער באַ אים זיין די מעלה אַז פעלערן וועלכע זיינען געטאָן געוואָרן, וועלן מער ניט געטאָן ווערן.
* * *
דער רבי5 איז חלוק סיי אויף כמה מבעלי נגלה און סיי אויף כמה מבעלי קבלה מיט דעם סדר פון אָנהויבען מה טובו. דער רבי הויבט אָן מיט זיין אייגענעם סדר, אַ סדר ווי על פי נשמה, מיט דעם טוב, מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. יעקב איז יו"ד עקב6 אַז דער יו"ד זאָל זיך דערהערן אין דעם 237עקב. עס זאָל זיין אור יו"ד פון חכמה אויך אין עקב.
מען דאַרף וויסן די שיינקייט פון אוהליך יעקב. מען דאַרף וויסן די טייערקייט פון יעדן אידן אויך פון אַ איש פשוט. די טייערקייט פון דעם דאַוונען און אַ פסוק תהלים פון אַ איש פשוט, וואָס אַז ער דאַווענט איז ער דאָך אַ לא ידע מאי קאמר און ווייס ניט דעם פשט אין דעם פסוק תהלים, אָבער דער קרעכץ, אַיי רבונו של עולם, וואָס עס קען אפילו זיין אַז דאָ איז נישט דער אָרט וואָס ס'איז צוגעפּאַסט אַ קרעכץ און עס קען גאָר זיין אַז עס איז אַ ענין וואו עס דאַרף זיין שמחה, אָבער זיין אויסגעשריי אַיי רבונו של עולם איז אַ האַרציקער. וכידוע המעשה פון בעש"ט7.
* * *
מען דאַרף מייקר זיין אַ פשוטן אידן, אַ פשוטע אידענע, אַ אידישקינד, אָבער אָפּשטעלן זיך דערביי און מסתפק זיין זיך דערמיט דאַרף מען נישט. מען דאַרף וויסן דעם משכנותיך ישראל8, אַ משכן פאַר תורה. אַ בןתורה קען דאָך אויך זיין אַז ער טוט אַ פעלער, אָבער אַ בןתורה איז דאָך אַ יודע, איז אַז ער דערזעט דעם פעלער, פאַריכט ער אים.
* * *
מען דאַרף מעורר זיין. מען דאַרף רעדן צום טאַטן, צו דער מאַמען וכו'. מען דאַרף רעדן מיט אַ קירוב, אָבער עס דאַרף אויך זיין אַ תוקף אין דעם רעדן, אַ שטעל. תפארת איז דאָך התכללות פון עניני חסד און גבורה: עס איז טאַקע גוט, אָבער עס קען זיין בעסער, און דעם בעסער דאַרף מען מאָנען מיט אַ תוקף.
מען דאַרף אויך אַמאָל אַ רייב טאָן, טאַקע ניט מיט כעס, אָבער אַ רייב טאָן עס זאָל אַראָפּ די חלודה, די זשאַווער. וואָס אַז עס גייט אַראָפּ די חלודה, זעט מען דעם פנימי, און דער פנימי פון אַ אידן איז גוט. מען דאַרף מעורר זיין אויף לערנען. אויך מחנך זיין די קינדער. מאָנען אַז מען דאַרף זיין העכער, מען דאַרף זיך ניט מסתפק זיין מיט תהלים, נאָר הערן עיןיעקב, משניות. ניט מסתפק זיין זיך מיט משניות אַליין, נאָר הערן אַ בלאַט גמרא, אַ פרק תניא אַ סעיף לקוטי תורה, אַ סיפור המעשה פון צדיקים.
מען דאַרף טאָן בהשתדלות יתרה אין דער הפצה פון ספרי לימוד און ספרי קריאה וואָס זיינען על טהרת הקדש. וואָס דאָ איז צוויי תועלת'ן: א) מען איז מכניס אור. ב) מען איז דוחה את החושך, דעם חושך פון די ספרים שלעומת זה, און דעם חושך פון עםהארצות. און אפילו מעט אור איז אויך דוחה הרבה חושך9.
* * *
די רייד וואָס מען רעדט צו יענעם, דאַרף פועל זיין אויף זיך, אַז דער מאנטאָג זאָל זיין בעסער ווי דער זונטאָג, און דער דינסטאָג בעסער ווי דער מאנטאָג.
* * *
דער אויבערשטער זאָל אייך מצליח 238זיין, זייט געזונט און קומט געזונט און האָט אַ הצלחה אין דער אַרבעט10.
דער אויבערשטער זאָל אייך מצליח זיין אין אַלץ וואָס איר דאַרפט בכלל און וואָס יעדער דאַרף בפרט.
הערות
עמוד 236
- 1. נדפס עם מ"מ והערות מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בסה"מ תש"ט ע' 177 ואילך. ושם: רשימת דברי כ"ק אדמו"ר שליט"א לאחד המתעסקים בעבודה המבוארת במכתבו מל"ג בעומר [תש"ט] הנדפס [סה"מ תש"ט] עמוד 176 [אגרות-קודש ח"י ע' קסה ואילך.
- 2. ברשימת השיחה — בלתי מוגה: יחידות של [.. . ] קודם נסיעתם בשליחות של המל"ח, קיץ תש"ח].
- 3. תענית פ"ב מ"ב.
- 4. [קידושין לב, ב].
- 5. אדמו"ר הזקן — ראה אחרונים בשו"ע או"ח סו"ס מו. שער עולם העשי' רפ"א. סידור האריז"ל. סידור של"ה. ועוד.
- 6. [פרדס שער כג (שער ערכי הכינויים) בערכו. עץ חיים שער ג (שער סדר האצילות) פ"ב. תו"א ויצא כא, א. לקו"ת בלק ע, ב. ובכ"מ].
עמוד 237
- 7. ראה הסיפור ב"התמים" ח"ב עמוד ע'. בקובץ מכתבים קובץ א' ע' 14 [אגרות-קודש ח"ג ע' תנג].
- 8. חילוק העבודה דיעקב וישראל מבו' בכ"מ: זח"א קעד, א. זח"ג רי, ב. לקו"ת פ' בלק ד"ה לא הביט וד"ה מי מנה. ד"ה מה טובו (בס' המאמרים אידיש, ע' 122). ועוד.
- 9. [ראה תניא פי"ב (יז, א).
עמוד 238
- 10. בהנחה בלתי מוגה: (אח"כ הי' שאלה, והשיב כ"ק:) מען דאַרף נישט מורא האָבען, מען דאַרף ריידען ווי דער זאַך איז].
משנה תענית ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
עמדו בתפלה. מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו בנים וביתו ריקם. כדי שיהא לבו שלם בתפלה. ואומר לפניהם עשרים וארבעה ברכות. שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש:
תניא, ליקוטי אמרים י״ב - הטקסט מספריא
וְהַבֵּינוֹנִי, הוּא שֶׁלְּעוֹלָם אֵין הָרָע גּוֹבֵר כָּל כָּךְ לִכְבּוֹשׁ אֶת הָעִיר קְטַנָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף לְהַחֲטִיאוֹ; דְּהַיְינוּ, שֶׁשְּׁלֹשָׁה לְבוּשֵׁי נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה, אֵין גּוֹבְרִים בּוֹ עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף – בַּמּוֹחַ וּבַפֶּה וּבִשְׁאָר רַמַ״ח אֵבָרִים, לְהַחֲטִיאָם וּלְטַמְּאָם חַס וְשָׁלוֹם.
רַק שְׁלֹשָׁה לְבוּשֵׁי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית הֵם לְבַדָּם מִתְלַבְּשִׁים בַּגּוּף, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה מִיָּמָיו וְלֹא יַעֲבוֹר לְעוֹלָם, וְלֹא נִקְרָא עָלָיו שֵׁם ״רָשָׁע״ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת וְרֶגַע אֶחָד כָּל יָמָיו.
אַךְ מַהוּת וְעַצְמוּת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ, לֹא לָהֶן לְבַדָּן הַמְּלוּכָה וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעִיר קְטַנָּה, כִּי אִם בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים, כְּמוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה שֶׁהִיא שְׁעַת מוֹחִין דְּגַדְלוּת לְמַעְלָה, וְגַם לְמַטָּה הִיא שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לְכָל אָדָם, שֶׁאָז מְקַשֵּׁר חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁלּוֹ לַה׳ – לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּלְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ, לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מֵאַהֲבָה, שֶׁזֶּהוּ עִנְיָן הַמְבוֹאָר בִּקְרִיאַת שְׁמַע דְּאוֹרַיְיתָא, וּבִרְכוֹתֶיהָ שֶׁלְּפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ שֶׁהֵן מִדְּרַבָּנָן – הֵן הֲכָנָה לְקִיּוּם הַקְּרִיאַת־שְׁמַע, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר; וְאָז, הָרָע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי כָּפוּף וּבָטֵל לַטּוֹב הַמִּתְפַּשֵּׁט בֶּחָלָל הַיְמָנִי מֵחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבַּמּוֹחַ הַמְקוּשָּׁרִים בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
אֲבָל אַחַר הַתְּפִלָּה, בְּהִסְתַּלְּקוּת הַמּוֹחִין דְּגַדְלוּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הֲרֵי הָרָע חוֹזֵר וְנֵיעוֹר בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה לְתַאֲוֹת עוֹלָם הַזֶּה וְתַעֲנוּגָיו.
רַק מִפְּנֵי שֶׁלֹּא לוֹ לְבַדּוֹ מִשְׁפַּט הַמְּלוּכָה וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעִיר, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל, לְהִתְלַבֵּשׁ בְּאֵבְרֵי הַגּוּף בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה מַמָּשׁ, לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּתַעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה אֵיךְ לְמַלֹּאת תַּאֲוַת לִבּוֹ, כִּי הַמּוֹחַ שַׁלִּיט עַל הַלֵּב [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת פִּינְחָס] בְּתוֹלַדְתּוֹ וְטֶבַע יְצִירָתוֹ, שֶׁכָּךְ נוֹצַר הָאָדָם בְּתוֹלַדְתּוֹ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל בִּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ לְהִתְאַפֵּק וְלִמְשׁוֹל בְּרוּחַ תַּאֲוָתוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ, שֶׁלֹּא לְמַלֹּאת מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִתַּאֲוֹת לִבּוֹ אֶל הַהֵפֶךְ לְגַמְרֵי, וּבִפְרָט אֶל צַד הַקְּדוּשָּׁה.
כְּדִכְתִיב: ״וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ״; פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָאוֹר יֵשׁ לוֹ יִתְרוֹן וּשְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה עַל הַחוֹשֶׁךְ, שֶׁמְּעַט אוֹר גַּשְׁמִי דּוֹחֶה הַרְבֵּה מִן הַחשֶׁךְ, שֶׁנִּדְחֶה מִמֶּנּוּ מֵאֵלָיו וּמִמֵּילָא, כָּךְ נִדְחֶה מִמֵּילָא סִכְלוּת הַרְבֵּה שֶׁל הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי [כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת וְכוּ׳״], מִפְּנֵי הַחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ, אֲשֶׁר רְצוֹנָהּ לִמְשׁוֹל לְבַדָּהּ בָּעִיר, וּלְהִתְלַבֵּשׁ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, בְּכָל הַגּוּף כּוּלּוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן אֵינוֹ נִקְרָא ״צַדִּיק״ כְּלָל, מִפְּנֵי שֶׁיִּתְרוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר לְאוֹר נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַל הַחוֹשֶׁךְ וְסִכְלוּת שֶׁל הַקְּלִיפָּה הַנִּדְחֶה מִמֵּילָא – אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, וְלֹא בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ עַל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל הַקְּלִיפָּה, כִּי מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי – לֹא נִדְחָה כְּלָל מִמְּקוֹמוֹ בַּבֵּינוֹנִי אַחַר הַתְּפִלָּה, שֶׁאֵין רִשְׁפֵּי אֵשׁ אַהֲבַת ה׳ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בֶּחָלָל הַיְמָנִי, כִּי אִם תּוֹכוֹ רָצוּף ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״, שֶׁהִיא אַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וַאֲזַי, יָכוֹל לִהְיוֹת סִכְלוּת הַכְּסִיל הָרָע בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, לְהִתְאַוֹּת תַּאֲוָה לְכָל עִנְיְינֵי גַּשְׁמִיּוּת עוֹלָם הַזֶּה, בֵּין בְּהֶיתֵּר בֵּין בְּאִיסּוּר חַס וְשָׁלוֹם, כְּאִלּוּ לֹא הִתְפַּלֵּל כְּלָל.
אֶלָּא שֶׁבִּדְבַר אִיסּוּר אֵינוֹ עוֹלֶה בְּדַעְתּוֹ לַעֲשׂוֹת הָאִיסּוּר בְּפוֹעַל מַמָּשׁ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא הִרְהוּרֵי עֲבֵירָה הַקָּשִׁים מֵעֲבֵירָה יְכוֹלִים לִפְעוֹל לַעֲלוֹת לְמוֹחוֹ וּלְבַלְבְּלוֹ מִתּוֹרָה וַעֲבוֹדָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״ג׳ עֲבֵירוֹת אֵין אָדָם נִיצּוֹל מֵהֶן בְּכָל יוֹם, הִרְהוּר עֲבֵירָה וְעִיּוּן תְּפִלָּה כוּ׳״.
רַק שֶׁלָּזֶה מוֹעִיל הָרְשִׁימוּ בַּמּוֹחִין, וְיִרְאַת ה׳ וְאַהֲבָתוֹ הַמְסוּתֶּרֶת בֶּחָלָל הַיְמָנִי, לְהִתְגַּבֵּר וְלִשְׁלוֹט עַל הָרָע הַזֶּה הַמִּתְאַוֶּה תַּאֲוָה, שֶׁלֹּא לִהְיוֹת לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה בָּעִיר לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּאֵבְרֵי הַגּוּף.
וַאֲפִילוּ בַּמּוֹחַ לְבַדּוֹ, לְהַרְהֵר בְּרָע, אֵין לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְהַרְהֵר חַס וְשָׁלוֹם בִּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ – שֶׁיְּקַבֵּל בְּרָצוֹן חַס וְשָׁלוֹם הִרְהוּר זֶה הָרָע הָעוֹלֶה מֵאֵלָיו מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אֶלָּא מִיָּד בַּעֲלִיָּיתוֹ לְשָׁם, דּוֹחֵהוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וּמַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִיָּד שֶׁנִּזְכָּר שֶׁהוּא הִרְהוּר רָע, וְאֵינוֹ מְקַבְּלוֹ בְּרָצוֹן אֲפִילוּ לְהַרְהֵר בּוֹ בְּרָצוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן לְהַעֲלוֹתוֹ עַל הַדַּעַת לַעֲשׂוֹתוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֲפִילוּ לְדַבֵּר בּוֹ, כִּי הַמְהַרְהֵר בְּרָצוֹן נִקְרָא רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְהַבֵּינוֹנִי אֵינוֹ רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת לְעוֹלָם.
וְכֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, מִיָּד שֶׁעוֹלֶה לוֹ מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ אֵיזוֹ טִינָא וְשִׂנְאָה חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֵיזוֹ קִנְאָה אוֹ כַּעַס אוֹ קְפֵידָא וְדוֹמֵיהֶן, אֵינוֹ מְקַבְּלָן כְּלָל בְּמוֹחוֹ וּבִרְצוֹנוֹ.
וְאַדְּרַבָּה, הַמּוֹחַ שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל בָּרוּחַ שֶׁבְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת הַהֵפֶךְ מַמָּשׁ, – לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵירוֹ בְּמִדַּת חֶסֶד, וְחִיבָּה יְתֵרָה מוּדַעַת לוֹ, לִסְבּוֹל מִמֶּנּוּ עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן, וְלֹא לִכְעוֹס חַס וְשָׁלוֹם, – וְגַם, שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּם לוֹ כְּפָעֳלוֹ חַס וְשָׁלוֹם, – אֶלָּא אַדְּרַבָּה; לִגְמוֹל לְחַיָּיבִים טוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, לִלְמוֹד מִיּוֹסֵף עִם אֶחָיו: