פורים תרפ"ט
68פורים תרפ"ט
דיבר הרבה אודות ביאת המשיח בקרוב, ואמר: באַ מיר איז איצט די ברכה איך זאָל בענטשן מיט אריכות ימים [...], וואָס איך ווייס אַז זיי ווילן די ברכה, ווייל געוויס בקרוב ממש וועט זיין ביאת המשיח, און טאַקע ניט דער משיח וואָס מיט קויפן ערד אין ארץ ישראל והדומה, רק דער משיח וואָס מיר וואַרטן, וואָס אַלע וועלן זיין דאָרטן און דער טאַטע אויך.
ואח"כ בהמשך הדברים אמר לר' מרדכי דיסנער1 שביקש ברכה: איך בענטש דיך און דיינע קינדער. דיינע קינדס קינדער וועט שוין דער טאַטע בענטשן, און טאַקע בעוה"ז.
יעדערער זאָל זיך דערמאָנען ווי ער איז געווען אין די 10 מינוט וואָס ער איז געשטאַנען באַ דעם טאַטן, און ווי איז ער איצט, און אַז ער וועט זיך דאַרפן ווייזן פאַר'ן טאַטן.
ואח"כ דיבר ההפרש שבין חנוכה לפורים, איך שפורים הי' המס"נ באופן נעלה, חנוכה האָט מען מלחמה געהאַלטן2, מתתי' ובניו זיינען געגאנגען אויף מס"נ אָבער זיי האָבן אויך מלחמה געהאַלטן. פורים האָט מרדכי גאָרניט געטאָן, מ'איז אַ יאָר געשטאַנען אין 69מס"נ3. וואָס האָט ער אָבער געטאָן — קיבץ כ"ב אלף תלמידים4, און וואָס האָט ער געלערנט — הלכות קמיצה5, וואָס דאָס איז אַ חוקה ניט על פי שכל (אין דעם איז אויך פאַראַן שכל ווי ס'דאַרף זיין די מצוה כו'), וזה הי' המס"נ שלהם שזה הנחת עצמותו לגמרי.
אחד התחיל לשאול ולומר לו מה שמבין הכוונה בזה (ומובן שאמר לפי הבנתו). ואמר: אַ טאַטנס אַ קינד וואָס האָט אונטער זיך 8 עטאַזשן6 — אפילו ער זאָל אַליין גאָר ניט צוגעבן — פאַרשטייט אַנדערש, און בפרט כו'.
בעת איך בין געזעסן7 אין ג.פ.או. (ל"ע) איז מיר געווען בעסער איידער איצט. בשעת מען איז מיר געקומען פאָטאָגראַפירן, והי' ביום הש"ק, והייתי מעוטף בהטלית, און בעת מען איז צו מיר צוגעגאַנגען זאָגן אַז מ'וויל מיר פאָטאָגראַפירן, האָב איך אַ מאַך געטאָן מיטן האַנט8.
יעמאָלט איז באַ מיר געווען דער טאַטע און דער זיידע און האָט געזאָגט דער מאמר: הודו להוי' כי טוב. און יורדי הים באניות9, און. . . 10.
און בכלל בין איך דאָרטן געווען אַ טפח העכער11 פון דער ערד.
(נתן לאחד — אַ בעה"ב אַ געפּוצטער — חתיכת דג משלו בידו הק', ואמר:) איר מעגט נעמען פון מיין האַנט, איך האָב זיך געוואַשן.
70ופנה אל כולנו ואמר: הלוואי וואָלט באַ אייך געווען די הענט נאָך מקוה פונקט ווי באַ מיר פאַר מקוה.
כ"ק אדמו"ר אמר לאחד: וואָס זאָגסטו ניט קיין לחיים, והשיב: איך וויל לאָזן איך זאָל קענען הערן חסידות, ואמר כ"ק אדמו"ר: דו רעכנסט אַז עס וועט זיין חסידות? אַז איך דאַרף זאָגן חסידות דאַרף מיר דער טאַטע זאָגן: זאָלסט זאָגן דעם מאמר. יעמאָלט ווייס איך אַז איך וועל פּאַקן אַ אידן12. און אַז אָן דעם קען זיין השכלה, קען זיין התקשרות, קיין אידן וועל איך שוין ניט פּאַקן12 — וואָס דאָס דאַרף דאָך זיין דער עיקר פון זאָגן חסידות. דער וואָס זאָגט חסידות צוליב השכלה זאָל שטום ווערן (ח"ו) ווער עס הערט חסידות צוליב השכלה זאָל טויב ווערן (ח"ו).
הערות
עמוד 68
- 1. ר' מרדכי חפץ מדיסנא. שו"ב בריגא. ראה אודותו ספר השיחות תר"פתרפ"ז ע' 18 ובהערה 39. נזכר לעיל ע' 41. וש"נ.
- 2. ראה שבת כא, ב. מגילת אנטיוכס. שמו"ר פט"ו, ו. רמב"ם הל' חנוכה פ"ג ה"אב.
עמוד 69
- 3. כ"ה בתו"א מגילת אסתר צז, א: מסרו עצמן למות כל השנה כולה. וראה לעיל ע' 14 הערה 27.
- 4. אסת"ר פ"ח, ז. פ"ט, ד. פ"י, ד. וראה סה"מ תרפ"ז ע' קיב ואילך. ספר השיחות תרצ"ו — חורף ה'ש"ת ס"ע 119 ואילך. ספר השיחות קיץ ה'ש"ת ע' 161.
- 5. מגילה טז, א. אסת"ר פ"י שם. וראה ספר השיחות ספר השיחות תרצ"ו — חורף ה'ש"ת שם. ולהעיר מאגרותקודש כ"ק אדמו"ר שליט"א חי"ח ע' רנז.
- 6. שמונה קומות. אולי הכוונה לזה שרבינו הוא דור השמיני בדורות נשיאי תורת החסידות: הבעש"ט, הרב המגיד וכו'. — ראה גם ספר השיחות תר"פתרפ"ז ע' 32.
- 7. בשנת תרפ"ז. בכ"ז — ראה גם שיחת קיץ תרצ"ד (רשימות כ"ק אדמו"ר — מארינבאד תרצ"ד).
- 8. כ"ק אדמו"ר סיפר סיפור זה בשיחת י"ב תמוז תשי"א, ולאח"ז הוסיף: מאורע זה הוא דבר פלא, וע"פ שכל אין לו מקום לגמרי: אנשים אלה — אינם צריכים להתפעל מ"טלית", ואינם מתפעלים מ"טלית", ואדרבה: הם אסרו את הרבי בגלל היותו רב, רבי, שמתכסה בטלית!. . . אלא מאי — מצד העצמיות של הרבי (שעמד בביטול עצמי ובתוקף עצמי) נפעל גם במציאות כזו שהניצוץ האלקי שבה נסתר ונעלם לגמרי עד לאופן שחתיכה נעשית נבילה (אלא שאעפ"כ נשארה מציאות הניצוץ) , שכאשר מציאות זו רואה עצמות ומהות* כפי שיושב מעוטף בטלית מעל הראש. . . אזי אין אצלם נתינת מקום כלל (לא מצד השכל, כיון שאצלם גופא הרי זה ענין שאינו שייך לשכל) לנסות לבלבל, כיון שכאן מתבטלת מציאותם (זייער מציאות ווערט דא אויס מציאות), ולא זו בלבד שאינם מבלבלים, אלא עוד זאת, שמסתלקים מהמקום, בראותם שאין להם מה לעשות כאן (מ'האט דא ניט וואס צוטאן)!. . . וראה גם שיחת י"ב תמוז תשכ"א.
- 9. ע"ד מאמר יורדי הים באניות — ראה גם ספר השיחות: תר"פתרפ"ז ס"ע 174; תרצ"ו — חורף ה'ש"ת ע' 13.
- 10. הזכיר עוד מאמר שלישי, ואינני זוכר. — המניח.
- 11. ראה לעיל ע' 13 הערה 14.
- . חולין ק, א. קח, א. סה"מ תרס"ה ע' קד.
- . סה"מ תרס"ה שם. וראה סה"מ עת"ר ע' קג ואילך. המשך תער"ב ח"ב ע' תשע.
- . ראה לקוטי שיחות חלק ב ע' 511510.
עמוד 70
- 12. ראה שיחת ש"פ נצבים תש"י (התוועדויות ע' 216): כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם שיש הפרש בין אמירת מאמר שנתעצם עמו, האט ער געוואוסט אז מיט דעם מאמר וועט ער כאפן א אידן. . . , לאמירת מאמר שלא נתעצם עמו, שאף שאמר גם מאמר זה, לא הי' בזה הענין של כאפן א אידן.
שמות רבה ט״ו:ו׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שיר השירים ו, י): מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁל שֶׁבַח יֵשׁ כָּאן לְיִשְׂרָאֵל, כְּנֶגֶד אַרְבַּע גָּלֻיּוֹת, שֶׁבְּאַרְבַּע גָּלֻיּוֹת שֶׁעָמְדוּ עַל יִשְׂרָאֵל לֹא כָּפְרוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּגָלוּת בָּבֶל מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר. נְבוּכַדְנֶצַּר הָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה לַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יד, יב): אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר. וְדָנִיֵּאל הָיָה שׁוֹחֵר וּמִתְפַּלֵּל לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ו, יא): וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם. וְלָמָּה הָיָה שׁוֹחֵר וּמִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁיְרַחֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל, וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי יא, כז): שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן, וְנִמְצָא לָהֶם הָאֱלֹהִים בְּעֵת צָרָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, יז): אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב וגו'. וְכֵן מָצִינוּ כְּשֶׁהוּשְׁלַךְ דָּנִיֵּאל לְגֹב אֲרָיוֹת לֹא נִזּוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ו, כג): אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי, חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה הוּשְׁלְכוּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְלֹא נִזּוֹקוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ג, כז): וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן, אֶלָּא הֵאִירוּ לָעוֹלָם כַּשַּׁחַר שֶׁהוּא מֵאִיר לָעוֹלָם, לְפִיכָךְ הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר. וְעָשׂוּ לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְהַכִּיר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְקַלְּסוֹ, שֶׁכֵּן נְבוּכַדְנֶצַּר אָמַר כְּשֶׁיָּצְאוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִן הַכִּבְשָׁן (דניאל ג, כח): בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, (דניאל ג, כו): עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עִלָּאָה. וְכֵן דָּרְיָוֶשׁ אָמַר כְּשֶׁנָּפַל דָּנִיֵּאל לְגוּב אֲרָיוֹת (דניאל ו, כז): לֶהֱוֹן זָיְעִין וְדָחֲלִין מִן קֳדָם אֱלָהֵהּ דִי דָנִיֵּאל דִּי הוּא אֱלָהָא חַיָּא, לְכָךְ כְּתִיב: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר. יָפָה כַלְּבָנָה, בְּגָלוּת מָדַי. אַתָּה מוֹצֵא בַּלַּיְלָה אִם אֵין הַלְּבָנָה נִרְאֵית בָּרָקִיעַ, הַחשֶׁךְ בָּעוֹלָם וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַלֵּךְ אֲפִלּוּ תּוֹךְ הַמְּדִינָה, כֵּיוָן שֶׁהַלְּבָנָה נִרְאֵית בָּרָקִיעַ הַכֹּל שְׂמֵחִין וּמְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, כָּךְ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שֶׁגָּזְרוּ עַל יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד, וּבָאָה אֶסְתֵּר וְהֵאִירָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ח, טז): לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה, לְכָךְ כְּתִיב: יָפָה כַלְּבָנָה, בְּגָלוּת מָדַי. וְאִם רְצוֹנְךָ לֵידַע שֶׁנִּדְמֵית אֶסְתֵּר לַלְּבָנָה, כְּשֵׁם שֶׁהַלְּבָנָה נוֹלְדָה לִשְׁלשִׁים יוֹם, כָּךְ אֶסְתֵּר אָמְרָה (אסתר ד, יא): וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם, לְפִיכָךְ יָפָה כַלְּבָנָה, בְּגָלוּת מָדַי. בָּרָה כַּחַמָּה בְּמַלְכוּת יָוָן, סַנֶּדְרִיאוּס אֵם אוּלִיאוּס חַמָּה שְׁמָהּ, וְהַשֶּׁמֶשׁ גִּבּוֹר נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, ו): יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח, בִּתְקוּפַת תַּמּוּז מִי יוּכַל לַעֲמֹד כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ הַכֹּל בּוֹרְחִים מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, ז): וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ. כָּךְ בְּמַלְכוּת יָוָן הַכֹּל בָּרְחוּ מִמֶּנּוּ וּמַתִּתְיָה הַכֹּהֵן וּבָנָיו עָמְדוּ בֶּאֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרְחוּ מִפְּנֵיהֶם הָאֻכְלוּסִין שֶׁל יָוָן וְנֶהֶרְגוּ כֻּלָּן. וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם (יואל ד, י): כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי. וְאוֹמֵר (שופטים ה, לא): כֵּן יֹאבְדוּ כָּל אוֹיְבֶיךָ ה' וגו', לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: בָּרָה כַּחַמָּה. אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת בֶּאֱדוֹם, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ אֲיֻמָּה, לְפִי שֶׁעוֹמֶדֶת בְּמַלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ אֵימָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ז, ז): וַאֲרוּ חֵיוָה רְבִיעָאָה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא. מַהוּ אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת, אַתָּה מוֹצֵא שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת יֵשׁ בָּרָקִיעַ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַשָּׁמַיִם יְכוֹלִין לַעֲמֹד חוּץ מִשְּׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת, כָּךְ אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד חוּץ מִשְּׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, לה): אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים וגו'. אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת, אֵין דְּגָלִים אֶלָּא צְבָאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ב, ג): דֶּגֶל מַחֲנֵה, וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם. וְכֵן דִּגְלֵי הַשָּׁמַיִם הַמַּלְאָכִים, וְדִגְלֵי הָאָרֶץ יִשְׂרָאֵל. צִבְאוֹת הַשָּׁמַיִם, מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יח, יח): וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמְדִים וגו'. צִבְאוֹת הָאָרֶץ, יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב, מא): יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַאֲדוֹן שְׁנֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּכְשֵׁם שֶׁהַכֹּל יְרֵאִים מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִן הַמַּלְאָכִים, כָּךְ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הָיוּ יְרֵאִים מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, י): וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' וגו', לְכָךְ נֶאֱמַר: אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת, שֶׁדִּמָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לַמַּלְאָכִים, בַּמַּלְאָכִים נֶאֱמַר (ישעיה ו, ב): שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, וּבְיִשְׂרָאֵל נֶאֱמַר (דברים כט, ט): אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם. הַמַּלְאָכִים אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. הַמַּלְאָכִים נִקְרְאוּ אֵשׁ, דִּכְתִיב (תהלים קד, ד): מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט, וְיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ כֵן, דִּכְתִיב (עובדיה א, יח): וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ. הַמַּלְאָכִים מִתְחַדְּשִׁין בְּכָל יוֹם וּמְקַלְּסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵן חוֹזְרִין לִנְהַר אֵשׁ שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ וְשׁוּב הָאֱלֹהִים מְחַדְּשָׁן וּמַחֲזִירָן כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג, כג): חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּקְעִין בַּעֲוֹנוֹת מִיֵּצֶר הָרָע שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפָן, וְחוֹזְרִין בִּתְשׁוּבָה, וְהָאֱלֹהִים בְּכָל שָׁנָה סוֹלֵחַ לַעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמְחַדֵּשׁ לִבָּם לְיִרְאָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כו): וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, לְכָךְ כְּתִיב: אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת.
משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ג׳:א׳ - הטקסט מספריא
בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלהי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני.[עריכה]
חולין ק׳ א - הטקסט מספריא
בְּרִיָּה שָׁאנֵי.
וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה [וְכוּ׳]. וְתִבְטֵיל בְּרוּבָּא!
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר, כֹּל שֶׁדַּרְכּוֹ לִימָּנוֹת שָׁנִינוּ, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִימָּנוֹת שָׁנִינוּ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? שָׁאנֵי חֲתִיכָה, הוֹאִיל וּרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד בָּהּ לִפְנֵי הָאוֹרְחִים.
וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גִּיד – מִשּׁוּם דִּבְרִיָּה הִיא, אֲבָל חֲתִיכָה – אֵימָא לָא.
וְאִי אַשְׁמְעִינַן חֲתִיכָה, הוֹאִיל וּרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד בָּהּ לִפְנֵי הָאוֹרְחִים, אֲבָל גִּיד – אֵימָא לָא. צְרִיכָא.
דָּרֵשׁ רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה וְשֶׁל דָּג טָמֵא אֵינָהּ אוֹסֶרֶת, עַד שֶׁתִּתֵּן טַעַם בָּרוֹטֶב וּבַקֵּיפֶה וּבַחֲתִיכוֹת.
אוֹקֵי רַב אָמוֹרָא עֲלֵיהּ, וּדְרַשׁ: כֵּיוָן שֶׁנָּתַן טַעַם בַּחֲתִיכָה – חֲתִיכָה עַצְמָהּ נַעֲשֵׂת נְבֵלָה, וְאוֹסֶרֶת כׇּל הַחֲתִיכוֹת כּוּלָּן מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינָהּ.
אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְאַבָּיֵי: מִכְּדֵי רַב כְּמַאן אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ? כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵיל. מַאי אִירְיָא כִּי נָתַן טַעַם? אֲפִילּוּ כִּי לֹא נָתַן טַעַם נָמֵי! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁקָּדַם וְסִלְּקוֹ.
רָבָא אָמַר:
The Gemara answers that the sciatic nerve is a distinct entity, and therefore it is different in that it is not subject to nullification.
§ The mishna states: And similarly, in the case of a piece of an animal carcass or a piece of non-kosher fish that was cooked with similar pieces of kosher meat or fish, when one identifies the forbidden piece and removes it, the rest of the meat or fish is forbidden only if the forbidden piece was large enough to impart flavor to the entire mixture. And if he does not identify and remove the forbidden piece, all the pieces are forbidden, due to the possibility that each piece one selects might be the forbidden piece. The Gemara challenges: Even if the piece of an animal carcass was not removed, let it be nullified by a simple majority, as the majority of the pieces are kosher.
The Gemara clarifies its challenge. This ruling works out well according to the one who said that we learned: Any item whose manner is to be counted, i.e., that is sometimes sold by unit rather than by weight or volume, is considered significant and therefore is not subject to nullification. But according to the one who said that we learned: It is only an item whose manner is exclusively to be counted, i.e., that is always sold by unit, that is considered significant, and is therefore not subject to nullification, what can be said? Since pieces of meat or fish are not always sold by unit, they should be subject to nullification. The Gemara answers: A piece of meat or fish is different, since it is suitable to give honor with it by placing it before guests. Therefore, due to its significance it is not subject to nullification.
The Gemara adds: And it was necessary for the mishna to teach both the halakha that the sciatic nerve is not nullified and the halakha that a piece of non-kosher meat or fish is not nullified, as if the mishna had taught us only the case of a sciatic nerve, one might think that it is not nullified because it is a distinct entity, but in the case of a piece of non-kosher meat, say it is not significant, and it is subject to nullification.
And if the mishna had taught us the halakha only in the case of a piece of non-kosher meat or fish, one might think that it is not nullified since it is suitable to give honor with it by placing it before the guests. But in the case of a sciatic nerve, say it is not significant, and it is subject to nullification. Therefore it was necessary for the mishna to teach both cases.
§ Rabba bar bar Ḥana taught: A piece of meat of an unslaughtered carcass or of a non-kosher species of fish that fell into a pot of kosher food does not render the contents of the pot forbidden unless it imparts flavor to the broth and to the deposits of food remaining in the pot and to the other pieces of food in the pot.
Rav disagreed with Rabba bar bar Ḥana and appointed a disseminator to stand before him and teach his statement to a wider audience, and he taught: Once the non-kosher meat or fish has imparted flavor to another piece in the pot, that second piece itself becomes non-kosher. And this second piece renders all the pieces of meat or fish in the pot forbidden, because they are of the same type; therefore, nullification does not apply.
Rav Safra said to Abaye: Now, in accordance with whose opinion did Rav say his statement? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that a type of food mixed with food of its own type is not nullified. But if so, why does Rav state specifically that the non-kosher meat renders all the pieces forbidden only when it has imparted flavor to another piece? Even if it did not impart flavor to another piece it should render all the contents of the pot forbidden. Abaye said to him: Here we are dealing with a case where he cooked the non-kosher piece with one kosher piece and first removed the non-kosher piece before adding the other pieces. Consequently, the remaining pieces are forbidden only if the non-kosher piece imparted flavor to the piece it was cooked with.
Rava said an alternate answer to Rav Safra’s challenge of Rav’s statement:
מצוטט ב־3 עמודים
תורת מנחם 2
- ג - שנת תשי"א - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת י"ג תמוז, ה'תשי"א סה"ש תרפ"ט ע' 69
- לא - שנת תשכ"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום ב' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"א סה"ש תרפ"ט ע' 69
ספר השיחות ספרי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע 1
- תש"ו-ה'שי"ת ‹ ספר השיחות - תש"ו ‹ כ' כסלו תש"ו ‹ 19 ספר השיחות תרפ"חתרצ"א ע' 68