אדם כי יקריב

רלבאדם כי יקריב

אדם כי יקריב, היו"ד משמש על להבא, והענין הנה כתי' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וארז"ל כל מקום שנא' לי אינו זז לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, והנה ידוע שהמקדש חרב בידי זרים, אך הענין מובן ע"פ ענין אחר כידוע קושית המפרשים איך הוא ברכת הארץ דאורייתא בזמן הגלות וגלינו למקומות אחרים ואין אנו יושבים על אדמתינו, אך הענין הוא כך כידוע שארץ ממנה תוציא לחם ויש בה כח הצומח להצמיח תבואות ופירות הארץ ופירות האילן להחיות את האדם, כך יש למעלה בחי' ארץ עליונה שיש בה כח הצומח להצמיח בחי' גילוי אלקו' בכמה אופנים שונים להחיות את הנבראים מאין ליש וע"ש זה נקראים ישראל ג"כ בשם ארץ וכמ"ש כי תהיו אתם ארץ חפץ, שיש כח הצומח בכ"א מישראל ע"י הזריעה דתו"מ להצמיח כל [מיני] בחי' גילוי אלקות כי דווקא כשישראל מקיים המצוה הוא ממשיך גילוי אלקות ע"י מארץ עליונה. וזהו הענין שרוב מצות תלויות בארץ, שהעיקר הוא בארץ עליונה שניתנה לישראל הכח הצומח, וזהו שהבטיחו לאבות ליתן להם ארץ ישראל והעיקר לאברהם אע"ה, שזהו רק ארץ רוחני וכמ"ש דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת כי הארץ רוחני הוא לעולם בלי שינוי וזה הכח ניתנה לישראל (והעיקר ניתנה להם במ"ת זה הכח שע"י תומ"צ בגשמיות יש להם כח להצמיח גילוי אלקות מלמעלה). וזהו כי תהיו אתם ארץ חפץ (כי חפץ הוא פנימית הרצון, והמצות הם פנימית רצה"ע, ונתן הקב"ה הכח לישראל, וזהו כי תהיו אתם ארץ חפץ כי פנימי' הרצון שלי יהי' אצליכם).

וזהו כל מקום שנאמר לי אינו זז לא בעולם הזה ולא בעוה"ב כמ"ש כי לי כל הארץ שזהו ארץ שניתנה לישראל מלמעלה כח הצומח להצמיח גילוי [אלקות] וכמ"ש זורע צדקות מצמיח ישועות שזהו ע"י זריעה דמצות שנקראים בשם צדקה וכמ"ש וצדקה תהי' לנו כו' את כל המצוה הזאת שנקראים המצות רלגבשם צדקה וזהו כשזורעים אותם בארץ בנש"י אזי יצמח מהם תוס' אורות מארץ העליונה. וכך הוא הפי' ועשו לי מקדש שזהו המכוון ג"כ מקדש שלמעלה שהוא נגד מקדש שלמטה וכדאיתא במדרש ע"פ ביום כלות משה להקים את המשכן את הוא ריבוי משכן דלעילא שגם שם למעלה הוקם משכן, וכידוע שמיכאל כהנא רבא מקריב נשמות ע"ג המזבח, ויש עוד למעלה ממנו, וכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וארז"ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם שיש בכאו"א מישראל משכן ומקדש והשראת השכינה וזהו בתוכם בתוך כאו"א, וזהו הפי' ועשו לי מקדש אינו זז לא בעוה"ז ולא בעוה"ב בתוך כאו"א, (נמצא שהמכוון מהפי' לי כל הארץ והפי' ועשו לי מקדש הכל א' עולה ליפה).

והענין הוא הנה כתיב וארשתיך לי באמונה שזהו בחי' ארוסין הקב"ה עם נש"י, וכתיב כי בועליך עושיך וארז"ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שזהו בחי' נשואין בחי' יחוד. כי הנה כתיב עיני כל אליך ישברו וידוע שבחי' כל הוא גימ' נון שערי בינה, כי בינה ליבא ובה הלב מבין. והענין הוא כשמתבונן במוחו בהתבוננות אלקות ומתפעל בזה במוחו עדיין אינו ההתפעלות בכל הגוף, והעיקר כשנמשך ההתפעלות ממוח ללב שם הוא מתפעל כל הגוף, כי הלב הוא באמצע הגוף וליבא פליג לכל שייפין והוא מעורר כל הגוף. נמצא עיקר הגילוי מההתבוננות כשיגיע ההתפעלות בלב ולא שישאר ההתפעלות במוח כי אינו פועל כלום בכל הגוף, וזהו ע"י נו"ן שערי בינה שיש חמישים שערים ופתחים ממוח ללב מחמת שהלב כלול משבעה מדות וכל מדה כלולה משבעה הרי מ"ט ושער הכולל הוא נו"ן שערי בינה, שזהו בכמה מיני אופנים באה ההתפעלות ממוח ללב, וזהו נק' בחי' ארוסין בחי' קדושין כמו ע"י קדושין שמקדש החתן להכלה ועי"ז היא מובדלת מכל האדם ומיוחד לו דווקא ואסורה לכל אדם, וזהו הפי' קדושין לשון קדוש ומובדל, וזהו ג"כ כשנמשך ההתבוננות ממוח ללב ע"י נו"ן שערי בינה אזי הוא מובדל ע"י ההתפעלות מתאוות אסורות ואפי' מתאוות היתר רק מיוחד לאלקות, וזהו קדושים תהיו כי עם קדוש אתה שהוא לשון מובדל (וכמו שפרש"י בפ' קדושים תהיו הוו פרושים מכל העריות ומן העבירה וגדר ערוה) מכל התאות גשמי' רק יהי' מיוחד לאלקות, אבל אעפ"כ עדיין נק' זה בחי' חיצוניות הלב שזהו בחי' אירוסין בחי' מקיף קודם היחוד.

וזהו הפי' וארשתיך לי באמונה בחי' ארוסין, אבל כשנוגע ההתפעלות לפנימיות הלב שזהו ביטול בפנימיות הלב ויחוד גילוי אלקות כמו יחוד חתן וכלה כי הקב"ה נק' חתן וכנ"י נק' כלה. וזהו כי בועליך עושיך אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי וזהו בחי' י"ה שבמוח כשמתגלה בחי' יוד בלב (זהו נעשה מעיני כל אליך ישברו שזהו בחי' חיצוניות עדיין, כי כל זהו חמשים שערי בינה שפי' כל ממוח ללב ונופל מתאוות גשמי', וזהו ישברו לבחי' יחוד אלקות) ונק' כלי ביוד וכשמתגלה בחי' ה"א נעשה בחי' כלה וזהו רלדכי בועליך עושיך אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי (זהו ביאה ראשונה רוחא דשביק בגוה כידוע שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה רק נעשית בחי' כלי וזהו רוחא דשביק בגווה) ואח"כ נעשה היחוד להוליד וזהו בחי' כלה בה"א, כידוע במ"א שהה"א הוא בחי' הולדה, וזהו הענין ע"י התפעלות פנימי' היא נעשה בחי' כלי וראוי' להוליד גילוי אלקו' ע"י רוחא דשביק בגווה שהוא כח הצומח להצמיח גילוי אלקות בתוס' ריבוי ע"י תוס' מארץ עליונה. וזהו ושכנתי בתוכם בתוך כאו"א מישראל ע"י ההתבוננות והתפעלות שהיא נעשה בחי' כלי ובחי' כלה לקבל גילוי אלקות.

ומעתה י"ל [ענין] הגילוי אלקות שהי' במקדש, כי הנה אנו אומרים ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחות לפניך, והנה לעלות וליראות אין אנו יכולים כי חרב בהמ"ק אבל להשתחוות לפניך אפשר אפילו בלא בהמ"ק וכמ"ש ואנחנו כורעים ומשתחוים לפני ממה"מ הקב"ה, אך הענין שיש ב' מיני השתחוואה א' שמשתחוים לפני האדון מחמת אימת האדון שזהו השתחואה חיצונית אבל השתחואה הב' כשמשתחוים לפני הקב"ה שזהו השתחואה פנימית (והחילוק הוא השתחואה חיצוני' הוא רק כשמרכין ראשו וכורע הגוף מעט והשתחואה פנימי' הוא בפישוט ידים ורגלים וניכר בגוף ג"כ השתחואה פנימי') ובבהמ"ק הי' השתחואה בפישוט ידים ורגלים.

והענין הוא כמ"ש לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהם ג' עולמות בי"ע וזהו ציור אדם כמו באדם גשמי יש ג' בחי' ראש וגוף, והוא הלב שכולל הגוף, ורגל, כך הוא למעלה ג' עולמות בי"ע וכמו שבראש הוא השכל והשגה כך למעלה ג"ע דבריאה שם הנשמות יושבי' ומשיגי' השגות אלקות וזהו בחי' ראש עפ"י קבלה אימא מקננא בכורסי', ויצירה הוא בחי' אוי"ר מדות שהוא בחי' לב וזהו ז"א ביצי', שית ספירין מקננין ביצי', ומל' בעשי' שזהו בחי' רגל, וזהו ציור אדם למעלה, אבל השתחואה בפישוט ידים ורגלים שזהו מורה שהראש והגוף והרגל כולם שוין במעלה ולא כמו בחי' אדם שהראש הוא למעלה מהלב והלב הוא למעלה מהרגל אלא הכל שוין, והפי' הוא מחמת שהוא ביטול לגבי מעלה גבוה ששם הראש והרגל שוין. והענין הוא כי באמת אין ערוך אליו כלל אפי' כטיפה בים אוקיאנוס, כי אפי' טיפה בים אוקיאנוס יש לה ערך, ובאמת כולא קמי' כלא חשיבי' ובטל במציאות ממש, וכמ"ש כולם בחכ' עשית, שאפי' החכ' שהיא ראשית ההשתלשלות כעשיה גשמית נחשבת לגבי עצמותו, וכשהגילוי מעצמותו שלמעלה מההשתלשלות אזי הביטול מזה נק' פישוט ידים ורגלים ושוין הרגל והידים והראש. וזה הגילוי הי' בבהמ"ק ולכך הי' ההשתחואה בפישוט ידים ורגלים שזהו מורה על ביטול עצמי שבלא טעם ודעת כלל למעלה ממדרגת אדם שהוא עפ"י טעם ודעת מחמת שמלמעלה הגילוי הוא למעלה מבחי' אדם, כי אפי' חכ' דאצי' נק' בחי' אדם וכמ"ש ועל הכסא דמות כמראה אדם שהוא ע"ס דאצי' כידוע, והגילוי בבהמ"ק הוא למעלה רלהמבחי' אצי' מבחי' עצמותו ומחמת זה הי' שם ביטול פנימי' בנשמות ישראל בהשתחוואה פנימי'.

ויש עוד פי' בהשתחואה ענין המשכה מלמעלה למטה, כידוע ע"פ והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, שהשמש הוא בחי' יעקב משתחוה ליוסף בבחי' ביטול, וזה פלא כי הנה כתי' אלה תולדות יעקב יוסף שיעקב משפיע ליוסף ויוסף הוא המקבל בבחי' ביטול מיעקב. אך פי' המגיד לב"י הפי' שההשתחואה הוא ענין המשכה מלמעלה למטה, כי יעקב הוא בריח התיכון שמבריח מן הקצה לקצה וממשיך בבחי' יוסף תוס' אורות למטה. כך הי' בבהמ"ק ע"י השתחואה המשכה מלמעלה למטה, והכל א' שע"י השתחואה והביטול שמלמטה למעלה אזי המשכה מלמעלה למטה. ומטעם זה הוא הכריעות וההשתחוואות בש"ע אחר פסוד"ז ואחר ק"ש שהוא בחי' מס"נ, ואח"כ בא הביטול פנימי וההמשכה מלמעלה למטה. וכך הוא בבהמ"ק ג' פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני הוי' אלקיך בבחי' ביטול פנימי' ומקבלי' הגילוי אלקות שלמעלה מהשתלשלות, וזה הי' די להם מרגל עד רגל הבא. וזהו שדומין צדיקים בפני השכינה כנר בפני האבוקה, שהגילוי שבבהמ"ק נק' אבוקה שהוא מאור הגדול ונש"י נק' נר כמ"ש נר הוי' נשמת אדם, ומקבלים בחי' אבוקה הגדולה שלמעלה מהשתלשלו' שנגלה בבהמ"ק.

ולהבין כ"ז בתוס' ביאור, כי הנה כתי' וכבוד ה' מלא את המשכן ב"פ בפ' פקודי, שזהו ב' בחי' מיני כבוד, כבוד עילאה וכבוד תתאה. כבוד תתאה כבוד בגימ' ל"ב נתיבות חכ' שבמע"ב ל"ב פעמים אלקים שבמע"ב, וכבוד עילאה זהו חכ' שבתורה וכמו שא' משה הראיני נא את כבודיך כבוד שלך, כי אל דיעות הוי' שיש ב' בחי' דיעות ד"ע הוא מלמעלה למטה שלמעלה הוא יש אמיתי כמ"ש להנחיל אוהבי יש וכולא קמי' כלא חשיבא ובטלי' במציאות כל העולמות עליונים ואין ערוך אליו כלל והם בבחי' אין לגבי עצמותו ית', וזהו מיש לאין שלמעלה הוא יש אמיתי וכל ההשתלשלות הוא כלא וכאין, וד"ת שלמעלה הוא אין שאינו מושג ולמטה הוא היש גשמי, וכתי' כי אל דיעות שהאל הוא כולל ב' דיעות שהוא למעלה מב' דיעות ומחבר הב' דיעות שד"ע יאיר בד"ת וכמ"ש ומלאה הארץ דיעה וכגוונא דאינון מתיחדין לעילא באחד מתיחדין לתתא ברזא דאחד, וזהו כי על כל כבוד חופה בחי' מקיף המחבר ב' דיעות יחד, וזהו ענין היריעות שבמשכן מקיפים ומתחברים הגילוי שלמעלה מההשתלשלות למטה. וזהו ענין איה מקום כבודו שאינו מושג זהו כבוד [עילאה], ומלא כל הארץ כבודו זהו כבוד תחתון ומתחברי' יחד.

וכמו שהי' במשכן כל המדרגות כך יש ג"כ כל מדריגת לאחר חורבן, וכמשארז"ל משחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה, וב' דיעות הוא תורה שבכתב ותושבע"פ כידוע שזהו ג"כ תושב"כ ח"ע וכמו שא' משה הראיני נא את כבודיך שהוא תושב"כ, וח"ת הוא תושבע"פ, והיריעות רלוהוא המצות, כי הם למעלה מב' בחי' חכ' ששרשם בכ"ע שהוא תר"ך עמודי אור והם המחברים וכמ"ש אשר אנכי מצוך היום לשון חיבור וצוותא, אשר קדשנו במצותיו וציונו, שזהו ענין התחברות ב' מיני כבוד תושב"כ ותושבע"פ, כי יריעות הוא ג"כ לשון חיבור וכמ"ש יושבי פלשת התרועעי שהוא לשון חיבור, ובמקיפים יש ב' בחי' שמגרשין הרע ומחברים הטוב והגילוי, וזהו ענין עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה כי היריעות הם מקיפים כמו השמים וכמ"ש וימתחם כאוהל לשבת שזהו בחי' גילוי המקיף שזהו בחי' סובב כ"ע שמאיר בחי' סובב אבל לא בבחי' גילוי אבל בבהמ"ק הי' גילוי בחי' סובב וזהו גילוי המקיף וכך הוא במצות, וז"ע שמי עם י"ה שס"ה ל"ת וזכרי עם ו"ה רמ"ח מ"ע, ופסוק ישמחו השמים ותגל הארץ ר"ת הוי', וזהו י"ה בחי' שמים וזהו בחי' ל"ת להרחיק הרע, ו"ה הוא הגילוי למטה והאבוקה בבהמ"ק זהו כמשארז"ל מאור שבה מחזירו למוטב.

ומזבח החיצון ומזבח הפנימי הנה ידוע שבמזבח החיצון מקריבין פרים וכבשים ואלים, זהו תפילות במקום תמידין תקנו, ובמזבח הפנימי מקטירין קטורת זהו תיכון תפילתי קטורת. והענין כידוע [ק"ק] שחיטתן בצפון, ולמה נק' המזבח מזבח שזובחין עליו, אלא זהו כמשארז"ל זובח את יצרו הרע כידוע שנה"ב שרשו בפני השור למעלה אך למטה הוא נפל בתאוות גשמי' בשבה"כ, וזהו ע"י תפילה הבירור פרים וכבשים ואלים שזהו כל התאוות לזבוח אותם ולשרוף כל התאוות ע"י רשפי אש שבתפילה, וזהו מזבח החיצון זובח את יצרו, ומזבח הפנימי ענין קטורת שהוא ההתקשרות שבנה"א זהו ענין קטורת, וגם ענין ק"ש שהוא ג"כ בחי' קטורת ההתקשרות למסור נפשו בא' ולקשר בה' ית'.

והנה כתי' עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה, מתחילה אור כשלמה ואח"כ נוטה שמים כיריעה. והענין הוא כי הנה ידוע הענין שנשאלה שאלה תלמוד גדול או מעשה גדול, נמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, וזהו ענין עוטה אור כשלמה שאור הוא פנימי' התורה ושלמה הוא חיצוני' התורה, ואח"כ נוטה שמים כיריעה שהן המצות מחמת שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, והעיקר הוא פנימי' התורה שמביא לידי מעשה. וזהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כאו"א יש כל הבחי' שבמקדש, וזהו כל מקום שנא' לי אינו זז לא בעוה"ז ולא בעוה"ב מחמת שיש כל בחי' באדם, וזהו אדם כי יקריב, אדם א' הוא מח' וד' דיבור ומ"ם מעשה, שבמחדו"מ התורה והמצות כולם שוין. וזהו אדם כי יקריב לשון עתיד זהו ההקרבה הוא בתמידות ולעתיד ג"כ.