להבין מ"ש בתניא דאורייתא וקוב"ה כולא חד

ריבלהבין מ"ש בתניא דאורייתא וקוב"ה כולא חד

להבין מ"ש בתניא דאורייתא וקוב"ה כולא חד ורמ"ח פיקודין רמ"ח אברין דמלכא וכח המעשה שבאדם נעשה לבוש להאברין שהן המצות והאדם נעשה מרכבה להמצות, וביאור הדברים להבין איך הן המצות שנק' פיקודין רמ"ח אברין דמלכא, בשלמא למעלה אפשר לומר ששרש המצות הן בט"ס כידוע שט' פ"ט הם פ"א וראש תוך סוף הם ג' פעמים פ"א שהן רמ"ג וה"ח המגדילי' הן רמ"ח נמצא שהמצות שרשן בספי' עליונות, ואפשר לומר שהן אברין דמלכא, וכמבואר בפתח אליהו חסד דרועא ימינא גבורא דרועא שמאלא וכו', אבל למטה כשעושה המצות בגשמיו' כמו טלית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי וכדומיהן איך אפשר שהם אברין דמלכא. וגם צ"ל הלא ידוע ומבואר במ"א שכל דבר גשמי שרשו בבחי' סובב למעלה מבחי' ממלא, וא"כ מהו החילוק בין המצות ששרשם בבחי' סובב ובין הדבר גשמי קודם שנעשה מצוה ששרשה בבחי' סובב.

אך המשל לזה הוא מבשרי אחזה כמו כוחות הנפש מלובשים בהאברים בבחי' אור וכלי, כמו השכל הוא דווקא במוח וכח הראי' הוא דווקא בעין וכח ריגהתנועה הוא ביד דווקא וכח ההילוך ברגל, זהו בחי' אור וכלי, והפי' הוא שהכלי היא מגלה את האור כמו כח השכל מגלה המוח בגילוי גמור וכח הראי' מגלה העין בגילוי גמור וכך הוא בכל האברי', ועוד יש בחי' רצון שלמעלה מן השכל והוא שורה במוח ג"כ אבל הוא למעלה מן השכל ואין לו במוח כלי כמו השכל שהמוח מגביל אותו, כי אנו רואים בחוש תומ"י כשרוצה במוח לילך אזי תומ"י בלי שיהוי אזי הרגלים הולכים, ובאם שהי' מוגבל במוח בבחי' או"כ הי' צריך שיהוי מעט עד שילכו הרגלים, ולחשוב במח' שילכו הרגלים. אך הענין הוא שהרצון שורה בהעלם בכל האברים רק במוח הוא הגילוי ביותר, ותומ"י שרוצה במוח אזי הרצון בכל האברים ופועל בשם תומ"י, ברגלים כח ההילוך ובידים כח התנועה, וכן בשאר האברים הגם שכח ההילוך הוא המהלך וכח התנועה הוא העושה אבל הרצון שורה בהעלם בכל האברים והוא המעורר להאבר שיעשה פעולתו, ובאם שלא הי' הרצון בהאבר אז לא הי' עושה הפעולה.

אבל יש עוד ענין א' שאנו רואי' שהרצון שורה בהאברים ומושל על האבר היינו לעשות היפך הטבע כמו כשרוצה להניח את היד במים חמין עד שהיד סולדת או במים קרים ביותר שזהו היפך הטבע אבל כשהוא רוצה פועל ועושה בהאברים דבר שהוא נגד הטבע והחוש, דהיינו לילך במקום שהוא ירא לילך, וכדומה בכל האברים אפשר להרצון להתגבר על כח האברים ולעשות דבר שזהו מנגד להטבע והחוש וזהו אברים נשמעים לרצונו אפילו על ההיפוך, אבל יש כוחות הפנימי' שבהם שורה ג"כ כוחות הנפש אבל הרצון א"א לפעול אצלם ההיפוך, כמו כח המרעיב שא"א להרצון לפעול שלא ירעיב ולא ירצה לאכול, וכמו כח הדוחה שא"א להרצון לההיפוך שלא ידחה, הגם שאפשר כשהוא עוסק באיזה עסק בלב ונפש אזי אינו רוצה לאכול כל היום, זהו רק מחמת שנתעורר כח היותר עליון והוא טרוד בו בעומק ובטרדא אזי בטל לפי שעה כח התחתון ממנו וכך הוא הטבע שכח התחתון בטל לפי שעה נגד כח העליון אבל אח"כ הוא פועל כמקודם, אבל כשאינו טרוד אזי א"א להרצון לפעול בכח המח' או בכח הדוחה שלא ירצה, מחמת שהרצון שם בהעלם גמור ולא כמו בהאברי' שהגם ששם ג"כ הרצון בהעלם ואינו בגילוי כבמוח אבל מ"מ הוא פועל בכל האברי' אפי' היפך הטבע והאברים נשמעי' להרצון, אבל בכח המרעיב וכח הדוחה א"א לו לפעול כלל היפך הטבע, וזהו החילוק שנק' אברים שהאברים נשמעים לרצונו אפילו בההיפוך מחמת ששם שורה הרצון. וכך הוא למעלה כשמניחים תפלין הגם שהם קלף גשמי ונכתב עליו הפרשיות שמע והי' א"ש וכו' אזי שורה בהתפלין רצון עליון לברר אותו ולזכך אותו שזהו היפך הטבעי' של הקלף כי כל דבר הוא מעורב טו"ר ששרשה מק"נ שהוא מעורב טו"ר וע"י המצוה נעשה אברי' דמלכא ששורה בהם רצה"ע כמו בהאברי' רידגשמים אפילו לעשות נגד הטבע והיפוך הטבע, כך שורה בכל המצות רצה"ע ונקראי' אברים דמלכא, הגם שהוא בהעלם כמו בכל האברים הרצון הוא בהעלם ולא בדרך אור וכלי אם כי הוא שורה בכל האברים בשוה אבל אעפ"כ הוא פועל בהאברים אפילו נגד הטבע והאברים נשמעי' לרצונו כך הוא באופן זה שורה רצון העליון בכל המצות, אבל דבר גשמי שאינו מצוה הגם ששרשה ג"כ מבחי' סובב הוא כמו הרצון שפועל ג"כ בכח המרעיב וכח הדוחה אבל אינו פועל בו ההיפוך מחמת שהוא מצומצם שם ביותר ובהעלם, וזהו ענין רמ"ח פיקודין רמ"ח אברין דמלכא שמבואר בתניא.

וצ"ל מהו החילוק בין רמ"ח פיקודין שנקראי' אברין דמלכא ובין אורייתא שמבואר שם דאורייתא וקוב"ה כולא חד, לכאורה האברים כששורה בהם רצה"ע הם ג"כ כולא חד. אך מתחילה צ"ל הפי' איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, ומהו החילוק בין איהו וחיוהי חד ובין איהו וגרמוהי כיון שאיהו רק חד עמם בין חיוהי ובין גרמוהי ומהו שא' איהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד משמע שזהו ענין בפ"ע, וזהו ענין בפ"ע. אך באמת יש ב' פי', ופי' הא' הוא איהו וגרמוהי קאי על הכלים ואיהו וחיוהי קאי על האורות, ויש הפרש גדול. והענין הוא כי איהו וגרמוהי הוא כמו הנפש בגוף שאנו רואי' אברי הגוף שהן גשמי' והנפש שורה בהאברי' וכוחות הנפש הם רוחני', וגשמי' הוא מהיפוך להיפוך מרוחני' ואינו חיבור כלל, וכידוע בספרי החקירה מי שהוא רוצה לידע מהו רוחני' אזי הוא רואה גשמיו' ורואה בכל הפרטי' בעיון היטיב כמו גשמיו' נתפס במישוש ונתפס בראיה ונתפס בשטח מקום וכמו"כ כל הפרטי' שנמצאי' בדבר גשמי וכשרואה בזה היטיב אזי השלילה מזה הוא רוחני', היינו כשמפשיט כל פרט ומשליל אותו שהוא ההיפוך, כמו רוחני' אינו נתפס במישוש ואינו נתפס בראות ואינו נתפס בשטח וכדומיהן, אזי הוא כמו שרואה ויודע רוחני' בלי שינוי, כי הרוחני' הוא ההיפוך מגשמי' בכל הפרטי'. כך הוא הגוף יש בו רמ"ח אברי' וכנגד זה יש בהנשמה רמ"ח כוחות אבל האברי' הם גשמי' והכוחות הם רוחני' והם מהיפוך להיפוך, אבל הקב"ה מפליא לעשות ומחבר רוחניו' בגשמיות, וממש הם לאחדים, כי הנפש מרגיש כאב הגוף וצער ועונג וכדומיהן ואינן מתפרדין זה מזה, הגם שיש נקבי' בהגוף אינו יוצא הנפש עד עת פקודתם מלמעלה, והם לאחדים ממש, והנפש פועל הכל על ידי אברי הגוף בכל פרט ופרט, ושניהם יחד נקרא אדם, כי הנפש א"א לפעול בדבר גשמי בלא אברי הגוף, וכמו שאנו רואים כשחסר אבר א' אזי חסר הכח באבר הזה וא"א לו לפעול כלל, ומכש"כ הגוף בלא כוחות הנפש א"א לו לעשות כלל, וכמו שאנו רואים לאחר הסתלקות הנפש מהגוף, אבל כשהנפש שורה בהגוף הם לאחדים ממש, וכך הוא הנמשל למעלה גופין תקינת לון חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא תפארת גופא חכ' מוחא זהו נק' בחי' גופא נגד אור החסד ואור הגבורה שהוא בחי' א"ס, אבל כששורה האור החסד במדת החסד, אזי הוא כמו הנשמה עם הגוף והי' לאחדים ממש שהאור פועל ע"י הכלי, וכך רטוהוא אור הגבורה בכלי הגבורה, וכדומיהן בכל הספי', וזהו ועל הכסא דמות כמראה אדם, אור וכלי, וזהו איהו וגרמוהי חד ממש, אבל איהו וחיוהי חד הוא המשל כמו זיו השמש מן השמש שהגם שהזיו הוא הארה מן השמש אבל הוא חד ומיוחד בתכלית עם השמש כי הזיו לא הי' נפרד מן השמש אפי' רגע א' ולפי ערך השמש כך הוא ערך האור ותיכף כשנתגלה השמש מאיר האור וכשהשמש מכוסה הוא כלול בהשמש, ולמעלה הוא קודם שנברא העולם הי' הוא ושמו בלבד, ושמו הוא הגילוי אוא"ס, והוא ושמו בלבד, וכמו שהוא א"ס כך שמו א"ס ובבע"ג, וזהו איהו וחיוהי חד אוא"ס עם עצמות אא"ס הוא כולא חד אפי' לאחר שנתגלה האור א"ס להיות מקור למקור להשתלשלות העולמות הוא כולא חד ממש.

ולפ"ז נמצא שחילוק גדול בין איהו וחיוהי חד שהוא חד ממש ובין איהו וגרמוהי שהוא ג"כ חד אבל הוא חד משני מהותים נפרדים, כמו הנשמה עם הגוף שהם נפרדי' והיו לאחדים אח"כ ממש, כך הוא איהו וגרמוהי שהם אוא"ס המאיר בע"ס באצי' כולא חד והם אברי' דמלכא כמו חסד דרועא ימינא וכו' ובהתכללותם נעשה רמ"ח אברים רמ"ח פיקודין דמלכא, אבל איהו וחיוהי חד שהם עצמו' אא"ס עם הגילוי עצמו' שזהו כולא חד ממש, וזהו אורייתא וקוב"ה כולא חד ממש, וכמו"כ אנו רואים למטה ג"כ כשמקיים המצוה כמו שמניח תפילין או ציצית וכדומיהן אזי המצוה היא קלף גשמי או צמר גשמי וכשנעשה מהם תפילין והוא מניח אותם אזי נעשין אברי' דמלכא ונתגלה בהם האור אלקי רצה"ע וגם הם על ידו או על גופו בבחי' מקיף וזהו נק' ג"כ חד, אבל התורה כשלומד התורה בשכל שלו ובחכ' שלו חכמת התורה אזי נעשה לאחדי' ממש השכל שלו עם חכמת התורה והשכל שלו הוא לומד התורה הוא חכ' אלקי' ממש, כך למעלה אורייתא וקוב"ה כולא חד הוא וחכמתו א' שהוא חכמתו העצמי', וזהו האור החכ' כמו שהוא כלול בעצמותו ממש, וזהו איהו וחיוהי חד ממש.

ויש עוד פי' איהו וגרמוהי חד הם המדות ואיהו וחיוהי חד הם בחי' חכ' וכמ"ש והחכ' תחיה שנק' החכ' חיה, והענין הוא כי המדות הגם שהם עם האור שלהם כולא חד כמו אור החסד בכלי החסד ואור הגבורה בכלי הגבורה הם חד, האור עם הכלי ממש כמו הנשמה עם הגוף ממש ויותר מזה, אבל עכ"פ הגוף הוא יש בפ"ע והנשמה הוא יש בפ"ע רק שמתחברי' והיו לאחדים, וכך למעלה כלי החסד הוא בחי' יש בפ"ע ואור החסד הוא מהות בפ"ע והיו לאחדים ממש עד שהאור פועל כל דבר ע"י הכלי, אבל החכ' נק' אמת ואמת הוא א' מ"ם תי"ו שהוא ראש תוך סוף שבא"ב, ולמעלה החכ' נק' אמת שהוא כלי לאמיתת עצמותו שהוא אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים שהוא באמצעיתא, והטעם הוא מחמת שהחכ' נק' כח מ"ה ביטול במציאות ממש שהכלי ג"כ בטל בתכלית ואין אוא"ס שורה אלא בבחי' חכ' שהוא תכלית רטזהביטול וע"י החכ' מתגלה בשאר המדות, נמצא שהחכ' הוא מיוחד עם עצמו' אא"ס מחמת שהוא בתכלית הביטול ואין לו שום מציאות בפ"ע והוא כלי ממש לאחד האמת וע"ש זה נק' החכ' אמת, והתורה נק' ג"כ אמת כידוע, וזהו אורייתא וקוב"ה כולא חד ממש (וכידוע ע"פ אדם כי ימות באוהל ארז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, עצמו שלו בחי' יש שלו והוא בתכלית הביטול אזי התורה מתקיימת בבחי' קיום נצחי ממש מחמת שהתורה וקוב"ה כולא חד ואין אני והוא יכולי' לדור כידוע), וכמו שאנו רואי' למטה באדם שהמדות הם בחי' יש אעפ"י שהם מתפעלי' מאלקו' אבל יש שמתפעל, אבל החכ' כח מ"ה ביטול בעצם, כן הוא למעלה ג"כ שהמדות הם בחי' יש לגבי בחי' ח"ע, אעפ"י שאין המשל דומה לנמשל כי באמת המדות ג"כ איהו וגרמוהי חד ממש בתכלי' הביטול (וכידוע עפ"י הקבלה שאור אבא מאיר בכל האצי' נמצא תכלית הביטול בכל המדות, אעפ"כ הנה הכל ע"י בחי' אור אבא שהוא חכ' מקור הביטול וע"י מאיר האור והביטול באצי' אבל אור אבא הוא בעצם תכלית הביטול ומיוחד עם עצמו' אוא"ס).

וזהו אורייתא וקוב"ה כולא חד לפי ב' הפי', אבל אעפ"כ צריך להקדים ק"ש וכידוע ע"פ מי כה' אלקינו בכל קראינו אליו אליו ולא למדותיו דווקא לעצמותו, אזי צריך מתחלה ההעלאה ע"י ק"ש ומס"נ באחד לעצמותו ממש ואח"כ עי"ז נמשך המשכה מעצמו' אוא"ס ע"י התורה והמצות (ומטעם זה תורתו אומנתו פטור מן התפלה אבל לא מן הק"ש שעיקר העלאה ע"י מס"נ לעצמותו ואם אין העלא' אין המשכה).

ועתה צריך להבין מהו שמבואר בתניא שכח המעשה הוא לבוש להמצוה והאדם הוא המרכבה, הנה ידוע שלבושין הוא דבר זר רק שהוא שומר ומקיף האדם מרחוק מקור וצינה ומחזק האדם בבחי' מקיף ומכש"כ המרכבה שהוא מהות נפרד לגמרי רק שהרוכב הוא רוכב על המרכבה בעת שצריך לרכוב, אבל לא כמו אברי הגוף שהם עם הנפש לאחדים בבחי' אור וכלי ממש בתמידות והנפש פועל בתמידות ע"י אברי הגוף בכל החושי' כמו כח הראי' וכח השמיעה וכח התנועה וכדומיהן, כך הוא כח המעשה נק' רק לבוש להמצוה ואדם הוא המרכבה להמצוה והם למטה במדריגה מהמצוה עצמה, אבל באמת יש מעלה בהלבוש ומרכבה יותר מהמצוה עצמה, כידוע הענין ע"פ והחיות נושאות את הכסא ועל הכסא דמות כמראה אדם אזי החיות שהן בחי' מרכבה לאדם הם נושאי' את האדם שעל הכסא בבחי' שלמעלה מבחי' אדם, היינו בבחי' כי לא אדם הוא, מחמת ששרש החיות הוא למעלה מבחי' אדם רק שנפלו למטה ולכך הם נושאות ומנושאות, ומתחילה הם מנושאות ע"י בחי' אדם (כידוע בקבלה מ"ה מברר ב"ן, מ"ה בגימ' אדם ב"ן בגימ' בהמה) וזהו הביטול שלהם לבחי' אדם ולכך הם נק' מרכבה לבחי' אדם, אך לאחר הבירור והביטול שלהם אזי הם מנשאי' לבחי' אדם לשרשם שזהו למעלה מבחי' אדם ריז(וכה"ג הוא בנפש האדם שנה"א הוא מבחי' אדם ונה"ב הוא מבחי' פני שור שבמרכבה ולכך כשהנשמה מברר לנה"ב אזי אח"כ הנה"ב מגביה להנשמה למעלה משרשה שיגיע לבחי' מאוד וכמשארז"ל טוב זה מלאך חיים ומאד זה מה"מ, אזי ע"י הנפש הבהמית אפשר להגיע לבחי' מאוד שזהו אותיו' אדם אבל בהיפוך שזהו מעלה יותר גבוה מבחי' אדם שזהו הנשמה), כך הוא יש מעלה בהמצוה עצמה שהם בבחי' אברי' לרצון עליון אבל כח הנפש והאדם הם למטה במדרגה כי הנפש הוא רק לבוש והאדם הוא רק מרכבה, אבל יש מעלה בלבוש לנפש מצד שרשה למעלה מבחי' המצוה, כי הוא מרכבה להמצוה ומנשא את המצוה למעלה.