בשלח

פחפח

מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. פי' כי הש"י לפעמים עושה נס בשביל עצמו, כמו למעני למעני אעשה, ופעמים עושה בזכות צדיק. והנה ידוע ישראל שבאותו הדור אינם ראוים לנס, שלא היה להם זכות, וצעקו אל ה' שיעשה למענו, למען פרסום גדולתו ואלוהותו ית'. ואמר הש"י מה תצעק אלי, דהיינו צעקתך הוא שאעשה למעני, דבר אל בני ישראל ויסעו, בזכות אברהם, כמו שנאמר במדרש, כי באברהם נאמר וישכם אברהם בבוקר וכאן נאמר לפנות בוקר, אם כן אין להם אלא ליסע. כי הגם שאין להם זכות מפאת עצמן, יש להם זכות אביהם אברהם ואינם צריכים לצעוק שאעשה למעני.

פטפט

וישב ^עא הים לפנות בוקר לאיתנו, ודרשו רז"ל לתנאו, שהתנה הקדוש ברוך הוא שיקרע הים לישראל. ולכאורה אינו מובן עם מי התנה הקדוש ברוך הוא. אך הענין הוא, בשעה שאמר המאמר התנה שיקרע הים, ואם לאו לא היו נמצאים הימים [נ"א: המים] ולא נבראו במקום הזה, כי יתבטלו ממציאות הבריאה. כי כל התורה כולה היא עשה ולא תעשה. ובזה יובן מ"ש רז"ל צדיקים עושים רצונו של מקום, ולא אמרו עושים דברו או מאמרו, כי הלוא רצון השם יתברך אינו מושג. אך המשל בזה, אב שאומר בפני בנו איזה דבר הלכה או איזה חידוש בתורה, ובן מגודל חריפותו ופלפולו סותר את דבריו [ואומר באופן אחר] . והנה אף שהבן מתנגד לאביו וסותר את דבריו, עם כל [זה] יש לאב נחת ותענוג גדול ושמחה גדולה מזה, על דרך חכם בני וגו'. וזהו רצון הטוב מן האב יותר משהיה שותק ומסכים לדבריו. כך הוא הצדיק מושל ביראת אלקים כביכול, וזהו עושים רצונו, אף על פי שאינם עושים דברו ומאמרו.

ובזה יובן מ"ש [גבי] רבי פנחס בן יאיר [שאמר] לגינאי נהרא (פלוג) [חלוק לי] מימיך שאני הולך לדבר מצוה, אמר לו גם אני הולך לעשות רצון קוני, א"ל אם אין אתה חולק [לי] מימיך גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. ולכאורה קשה, הלא השיב לו תשובה נכונה. ויובן עם מ"ש לעיל, שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית שיעשו רצון הצדיקים אף שאינם בטבעם, ומכלל הן אתה שומע לאו. וכך אמר לו ר' פנחס בן יאיר, אם אין אתה חולק מימיך נמצא שאין אתה מקיים תנאך הנאמר בשעת המאמר, והרי אתה כלא היה מעולם וכמו שלא נבראו כאן מים, ונמצא שלא יעברו בך מים לעולם. וזהו גם כן מ"ש יהושע לשמש דום. וכל זה מי שהוא נקרא בן להקדוש ברוך הוא יכול לעשות רצון קונו, ואיזהו זה, השומר בריתו הנקרא צדיק יסוד עולם [נ"א: השומר הברית הנקרא צדיק] , והבן זה היטיב.

צצ

אז ישיר משה וגו'. הנה אמרו רז"ל איילה חסידה שבחיות וכו', כד בנהא בעיין למיכל רהטה להרי חשך ומייתי להון מזונא ומתענגת במה שהם אוכלים יותר מכל התענוגים. הנה נודע כי כל ההשפעה הבאה אלינו הוא ע"י [מדות] ג' קווין חסד דין רחמים. הנה אם באתגלייא נראה ג' קווין, נודע מזה שגם בעולם עליון שאין אנו משיגים ג"כ הוא במדת ג' קווים. הגם שלפי מיעוט השגתינו אינו נראה התחלקות הג' קווים הנזכר, הוא מחמת גודל הבהירות שבו, כמשל השמש שאין יכולים להסתכל בה מחמת גודל הבהירות שבה, והאור היוצא ממנה יכולים להסתכל בו ולהשיגו ולהנות ממנו לסיבת מיעוט בהירתו. ואלו היה באור בהירות כשמש לא היו יכולין להשיגו וליהנות ממנו, כי אדרבא היה מחשיך את העינים כמו השמש. כמו כן גם בעולם העליון [נ"א: כמו כן גם הש"י ב"ה בעולם] , מחמת גודל הבהירות שבו אינו מושג, ונראה שאין בו אור אלא חושך, רק מה שיוצא ממנו כמו הנשמה (והמחשבה)^עב אנו רואים שמחיה את הגוף, אבל לא עצמותה [נ"א: עצמותו] .

וזהו פי' ישת חושך סתרו, ומכל שכן שאין נראה התחלקות ג' קווים, אבל באמת כל מה שיש ביבשה יש בים, ונודע שהקווים נק' הרי"ם, לכך אותן הקווין שבעולם העליון נק' הרי חושך.

וזהו אילה, שהיא שכינה כביכול, שהוא עולם הדבור, דהיינו אותיות הדבור של הקב"ה שבו נברא העולם, דהיינו ויאמר יהי אור וכדומה, והיא המחיה העוה"ז. וז"ש רהטת וכו', ר"ל שעולה היא (על) [אל] עולם המחשבה לקבל שפע לבאי עולם, כמשפט הדבור שמקבל מן המחשבה ולמעלה הימנו, ויש לה תענוג במה שמשפעת. ונודע כי ישראל הם חיות של כל העולמות [כולם] (^עג(פי') [לפי] שבשבילם נבראו כולם, ובחשבו ית' שיבראו ישראל, בהתלהבות זה נבראו כל העולמות לצורך ישראל, והתלהבות זה הוא חיותם ממש, אם כן נמצא שישראל הם חיותם של כל העולמות), כמ"ש רז"ל כשם שאי אפשר לעולם בלי רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל. ודבור של כל ישראל הוא עולם הדבור כביכול המחיה כל העולמות, ומחשבתן הוא עולם המחשבה, וכן למעלה ממנו, ועוה"ז מקבל אותיות הדבור דרך אמצעות (המדור) [המדות] הנזכר, לפי שעוה"ז יש בו שטח וגבול צריך לקבל ע"י המדות.

והנה קדושת שבת במוסף בכתר שאנו מעלים עולם הדבור בעולם המחשבה, ושם הבהירות גדול עד שאין נראה התחלקות המדות, ולפי זה לא ישאר חיות בעוה"ז, ועוה"ז הוא צורך גבוה כי אין מלך בלא עם. ע"כ תיכף שאנו אומרים אי"ה מקום כבודו וכו', ואי"ה מרמז לג' ראשונות שאין שם התחלקות המדות, תיכף אח"ז אנו אומרים ממקומו הוא יפן וכו', דהיינו להשפיע טובו לכאן, לפי שאין מלך בלא עם.

וזהו מה תצעק אלי, [ופ' בזוהר] אלי דייקא דבעתיקא תליא מלתא. וזהו ואתם תחרישון. לפי שבעת ההוא היה צריך לעשות השתנות הטבע מים ליבשה, ואז היו ישראל מתחזקים בתפלה, ומחזיקים בעולם הדבור שהיא חיות העוה"ז, לפיכך לא (הוא) [היה] יכול לעשות השתנות בעוה"ז. על כן אמר להם תחרישו, ונתעלו אותיות הדבור חיות העולם עד לעתיקא, ששם אין נראה התחלקות המדות ושם ים ויבשה הכל שווין, כי הוא רצון עליון והבן. ואח"כ כששב הים לאיתנו, אז ישיר וגו', א"ז דייקא, דהיינו שנתקשר אלופ"ו של עולם בז' שהיא מדריגה התחתונה, ישיר משה, ולא מקודם לכן. ולכן יהושע אמר שמש בגבעון דום, ופי' רז"ל דום מלומר שירה, וממילא תעמוד במקומה לפי שכל חיותה ע"י השירה. וכן בכל הנמצאים כל חיותם מעולם הדבור, דהיינו אותיות, והאותיות חפצים לדבק בשורשם, והוא החיות שלהם. אבל כשצריך לעשות השתנות, אז אותיות הדבור יש להם עליה למעלה מן המדות, ודום מלומר שירה עד שיעבור ההשתנות, ואז אומרים שירה. ונודע כי אותיות [הדבור] היא השכינה. וזהו לסוסתי ברכבי פרעה דמיתי"ך רעיתי, ועיין בסימן ^עד. והשכינה נקראת זאת, שהיא עלמא דאתגלייא. וזהו שאחר [שעבר] ההשתנות וחזר הים לאיתנו אז ישיר וגו' (כל) השירה הזאת, דהיינו מה שהיתה השכינה שרה באותה השעה שהיתה בהשתנות, במקומה שר משה ובני ישראל אח"כ כשעבר השתנות והבן.

צאצא

עזי וזמרת יה וגו'. כי האותיות אי אפשר להשיגם כי אם ע"י הטעמים והנקודות. וזהו עזי הוא הנקודות, בחי' גבורה [נ"א: גבורות] , וזמרת הוא הנגינה הטעמים [נ"א: הנגינות טעמים] וטעמים ונקודות הם בחי' (מ"ה) [י"ה], היה לי לישועה להבין האותיות כנזכר.

צבצב

ויאמר אם שמוע תשמע (בקול) [לקול] ה' אלקיך^עה. יש לדקדק מהו ענין הכפל שמוע תשמע. וי"ל על דרך משל הרב הלומד עם התלמיד אי אפשר להרב לומר לו כל שכלו, רק הרב מצמצם לו שכלו ואומר לו איזה סברות כדי שיוכל להבין, ונעשה דבור של הרב, שהוא מדריגה תחתונה גבי הרב, נעשה זה הדבור פנימיות שכל אצל התלמיד. ועל כרחך [נ"א: והרי] בלי קול לא משתעי, ועל כן מלובש כאן גם הקול, ובקול מלובשים האותיות של המחשבה. והנה השכל והאותיות האלו הם תרין ריעין דלא מתפרשין, ומלובש כאן גם השכל. וזה ה' בצאתך משעיר. כי כל אלו הצמצומים נק' שעיר, כל חד כפום שיעורא דיליה, ויוציא כל ד' אותיות הוי"ה המרומזין כאן. וכשהשכל יוציא כתיב חכמת אדם תאיר פניו, פתח פיך ויאירו דבריך, ויכפון הדינין. וזהו בצעדך משדה אדום, ונכפפין תחתיו. והנה האבות הן הן המרכבה. כי האבות כשהיו שומעים הדבור של הקב"ה אז נתלבש בהם הדבור בתוך לבם, כמו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וזהו אלק"י אברהם אלק"י יצחק ואלק"י יעקב, ונתייחד השם עליהם. וז"ש והיה אם שמוע תשמע. פי' כשתשמע השם הוי"ה ב"ה, שהוא אותיות והיה, אז תזכו לשמוע בקול ה' אלקיך. (חסר כאן) .

צגצג

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. זה סוד נטילת ידים, וסוד שאו ידיכם קודש, ומה שמגביהים הידים נגד הראש והמוחין. פי' כי כשהבנאי בנה בית גרוע מאוד, ואין מקום טוב בבית אשר בנה, אין תקומה [נ"א: תקנה] אלא לסתור כל הבית ולחזור ולבנות כטוב בעיניו. וקודם שיבנה פעם ב' צריך ליקח כל הבית כולו במחשבה שלו, דהיינו בשכלו הזך, ולהבין איך לבנות להיות טוב מאוד. לאפוקי אם אין הבית גרוע אלא במקום אחד, אז הבנאי אינו לוקח כל הבית בשכלו, רק המקום הגרוע, לתקן כראוי. כן אם יש לאדם אהבה גרועה מאוד נמצא מלובשה באותיות גרועים. לכן צריך לתקן לאהבה זו אותיות אחרים, ולוקח [נ"א: וליקח] במוחין ובשכלו איך לעבוד להבורא ית' באהבה זו. אבל אם לא יש רק קלקול באהבתו מצד מה, אזי אין צריך ליקח בשכלו רק הקלקול מועט. (בזה) [וזה] הוי נטיל"ת ידים, לשון הגבהת ידים, בשכלו. וכן ביראה. (ולקח) [האהבה ויראה] הוי ידים. וזהו כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, כי משה מרומז על זה, ועיין בע"ח ותראה פי' על זה.

אהבה ויראה נק' ידים, כי מדרך האוהב דבר שכלי ובירר בשכלו לאהוב אותה המעשה, תיכף גומר אותה המעשה בידים, ונק' הידים הפועל, ושכל מעשיו נגמרים בידים. וכן כל גמילות חסד ביד הוא. ולעולם הכח יותר ביד ימין, ולכך נקרא יד ימין חסד ואהבה, ויד הגדולה. ואם הוא יראה שאי אפשר לגמור המעשה ביד ימין לבד, ואז הוא עוזר ביד שמאל ומחזיק המעשה, ומצמצם עצמו להעובדא, לכן נק' גבורה, ר"ל שמגביר הכח. ונק' יראה, כי כן היראה אצל הקב"ה שירא להמניע [עצמו] מהעובדא מכח חלישות העובדא, והוא שורש הצמצום ונקרא יד החזקה.