וארא

עגעג

סמיכת הפרשה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו', וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וא"ל על פי מ"ש [במקום אחר] בסימן שהוצרך הקב"ה לצמצם בהירתו ואורו בבריאת העולמות בכדי שיוכלו לקבלו ולא יתבטלו ממציאות כנזכר שם. ואף שמדת צמצום נקרא דין המגביל שפע החסד, אשר טבעו להתפשט והדין מגבילו, כמו המים שבתוך הכלי שהכלי מגביל את המים ואינו מניחו להתפשט, והנה לפי הנראה שהצמצום הוא דין, אבל עם כל זה הוא החסד. כי בכל דבר ודבר שבכל העולמות מוכרח להיות הטוב, שהוא החסד, מעורב בהם כי עולם חסד יבנה. ואף שהוא דין, מכל מקום אם לא היה צמצום היו העולמות בטלים. וידוע כי מדת הדין נקרא אלקים, ובתוכו מעורב חסד שהוא שם א"ל שבתוכו, כמד"א חסד אל וגו'.

וז"ש כי שמש ומגן ה' אלקים וגו', וידוע כי שם הוי"ה נקרא שמש, וז"ש כי שמש ומגן הוא הדמיון כמו ה' אלקים. ר"ל, כשם שא"א להסתכל בשמש מגודל אור בהירתו אם לא ע"י מג"ן ומסך המבדיל, שהוא המגן בעד אור השמש שיוכלו להנות מאורו, כך הוא שם הוי"ה ב"ה שאורו רב מאוד מגודל אור בהירתו אור החסד והרחמים שבו, אם לא היה לאורו הגדול מסך המבדיל, לא היו העולמות יכולים לקבלו. לכך הוצרך לצמצמו ולהגבילו בשם אלקים שהוא המגן כנזכר. וזהו שאמרו רז"ל לעתיד לבא יוציא הקב"ה חמה מנרתיקו והרשעים מתלהטים והצדיקים מתרפאים, רמזו אל הנזכר. פי' שלעתיד לבא יוציא שם הוי' מנרתיקו, שהוא שם אלקים, שעתה הוא מלובש בתוכו, כי אז יהיה כח הצדיקים רב מאוד, ויקוים בהם והיו עיניך רואות את מוריך, ויוכלו לקבל בהירתו ורחמיו הגדולים וחסדיו המרובים ומתרפאים בהם. אבל לא כן הרשעים אלא מתלהטים, כמ"ש הנביא ה' כגבור יצא, כלומר ה', אע"פ שהוא רחמים גמורים, עם כל זה כשיצא מנרתיקו ולבושו ינקם כגבור [נ"א: כשיוציא שם הוי' מנרתיקו, ילבוש נקם כגבור] , כמו מדת הדין, ויפרע מן האומות.

ולכך פרעה הרשע אמר מי ה'. כלומר, שלא רצה בזה השם ולא האמין שנתגלה שם הוי"ה, ובאמת לבסוף נתגלה שם הוי"ה ב"ה כאמור וה' הכה כל בכור וגו'. וכן יהיה לעתיד לבא, במהרה בימינו אמן, שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וגו', ר"ל אגלה מה שהיה נעלם ומופלא שם הוי"ה ב"ה ואז אראנו ויתגלה.

וזהו מרומז בפ' שאמר משה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמ"ך, שהוא שם הוי"ה ב"ה, הרע לעם הזה. כי פרעה לא השגיח ולא שת לבו לזה השם, באמרו שהוא עדיין מלובש כנזכר. ולכך אמר הכתוב אחרי זה וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', ר"ל הוא אינו יודע מנפלאות אשר אעשה בקרבו כי אוציא חמה מנרתיקה וילהט אותם כנזכר, כי אף עתה אני ה', רק שהוא מלובש כנזכר. וז"ש בפסוק שלפניו עתה תראה – שם הוי"ה בהתגלות, ויקבלו הרשעים פורענותם הכה ורפוא, כמ"ש רז"ל הכה למצרים ורפוא לישראל. כי בהתגלות שם הוי"ה צדיקים מתרפאים כנזכר, וזה שאתה רואה שהוא מלובש עתה, הכל הוא מפני קיום העולם.

וז"ש וארא אל האבות^מב באל שד"י ושמי ה' לא נודעתי להם. כי ידוע שמדת הצמצום נקרא שדי, שאמר לעולמו די, ר"ל שהגביל מדת החסד מלהתפשט יותר מדאי. ועם כל זה, אף שהוא בחי' דין נקרא אל שד"י, שמעורב בו החסד הנקרא אל, וזהו גופא חסד כי יוכלו ע"י הצמצום לקבל אורו, ושמי ה', שהוא שם הוי"ה, לא נודעתי להם, ר"ל לא היה יכול להתגלות בימיהם והיה [נ"א: כי היה] מלובש בתוך שם אלקים שהוא דין והצמצום, אני ה', היה הוה ויהיה, ויכולת בידי להתגלות ולפרוע מהם.

עוד נ"ל אומרו וידבר אלקים וגו' אני ה', ר"ל שזאת המדה הנקראת אלקים, שהוא דין, הוא בעצמו מדת הרחמים שהוא שם הוי"ה ב"ה, וז"ש אני ה'. כי היה בלתי אפשרי להשפיע לישראל אם לא ע"י מדת אלקים שהוא הצמצום. וז"ש וגאלתי אתכם מעבודתכם^מג, כלומר מהעבודה גופא שהוא מדת הדין תבוא להם הגאולה. וז"ש רז"ל קושי השיעבוד השלים ת' שנה של גירות בארץ לא להם רמזו אל הנזכר, שמכח מדת הדין בא להם הבהירות כי שמש ומגן ה' כנזכר. ולא עוד, אלא שזכו בזה לנביאות פנים אל פנים, כמ"ש רז"ל ראתה שפחה על הים וכו', מפני שהיו יכולים לסבול הבהירות. וזהו [מבורך] , תחילתו דין קשה [שהוא מ"ב] , וסופו רך.

ואפשר לומר^מד שלכך אמר מי ה', מפני שאחיזת פרעה היה בב' אותיות מי של אלקים, כמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה, ולא היה משיג יותר, רק ב' אותיות מ"י של אלקים. ולכך אמר מ"י ה', כלומר הוי"ה מלובש עדיין בתוך אלקים.

וגם על פי זה יתורץ מ"ש בס' הפליאה משה גימטריא אל שדי, שבו נשתמש. והנה קשה, והלא מפורש בקרא וארא אל האבות באל שדי ושמי ה' וגו', אבל למשה רבינו ע"ה נתגלה שם הוי"ה ב"ה, ולמה אמר שמשה נשתמש באל שדי. ועל פי הנזכר יובן, כי מ"ש שד"י שאמר לעולמו די, ונ"ל^מה למה אמר שדי ולא נקרא די לבד, ונ"ל ע"פ מ"ש רז"ל שהקב"ה ברא את העולם במדת אברהם, כמ"ש בהבראם, וראה שאין העולם יכול להתקיים ושיתף עמו מדת יצחק, ועדיין לא היה מתקיים עד שבא יעקב וכו' כמבואר במקום אחר בארוכה. והנה בהכרח הוא אף שבא יעקב היו צריכין גם למדת אברהם ויצחק. והנה ידוע כי בריאת העולם היה במדת החסד ואהבה כמ"ש עולם חסד יבנה, וכן בכל מעשה האדם ובכל דבר שבעולם צריך להיות מדת החסד. אך אין בירה בלא מנהיג, וצריך להיות אימת המלך, [וזהו] מדת יראה, פחד יצחק. ויעקב הוא המכריע והממוצע ביניהם, וכולל שניהם. ומה גם כי בכל א' מהג' מדות כלולים שלשתן, כמו למשל אדם שאוהב איזה דבר הוא שונא התנגדותו, ויש בו (בכוללות) [התכללות], ולכן נאמר אברהם הוליד את יצחק. וכן ביראה כלול אהבה, ולכן באלהי"ם, שהוא דין, יש א"ל, שהוא חסד, כי אין לך כל דבר בעולם שאין בו התכללות טוב בנסתר. ומב' המדות אברהם ויצחק יצא יעקב, ויעקב הוא הכוללם, ופדה אותם כמ"ש במקום אחר. כן בעבודת הש"י צריך לעבוד [כדי] שיתעורר לו אהבת הבורא [ית'] ויראתו אימת המלך [נ"א: המלכות] , ובכדי שהבורא ית' יתפאר בנו, ויהיה זאת לנחת [רוח] לפניו ית'. וזה נקרא טעמי המצות.

והנה איתא בס' הזוהר אות ש' קאי אחד כרעא. ר"ל כי תמונת אות הש' היא ש' שורקת, כלומר הג' יודין שעל [גבי] הג' קווים הם דוגמת שורק. כי אור הבהירות והשפע בא מהחכמה, י', דרך ג' קווים שהם תמונת ג' ווי"ם המתפשטים מג' יודי"ן שעל ראשיהם. ואלו הג' קוין קיימי אהאי כרעא דיעקב קאים ביה שהוא רגל התחתון של הש', ובו מתחבר ומתצמצם להשפיע בד', לשון ד"ל, כדי שתסבול זה הבהירות. וזהו אות הד' שבשם שד"י. ואור החכמה מתגלה בסוף, וזהו אות י' שבשם שד"י. וזהו צירוף שד"י. ובזה אמר לעולמו ד"י, שהיה מלובש ומעוטף בו שם הוי"ה ב"ה. וזהו וארא אל האבות, שהם ג' קוין הנזכר, בא"ל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם (וגו') [כנ"ל]. אבל אמרו רז"ל גדול מה שנאמר במשה יותר וכו'. כי אברהם אמר ואנכי עפר ואפר, ומשה אמר ונחנו מ"ה כי הגיע למדת אי"ן. ולכן האבות הוכרחו לקבל בהירות שם הוי"ה ב"ה על ידי צמצום שם שדי כנזכר. אבל משה הגיע למדת מ"ה ואי"ן, ונאמר בו והאיש משה עניו מאוד מכל האדם וכו', שהיה בו מדת ענוה גדולה מאוד, שהיה מצמצם עצמו בבושה ובהכנעה גדולה מאוד לפני הבורא ית' עד שלא ידע אם ישנו בעולם אם לאו מגודל ענותנותו כנזכר. ומכח המדה הזאת היה יכול לקבל הבהירות [של] שם הוי' בעצם אספקלריא המאירה.

ומ"ש שהיה משתמש באל שדי, לא ירצה לומר כפשוטו שהיה מקבל ע"י אל שדי, זה אינו. כי הוא לא היה צריך (לקבל) [לצמצם] הבהירות, כי היה יכול לסובלו. אלא ירצה לומר שהוא נתינת טעם לזה למה שזכה משה רבינו ע"ה יותר מכל הנביאים והאבות לקבל אור שם עצם הוי' ית' ב"ה וב"ש, מפני שהיה משתמש בא"ל שד"י, כלומר מדריגתו גופא היתה כמו מדת א"ל שד"י המצמצם אור הוי' כנזכר. כן היה מדת משה שהוא מדת ענוה יתירה וצמצום לפניו ית', ולכן זכה לקבל בהירות שם העצם הוי"ה ית', מפני שהיה בעצמו כמו א"ל שד"י והבן זה.

עדעד

באל ^מו שדי שאמרתי לעולמי די. על דרך [משל] , שכל מה שאנו מפארים אותו ית' דאיהי סביל כל עלמין ונותן בהכל חיות [נ"א: ונותן חיות בהיכלות] , כל זה הוא כאין נגדו, כמשל א' שמשבח את שמשון הגבור שנשא חוט השערה. ועדיין אין המשל דומה לנמשל, כי העולמות יש להם שיעור והוא ית' א"ס, אך שהעולם אינם משיגים יותר. וזהו לעולמי די, לפי העולם העבודה די הוא. ושמי ה', הוא שם העצם ית', לא נודעתי, פי' נתבררתי [נ"א: נתחברתי] שיעבדו אותו (מחיות) [מחמת] עצמיותו ית', שאינם סובלים את העבודה ההיא. אבל משה רבינו ע"ה עבד מחמת עצמיותו ית'.

ואבאר עוד ע"ד בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. כי הקב"ה ברא את העולם כדי שיהיה לו תענוג מן הצדיקים [כגון אברהם] , ומקודם לא היה עדיין שום שעשועים לפניו ית'. וזהו [ואהיה אצלו] שעשועי"ם יום יום. מחמת ב' מיני מדות טובות ורעות הוא שעשועים. שאם היו תמיד עובדים [את ה'] לא היו שעשועים, כי התענוג תמידי אינו תענוג כידוע. וזהו בעבר הנהר ישבו אבותיכם, ר"ל במדריגות התחתונות. ולמה היה זה, [מעולם] , בשביל [העולם, כדי] להעלות מדריגות תחתונות. מי הוא זה, תרח. ואקח [את] אביכם, [זה את] אברהם מעבר הנהר, שהיו עמו שעשועים. ואתן לו את יצחק, וגם עם יצחק היו שעשועים. ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, שאם לא כן היה תענוג תמידי. ואי קשה למה לא כתב ואתן לאברהם את ישמעאל, כי ישמעאל לא נקרא בן אברהם, כי אם בן האמה, שהוא היה הכנה ללידת יצחק. כי הזווג של אברהם ושרה היה [כל כך] מזוכך שלא (יכול) [יוכלו] להוליד בגשמיות רק ברוחניות, כי נפשות [גרים] הולידו בזיווגם. ולכך נתנה שרה לאברהם את הגר להוליד [בגשמיות] את ישמעאל. וזהו אהבה גשמיות נולדה בעולם, והיו יכולים להוליד בגשמיות. ואח"כ היו במצרים עובדי ע"ז ולא היה תענוג ויצאו ממצרים והיו שעשועים.

נחזור לראשון. מה כסא של ג' רגלים, פי' הג' מדות. כי בחטא של עגל פגמו בהמדות אהבה ויראה והתפארות, שפארו את העגל ונטלו גאוותו ית' כביכול. אמר ואעשה אותך לגוי גדול, שהוא עובד מחמת עצמיותו שמלא כל הארץ כבודו והוא חושב אותו [נ"א: והוא אתו] ית' תמיד, ומיד בחושבו נתבטלו תאוותיו הגשמיות. וזה כסא של רגל א', שהוא עבודה מחמת אחדותו ית', פשיטא שאין יכול לעמוד, שלא יבא למדריגה הזאת ויחשוב^מז האיך יזמין לו הקדוש ברוך הוא פרנסתו, כי בזה הוא מצמצם פרנסתו ית'.

עהעה

ואני ערל שפתים, מפני שהיה במדרגה גדולה, כמו שנתבאר שלא היה יכול לצמצם עצמו, בחי' דבור.^מח

עועו

וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל וגו'. הנה נודע כי במצרים היה הגאולה ע"י התגלות אלוהותו בכבודו ובעצמו ית', על כן היה מופת גדול על חידוש העולם. והיינו^מט שבחידוש העולם נתגלה חיצוניות העולמות ע"י אלוהותו ית' בכבודו ובעצמו, ויציאת מצרים היה הכוונה לשיתגלה פנימיות העולמות, דהיינו חיות העולמות, והיינו התורה הקדושה, על כן היה מוכרח להיות ע"י אלוהותו ית' בעצמו. והנה כל הנזכר (הוא) [היה] בשביל שיוודע כי יש אלקים בארץ. כי עד [נ"א: קודם] שיצאו ישראל ממצרים שכחו ולא ידעו מהבורא כלל, על כן הראה הקב"ה המופתים במצרים בכבודו ובעצמו, ושינה המערכות, לידע ולהודיע שהוא היוצר ואין זולתו. וזהו באמת פנימיות וחיות העולמות, כי בשביל זה נברא העולם. וז"ש ביציאת מצרים וידעתם כי אני ה', דהיינו שנתעלה בחי' הדעת, והי' כל העבודות הנז' צורך גדול לעולם.

אך היה לזה כמה מניעות. א', כי גם זה לעומת זה עשה אלקים, כי כמו בעת הזאת היה צריך להתגלות אלהותו ית' כנזכר, שיתעלה [נ"א: להודיע שיש אלהים בארץ ויתעלה] בחי' הדעת, כן היה הקליפה מתנגדת לזה מאוד, והיא נתלבשת בפרעה. ע"כ כתיב ויקוצו מפני בני ישראל, שלא רצה להזדקק להם כלל, והיו משלחין אותם בשמחה רבה כדי שלא יתגלה אלוהותו ית' בארץ, אך הקב"ה הכביד את לב פרעה כאמור למען שתי אתותי אלה בקרבו ולמען תספר וגו'. והמניעה הב', כי הנה ידוע שהעולם עומד על עמוד א' וצדיק שמו, ר"ל לפי שאלולי הצדיק לא היה העולם יכול לסבול אלהותו ית' אור צח אור מצוחצח, אך בשביל הצדיק הקב"ה מצמצם את עצמו כביכול כדי שיוכלו העולמות לסובלו, על דרך משל האב עם בנו הקטן כנזכר במקום אחר^נ. אבל כשהבן גדול אז גם [כן] הוא עוסק עמו בגדלות. וגדלות הבורא אין מי שיסבלנו, על כן אין הקב"ה שורה אלא במי שמקטין את עצמו. על כן הצדיק נקרא כ"ל, לשון כלי, כמו אלפים בת יכי"ל, שהוא לשון סבלות, שסובל אלוהותו בתוכו.

ולבוא למדת הקטנות נודע שצריך שיהיה קשור תמיד לחכמה, דהיינו לכח הפועל, [ויחשוב] שאלולי כח הפועל מה הוא, אפס גמור, ויהיה ידוע [נ"א: וידע] זה תמיד (דהיינו^נא שיהיה [תמיד] בבחי' הדעת שעיקר הבריאה היה רק בשביל זה, דהיינו שימשוך אדם [כל] עצמו רק לכח הפועל, ומזה מקבל הקב"ה שעשועים, כמו האב שלא ראה בנו ימים רבים. והיינו שימשוך את עצמו לאין). וזהו כל אדם צריך להבין זה, ואם כן יהיה תמיד בבחי' אין.

והנה משה רבינו ע"ה היה בבחי' הדעת הזה תמיד, עד שנמשך הרבה להסתלקות מעולם הזה לגמרי. וזהו מ"ש רז"ל משה פרוש מאשה היה, על כן כתיב והאיש משה היה עניו מאוד מכל האדם, ונחנו מה. ואם כן היה מן הנמנע לכאורה שיהיה הגאולה ממצרים על ידו, כיון שלא היה לו התקשרות בעולם הזה כלל. אך רצון הבורא ית' היה כך בשביל שיתגלה אלוהותו ית' בכבודו ובעצמו, שהוא באמת משנה הטבע ומשדד המערכות, ואין העולם מתנהג ע"פ הטבע כמאמר האפקורסים ח"ו, רק הכל ברצונו ית' ויכלתו. ע"כ היה זה ע"י משה ואהרן דווקא, שהם הכירו וידעו [זה] מקודם, כי על שניהם כתיב ונחנו מה, ושניהם דווקא שהם כהן ולוי כנזכר במ"א, אך הם היו מוכרחים בזה ע"פ הדבור כי הם היו בבחי' הסתלקות מעולם הזה כנזכר.

וכנגד ב' מניעות הנזכר אמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום, לשון צוותא והתקשרות, וזה היה בעל כרחם כנזכר^נב. וכנגד מניעה הא' [שפרעה היה משלחם בשמחה, על זה] אמר ואל פרעה וגו', ר"ל שעל כן (השם ב' קשרים) [קשרם] אל (בית) [בני] ישראל וכולם קשר אל פרעה שלא ירצה לשולחם^נג. ולמה כך, פי' ואמר להוציא וגו', שהוא ית' בעצמו יוציאם לשיתגלה אלוהותו ית' [בעולם] , ועל כן צריך להתקשרות הנזכר והבן.

עזעז

ויפן פרעה ולא שת לבו גם לזאת. ולכאורה קשה, והלא במופת הראשון שנהפך המטה לנחש לא עשו לו כלום. אך הענין הוא דכתיב מציון מכלל יופי אלקים הופיע, דהיינו שמציון הושתת העולם לפי שהיא עיקרה של עולם, והיא החיות של כל העולם, וע"כ יש בה חלק מכל המדינות ובאות כל מדינה ומדינה ומקבלת חיות ויונקת מאותו חלק שיש לה בציון. וכן בשלמה נאמר וידבר על העצים וגו', שהיה יודע איזה חלק בארץ הולך לכוש ונוטע פלפלין, וכן שאר המזדמנים [נ"א: המדינות] . וזה בארצות ובמקום, דהיינו בעולם, המקבלים כולם חיות [שלהם] מציון. וכן בנפשות ישראל^נד הם העיקר, ולא אומות העולם, ויש [נ"א: והאומות יש] להם חלק בישראל, שממנו יונקים ומקבלים חיות כל אומה בפני עצמה. וזהו שאמר משה החלצו מאתכם [אנשים] לצבא ויהיו על מדין, דהיינו שצוה לברור אנשים דווקא אותם שמדין יונקים מהם, ואז יוכלו בנקל לנקום מהם. והנה פרעה נקרא התנין הגדול, וכן פלשתים שיצאו ממצרים היה ע"ז שלהם דגון, מלשון דג. וז"ש יהי דן נחש וגו', וקאי על שמשון שהיה מחלק שפלשתים יונקים ממנו. אך שהיה עדיין בזה בחי' רע, שהנחש התעה לחוה, ותרא כי טוב וגו' וכי תאוה הוא לעינים, וכאן בשמשון נאמר אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, ע"כ כתיב הנושך עקבי סוס וגו'. וזהו שהראה הקב"ה לפרעה שהמטה נהפך לנחש, דהיינו כנגד ע"ז שלו כנזכר, ואז אמר פרעה תבן אתה מכניס וכו', כי היא בחינה שלו, וזה היה באמת רק בשביל הנס האחרון שנהפך הנחש למטה, דהיינו שהוחזר החיות שלהם לשורשו, ויבלע מטה אהרן את מטותם והבן. ופרעה הבין, וזה היה לו למופת גדול שיפול ביד ישראל, ואף על פי כן לא שת לבו גם לזאת, והבן.

עחעח

או יאמר, [מ"ש בפסוק ויפן פרעה ולא שת לבו גם לזאת] , הענין הוא דכתיב מציון מכלל יופי אלקים הופיע, כי מציון הושתת העולם, לפי שהיא עיקרה של עולם וחיותו, וכל הארצות יונקים ממנה. ולכן [נ"א: וכן] בשלמה המלך ע"ה נאמר וידבר על העצים, שהיה יודע איזה חלק בארץ הולך לכוש ונטע שם פלפלין, וכן השאר דברים. וזה הוא בעולם. וכן בנפש, שישראל הם עיקר החיות וכל האומות יונקים ומקבלים מישראל [חיות] כל אומה ואומה בפ"ע. וז"ש (ויאמר) [וידבר] משה אל העם החלצו מאתכם אנשים לצבא (ויצבאו) [ויהיו] על מדין, ר"ל לברור אנשים שהם כנגד מדין. ופרעה נקרא תנין הרובץ בתוך יאוריו, וכן פלשתים שיצאו ממצרים נקרא ע"ז שלהם דגון, לשון דג. וז"ש יעקב אבינו ע"ה יהי דן נחש עלי דרך, זה קאי על שמשון, לפי שהיה ג"כ מאותו חלק שכל שרשים (נ"א שכל נחשים) יונקים [ממנו] . אך מפני שהיה עדיין בזה בחי' רע, שהתעה לחוה שנאמר וכי תאוה הוא לעינים, והוא אמר כי ישרה היא בעיני, ע"כ כתיב הנושך עקב"י סוס (נ"ל) [וגו'], שזה [ג"כ] רמז לפרעה בזה שנתהפך המטה לנחש ומנחש למטה, לרמוז ע"ז שלו, ולא שת לבו וגו'.

עטעט

במדרש לכן נשבעתי וגו' אלמלא לא נתקשר הקב"ה בשבועה לא היו נגאלין שנאמר לקחת לו גוי מקרב גוי ר' ברכיה אמר בזרוע עמך וגו' ר"ל אמר בשמו גאלן מן גוי עד נוראים גדולים ע"ב אותיות^נה.

הנה אמרו רז"ל הנשבע צריך לנקוט חפץ בידו. והנה כשנשבע הקב"ה, היכן מצינו שהיה נקיט חפץ בידו. אך נאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, ודרשו רז"ל בימינו זו תורה ובזרוע עוזו זו התפילין. ולפי זה אתי שפיר [נ"א: ואפשר לומר] , דתנא קמא [נמי] סבר שכשנשבע הקב"ה נשבע בנקיטת חפץ. אך החילוק ביניהם הוא, שתנא קמא סבר שנשבע בימינו זו התורה, כי כולא שמהן דקב"ה, ור' ברכיה סבר שנשבע בתפילין שנאמר גאלת בזרוע עמך וגו'. ואתי (ר"ל) [ר' אבין] למימר בשמו גאלן, כלומר מה אנו צריכים לשאול באיזה חפץ נשבע, הלא מצינו מקרא מפורש שנאמר אשר נשאתי את ידי, פי' הנשיאת יד הוא. כדאיתא בספר יצירה^נו שעל יד יש (ע"ב) [ע"ג] שמות ובג' שמות מהם ברא הקב"ה עלמא, ונשאר על היד ע' שמהן שמהם השפע באה לעולם. א"כ הנשיאת יד עצמה היא הנקיטת חפץ.

ואפשר לומר שגם ר' ברכיה שאמר גאלת בזרוע עמך ג"כ כיון לנשיאת יד זו, ומר אמר חדא וכו', אלא שר' ברכיה קורא אותה על שם מקומה שהוא הזרוע, (ור"ל) [ור' אבין] קורא אותה על שם השמות הכתובים על היד. ומה גם [ידוע] שעיקר ע"ב שמהן הם בחג"ת, שהם ג' ווין של ויסע ויבא ויט, וחג"ת^נז הם נקראים זרועות. וזהו נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, והמכריע ביניהם, זהו גאלת בזרוע עמך וגו'.

פפ

דרך שלשת ימים נלך במדבר. כתיב גל עיני ואביטה וגומר, ואיתא באורייתא ברא קב"ה עלמא. ולא העוה"ז בלבד, אלא כל העולמות הכל ברא באותיות התורה. והנה זה אי אפשר שבכל חלק מן התורה נברא חלק א' מן העולמות, כיון שהתורה [היא] קדומה והיא למעלה מן הזמן והיא אחדות פשוט, לא שייך בה חלקים. והנה לפי זה מוכרח שבכל חלק מן התורה כלל בו כל התורה וכל העולמות, וכן כלול בה [הכל] ^נח כנזכר, אך אין נראה ממנה רק פרטיות, אבל בהעלם כלול בה הכל, כמו שאין אנו רואים רק עולם הזה, ואף על פי כן באה לנו הקבלה שיש עולמות לאין קץ. וכן בכל מצוה אין אנו רואים רק העשיה, אבל נעלם בה הכל כנזכר. וזהו רחבה מצותך [מאד] , שמצוה אחת היא רחבה עד מאוד.

וז"ש גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ר"ל אותן העולמות המופלאים והמכוסים בתורתך. וזהו באורייתא ברא קב"ה עלמא, ר"ל התורה כמו שהיא אצלינו, אך היא מתלבשת בכל העולמות כפי מה שהיא, אך היא עצמה אינה משתנית.

וזהו שהאבות למדו תורה, ונח למד תורה, ר"ל שהשיגו התורה כפי מה שהיא, הגם שעדיין בעת ההיא לא נתלבשה בלבוש שהוא אצלינו, שהוא כנרתק אל התורה עצמה כביכול [נ"א: וכו'] .

וזהו לעתיד לבא יוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, דהיינו שישיגו אותה כמו שהיא בלי לבוש. לפי שעכשיו לא היו יכולים לסבול בהירתה בפ"ע, ולאו כל מוחא סביל דא, כי אם הצדיקים המופשטים מגשמיות יכולים להשיגה כל א' וא' לפי התפשטותו מגשמיות. על דרך משל אם הוא מופשט מעולם הזה לבד יכול להשיג כפי מה שהוא בעולם יותר עליון, וכן עד אין קץ, כל מה שמדבק עצמו אל עולם יותר עליון כן [נ"א: בו] תתפשט השגתו ואינו מצומצם כל כך, וכל מה שמתרחק יותר משורשו שם התורה יותר מצומצמת, עד שבא לעוה"ז שבו הכל בצמצום גמור, עד שכמעט שאין לך מצוה שאין בה מדות ושעורין. וזהו שהקדוש ברוך הוא מצמצם עצמו ושורה בעולם הזה על ידי תורה ומצות שהם כאן בצמצום ושיעורים. וזהו נודע בשערים בעלה, בשיעורין דיליה. ומי שהוא זוכה ורואה עולמות עליונים בעת עשותו המצוה, דהיינו שהוא מופשט מהגשמיות, כל א' לפי מדריגתו, יש לו יותר תענוג לפי שכל מה שהוא יותר עליון הוא יותר רחב, ואינו בצמצום כמו כאן. וזהו שכר מצוה מצוה, ר"ל שבשכר המצוה שעושין בעוה"ז, השכר הוא [נ"א: ר"ל שהשכר של המצוה שעושין בעוה"ז הוא] באותה המצוה בעצמה בעולם העליון, ושם יש לו תענוג ממנה, לפי שכאן אין לו תענוג ממנה לפי שהיא בצמצום ולבוש כנזכר.

וזהו כי שמש ומגן ה' אלקים דהיינו כי השמש מסבב אותו יסוד מים, וזהו למגן ולנרתיק לשמש [נ"א: דהיינו שהשמש הוא בתוך המגן ונרתק] , לפי שהעולם לא היו יכולין לסבול הבהירות והחום של השמש. ע"כ היה לו יסוד של מים למגן ונרתק [נ"א: על כן הוא מלובש בתוך מגן ונרתק] . וזהו בעולם הזה. אבל מי שהוא מופשט מגשמיות ומקשר את עצמו לעולמות עליונים, אז רואה שכביכול שם ה' אלקים [נ"א: אז רואה שם שה' אלקים] הוא [כביכול] שמש ומגן, כנזכר לעיל באורך. וזהו לעתיד לבא לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם והיה לך ה' לאור וגו' וד"ל.

ונחזור אל הענין כי התורה והמצות שהם מצומצמים בעוה"ז הם בעצמם מצוים בעולמות עליונים, רק ביותר התרחבות באשר שהיא קרובה לשורשה. על כן צריך כל אדם לכווין בעת עשיית המצוה בדבור ובמעשה ובמחשבה, כי בזה מעלה את המצוה ומפשיט אותה מגשמיותה, ומקרב אותה אל שורשה ומייחדה^נט בעולמות עליונים. והעיקר הוא התענוג בעת עשייתה והבן. ונראה זה בחוש, כי התענוג הוא המחבר ב' דברים, למשל דכר ונוקבא המחברם הוא התענוג. על כן כל איש שיעשה^ס המצוה בדבור ובמחשבה ובמעשה, ועליון על הכל הוא התענוג המחברם. ובזה הוא מקשר כל העולמות להקב"ה. ואין לך כל מצוה שאינה כלולה מכל התורה כנזכר, כי היא אחדות פשוט, אך היא מצומצמת. אבל כשמפשיטה מגשמיותה היא רחבה מאוד וכלולה מהכל, וגדולה יותר מעולם ומלואה. וז"ש רחבה מצותך מאוד, שהיה רואה אותה בעולמות עליונים.

וזהו מ"ש רז"ל בא דוד ולא פירשה, דהיינו שאמר סתם רחבה מצותך בלי שיעור. בא יחזקאל ולא פירשה, והיה מגילה כתובה קינים והגי והוי וגו'^סא, דהיינו שראה יסורים של צדיקים בעוה"ז, ר"ל [שראה אותם עם המצות בעוה"ז שהם כולם מצומצמים בשעורין, וראה התענוג שלהם בעוה"ב, ר"ל שראה] אותן המצות עצמן, אבל ראה אותן בעולמות עליונים שהם התענוג הגדול בלי צמצום קרובים לשורשם ורחבים [וכלולים] כנזכר. ואחר כן בא זכריה ופירשה, מגילה עפה וגומר. לפי שזכריה היה בתחילת בית שני שהוא אותיות שבעולם הדיבור, והיה חסר ה' דברים כנודע וד"ל, ובדיבור הוא גם כן מצומצם, כנודע שהדבור מצומצם, על כן ראה אותה בשיעורין.

ונחזור להענין כי המצוה צריך שיעשו אותה בדבור ובמחשבה ובמעשה ותענוג (דהיינו שצריך להמשיך עצמו לדביקות [גדול] עד שמגיע לתענוג)^סב. הנה כשניתנה התורה בסיני ניתנה בדבור, וכמו שאנו רואים בוודאי מוכרח להיות שם מחשבה, כי הדבור נמשך מן המחשבה, נמצא שהתורה ניתנה בדבור ובמחשבה. אבל המעשה היא בידינו, כשאנחנו עושים המצות במעשה אז אנו מייחדים מעשה המצוה שהיא עולם העשייה עם הדבור והמחשבה שהם עולם היצירה והבריאה.

וזהו ביום חתונתו זה מת"ן תורה. ולכאורה איזה חתונה הי' שם. אבל הענין הוא כמ"ש שהיה יחוד באמת, כי עולם העשיה היה לו עליה ונתייחד^סג לעולם השמיעה שהיא כלי מוכן לעולם הדבור, דהיינו לקבל הדבור עם המעשה. ובזה נתייחד עולם העשייה לעולמות עליונים. וזהו שלשת ימים נלך במדבר, דהיינו שלשת עולמות נלך בקבלת התורה שניתנה בדבור כנזכר והבן.