שמות

סהסה

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה כו' איש וביתו באו. הנה לכאורה קשה, הוה ליה למימר איש וביתו לבסוף, אחר הזכרת שמות השבטים. ואפשר לומר על פי מ"ש בזוהר הקדוש כולא אורייתא שמותיו דקב"ה אינון. ואפילו שמות בני אדם, למעלה הם שמות. כגון ראובן, ר"ל צירוף אותיות [אלו] של ראובן הם שם קדוש לעילא. ראובן התחתון [מה] שנקרא שמו בצירוף זה, מפני ששורש נשמתו הוא מהצירוף זה של מעלה, וכיוצא בזה שאר שמות. ואפילו שמות ערלים, כמו עשו ופרעה, למעלה הם בקדושה, כמו שכתוב בדרושים הקודמים. ואפשר לומר שלזה רמז הפסוק ואלה שמות וגו', כלומר שלא תאמר שזהו סיפור דברים [בעלמא] איך באו למצרים, רק כולם הם שמות. ואם תאמר והלא בני ישראל הם קחשיב הכתוב שמותן בפרטיות, (כי) היא יתכן לכנות שמות בני אדם לשמות הקדושים דלעילא, ולזה אמר איש וביתו באו. כלומר, איש הוא שם צירוף דלעילא, וביתו הוא התחתון, מפני שהצירוף שלמעלה מתלבש באדם התחתון אשר נקרא שמו כשם הצירוף. לכן נקרא האדם התחתון בי"ת בערך העליון שהוא העיקרי, והתחתון אינו נקרא רק בית לשורש נשמתו.

סוסו

ואלה שמות בני ישראל. בשם רבי ישראל בעל שם זלה"ה על פי מ"ש שמו את ירושלים לעיים [נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים] . כלומר, כשבאה לאדם איזה יראה, או איזה שלימות במעשה המצוה, באה לו מזה גבהות, כי מזה בא בעונותינו הרבים גלות לעולם בשביל שמו את [ירושלים] , יראה שלם שלהם, לעיים, לשון גל גבוה וגדול^לד. ואם עושה איזה עבודה, כמו תורה ותפלה [נ"א: או תפלה] וכיוצא, עושה אותה לנבל וכנור, כלומר בלא דחילו ורחימו רק כמו מנגן עלי נבל [וכנור] , וזה גורם ח"ו שהעבודה שלו הכל הולך אל הקליפות. וזהו נתנו את נבל"ת עבדיך [מאכל] לעוף השמים, שהם הקליפות הנקראים כך, ומי גרם זה מחמת שעשה עבודה [שלו] לנבל. [וז"ש נבלת עבדיך לעוף השמים ולחיות הארץ.]

ואפשר לומר שזה [ג"כ] רמז כאן. ואלה שמות ר"ל גורם (הגרות) [הגלות] והשממון, וזהו הבאים מצרימה, ר"ל במיצר הגלות, ומפרש ראובן וגו'. ר"ל, כאשר עשה איזה עבודה אומר [בלבו] ראו מה (בין בני ישראל) [ביני] לשאר בני אדם, שאני עובד עבודתי בשלימות, וראוי הוא שהש"י ישמ"ע בקולי, וילו"ה אלי, וזהו שמעון ולוי, וכן שאר השמות.

סזסז

ואלה שמות בני ישראל הבאים וגו' איש וביתו באו. הנה תחילת [נ"א: תכלית] הכל היא היראה, כי אם אין יראה אין חכמה [ספונה ו-] חשובה כלל, ותכלית חכמה הוא יראה. הגם שצריך לעבוד השם יתברך באהבה ויראה, אין צריך לחפש [נ"א: לתפוס] רק יראה וממילא תשרה עליו אהבת הבורא ית', כי דרך איש לחזור וכו'. ובזה הבחינה יבחין אדם עצמו אם יש לו יראה בשלימות.

ונבין זה ממשל. אם א' [מן השרים] עומד לפני המלך ויעבירו לפניו דבר שהיא אצלו הגדולה שבתאוות, שאם לא היה עומד לפני המלך היה מתאווה מאוד לדבר ההוא, עם כל זה בעמדו לפני המלך נתרחק ממנו תאות הדבר ההוא. וכל זה הוא מפני שכל כך גדלה עליו הבושה והאימה מפני המלך עד שאינו רואה אף [נ"א: את עצמו] במדותיו, וכולם בטלו ממציאות נגד יראת המלך. כמ"ש רז"ל למה צדיקים דומים לפני השכינה כנר לפני האבוקה, כמו שרגא בטיהרא למאי מהני ואינו עושה פעולתו כלל. כן מדותיהם אינם עושים שום פעולה בתאוות העולם, כי תמיד הם בטלים ממציאותם מיראת הקדוש ברוך הוא.

והנה היראה היא מדריגה תחתונה של המלך, [שהמלך עצמו אין לו יראה, אך מן המלך מתנוצץ היראה וחלה על עבדיו. א"כ בודאי היראה היא מדריגה תחתונה של המלך] והיא המחברת בין המלך והעם. היראה הדבוקה בו היא חלה על עבדים שהם עמו. והנה אפילו שר גדול שיש לו כל טוב בביתו, אף על פי כן כאשר בא לפני המלך הוא בטל ממציאות כנזכר. וזהו יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, פי' אף על פי שאין מחסור להם, אף על פי כן הם בטלים ממציאות עם כל אשר להם מפני יראת השם ית'.

והנה עיקר המלכות היא היראה, כי עיקר התענוג למלך במלכותו הוא מה שמתייראים ממנו, ועי"כ צייתים אותו. והנה האלקים עשה שייראו מלפניו, ועיקר בריאת העולמות היה בשביל תענוג זה, והיא נקראת כלה, ואנחנו עמו מחויבים [נ"א: ואנחנו עמו המובחרים] להיות נושאים עלינו תמיד יראת השם יתברך ברוך הוא. וזהו מה שכתוב בכל מקום שגלו שכינה עמהם, דהיינו [תענוג] יראת הבורא עמנו תמיד. וזהו לכלות"ם [כתיב, בדיל] כלה דליה. וזהו כלתו של שוק של בורסי דומה עליו כשוק של בושם. וזהו וירא אלקים את בני ישראל, דהיינו שראה התענוג שלו שייראו מלפניו כנזכר, וזהו אלקים, הוא בחי' יראה, הוא [את [בני] ישראל, ר"ל] עם בני ישראל. אז וידע אלקים, דהיינו שנתקשר באותו התענוג ונתן לב להוציאם.

וזהו איש וביתו באו, דהיינו כל אחד בא עם יראת הבורא עליו. ויראה נקרא בית, על דרך בחכמה יבנה בית, אבא יסד (ביתא) [ברתא], ועל שם כך נקרא חכמה תתאה [בית] .

סחסח

אנכי אלקי אביך אלקי אברהם וגו'. לכאורה [יש להקשות ד-] הוה ליה למימר איפכא, מעיקרא אבות, ואחר כך אביך שהוא עמרם. אך זה היה באמת המשכה מלמעלה למטה. דאיתא וילך איש מבית לוי, ולא נזכר שמו לפי שהלך (בצניעות) [בצינעא] וכל מעשיו היה באתכסיא, על כן לא פרסמה תורה חסידותו. מפי הקבלה למדנו שלא טעם טעם חטא, כדאיתא בש"ס, אבל התורה כסהו לפי שהיה מעלמא דאתכסיא. ושמו מוכיח עליו, ע"ם ר"ם, שהיה [מעם רם] , ממדות ראשונות. וזהו מבית לוי, לשון לוית חן, ששם הוא לוי, תמיד בהתחברות, תרין רעין דלא מתפרשין. ויקח את בת לוי, וזהו שיצא משה משם [נ"א: מהם] שזכה לבינה, וד"ל.

סטסט

ויפגשהו בהר אלקים. הנה העוף הנקרא ראה הוא מעבר את נוקבא שלו בראייה והסתכלות לבד. ומזה יצא לנו מופת [גדול] שבכל [דבר או] מקום שהמחשבה של אדם מחשב, שם הוא כל חיות האדם מצומצם ואינו רק שם. כי ההסתכלות הוא כלי אל המחשבה. ויש על זה כמה מופתים, שבאיזה מקום או דבר שאדם מחשב הרי כל חיותו מצומצם באותו מקום או דבר לבד, וממילא אם חיותו מצומצם שם, הרי כל מדותיו וגופו ג"כ שם, כי שדי נופא בתר עיקרא.

והנה כשעלה ישראל במחשבה קדומה, דהיינו שעלה התענוג והשעשועים שעתיד לקבל מישראל לפניו ית', הנה המבין יבין שזה בעצמו עצם הצמצום. שכיון שהתחיל לחשוב תענוג שיקבל מישראל שהם עתה (מגובלים) [מוגבלים], שיש להם גבול, וכל מקום שהמחשבה שם החיות גם כן מצומצם. וכן עד"ז כאן, כשעלה במחשבה כנזכר הוא ית' בעצמו נתצמצם כביכול, ועי"כ נעשו ישראל. שאלולי הצמצום לא היה יכול להיות עולמות אלו ולהיות בתוכם ישראל שהם עתה. אך כשהיה הצמצום אז העולמות יכולים לסובלו ונעשו כולם.

הגם שלכאורה נראה שמה שישראל עלה במחשבה זו היא מדת אהבה וחסד ותענוג שאהבם, ומחמת אהבתם ברא כל העולמות, והצמצום הוא בחי' דין. הנה באמת זהו הפי' אהבה דוחקת הבשר, שמחמת אהבה לדבר מצמצם את עצמו רק לאותו דבר. ובאמת אמר ר' ישראל בעל שם זלה"ה , והכהנים הלוים, שכל שפע הבאה היא בב' בחינות, דהיינו אהבה וצמצום. (שמחמתם) [אהבה שמחמתה] משפיע לעולם התחתון, ובחי' צמצום [לעולם היא] אותו השפע היורד מעולם עליון לשרות בעולם התחתון. וכן בצמצום הראשון היה בחי' אהבה ובחי' צמצום הכל בפעם א' בלי פירוד כלל, שאהבה שאהב את ישראל היא בעצמו הצמצום כנזכר וד"ל. והנה עי"ז נתהוו כל העולמות, ואלולי זה לא היה יכול להתגלות אלוהותו יתברך (בעצמו) [בעולמות], ובלעדי אלוהותו ית' לא היו יכולים כל העולמות להתקיים אפילו רגע א'. אך ע"י הצמצום יכולים [העולמות] לסבול אלוהותו ית' וד"ל.

והנה במצרים נתגלה אלהותו ית' כמו שהיה בחידוש העולם כנודע, כמ"ש אני ולא מלאך, כי הוכרח להיות ע"י עצמו ית'. [כי] לפי שהיו מסובבים בטומאות ובכשפים [גדולים] שלא היה יכול להיות כ"א ע"י עצמו ית' (כנזכר) [כביכול], ולא היה כח בשום מלאך לעשות זה. על כן היה מופת גדול על חידוש העולמות [נ"א: העולם] , כי הוא המשדד המערכות כרצונו ית'. וכיון שהיה צריך להתגלות אלוהותו ית', היה צריך גם כן להיות ע"י אהבה וצמצום כדי שיוכלו לסבול אותו, כמו בחידוש העולם.

והנה אף על פי ששם היה אהבה וצמצום הכל ברגע א' [וכנ"ל] , אף על פי כן העולם עשיה [נ"א: בעולם העשיה] צריך לזה ב' כלים. כי כן הוא דרך העולמות שמה שבעולם העליון היא אחדות פשוט, כמו המחשבה, בעולם התחתון ממנו נראה יותר פירוד [נ"א: בהתחלקות קצת] , והוא מצד הכלים. אבל מצד החיות, שהוא מעולם העליון, הוא גם עתה [נ"א: כאן] אחדות פשוט, כמו המחשבה. שהמחשבה הוא בלב בלבד, ואחר כך כשרוצה לגלותה ע"י קול ודבור יש לה כמה כלים נפרדים, ה' כנפי ריאה והמבטאים והקנה, ואחר כך מזכירה לעשיה [נ"א: כשבא מדבור לעשיה] נראה הפירוד עוד יותר.

ובאמת האיש הנלבב אינו עושה פירוד גם בעולם התחתון, כיון שרואה שכל קומתו וחיותו של עולם התחתון הוא מעולם העליון, ואלולי העולם העליון היה העולם התחתון אפס מוחלט. וכן אם יסתלק השפעת עולם העליון אפילו רגע א' היה חוזר התחתון לאפס המוחלט. אם כן הוא כמו עולם העליון, וכמו ששם הכל הוא אחדות פשוט ישים לכאן אחדותו גם כן [נ"א: אם כן הוא דבוק לעולם העליון, וכמו ששם הכל אחדות פשוט בודאי גם כן כאן] , ואינו משגיח על הכלים הנראים מופרדים, כי הוא בבחי' המקבלים, אבל הדבור בעצמו הוא אחדות פשוט. ובזה מייחד עולם התחתון לעליון, ויכול להעלות ממדריגה למדריגה עד ראש כולם, ששם הכל אחדות פשוט.

וזהו שנכתב בתורה סירוב משה רבינו ע"ה לילך להוציא בני ישראל ממצרים לא על מגן, אלא להשמיענו דבר הגון שהדין הוא עמו, לפי שהוא היה בחי' אהבה לחוד, כמ"ש כי מן המי"ם משיתיהו, דהיינו בחי' אהבה ותענוג. וז"ש כי כבד פה וגו', לפי שדרך הפה לצמצם הקול במבטא כדי לחתוך הדבור, והוא לא היה מבחי' צמצום רק בחי' תענוג לבד. וכאן היה צריך להתגלות אלוהותו ית' [על ידי] בחי' אהבה וצמצום. ע"כ אמר לו השם ית' הלא אהרן אחיך הלוי, דהיינו בחי' צמצום, והיה הוא לך לפה כנזכר, ובאותו העת היה עדיין משה ראוי לכהונה ואהרן ללויה כמ"ש רז"ל.

[וזהו] ויפגשהו בהר האלקים. ה"ר הוא אהבה, כאברהם שקראו הר^לה, האלקים, בחי' דין, [והיינו] הצמצום. והיינו כשנפגשו [אז] היו כבר שניהם כאן. וזהו וישק לו, [שהוא] אתדבקותא רוחא ברוחא, דהיינו שנעשו שניהם אחדות פשוט.

עע

שם האח"ת שפרה. ר"ל ה' אחת, היינו ה' ראשונה, שפרה, בינה, שהוא סוד תשובה, שמשפרת הוולד, ומסתמא היה תחלה מלוכלך בעוונות וע"י התשובה שעושה משפרת אותו הבינה. ושם [השני"ת] , ה' שנית, פועה, לשון דבור, כי ה' עולם הדבור. וגם נקראת הבינה שפרה שהוא סוד השופר כנודע.

עאעא

דרך שלשת ימים נלך במדבר. כתיב גל עיני ואביטה וגו', ואיתא באורייתא ברא קב"ה עלמא. ולא העוה"ז בלבד, אלא כל העולמות הכל ברא באותיות התורה. והנה זה אי אפשר שבכל חלק מן התורה נברא חלק א' מן העולמות, כיון שהתורה [היא] קדומה והיא למעלה מן הזמן והיא אחדות פשוט, לא שייך בה חלקים. והנה לפי זה מוכרח שבכל חלק מהתורה כלול בו כל התורה וכל העולמות, וכן כלול בה [הכל] ^לו כנזכר, אך אין נראה ממנה רק פרטיות, אבל בהעלם כלול בה הכל, כמו שאין אנו רואים רק עולם הזה, ואף על פי כן באה לנו הקבלה שיש עולמות לאין קץ. וכן בכל מצוה אין אנו רואים רק העשיה, אבל נעלם בה הכל כנזכר. וזהו רחבה מצותך [מאד] , שמצוה א' רחבה היא מאד.

וז"ש גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ר"ל אותן העולמות המופלאים והמכוסים בתורתך. וזהו באורייתא ברא קב"ה עלמא, [ר"ל] התורה כמו שהיא אצלינו, אך היא מתלבשת בכל העולמות כפי מה שהיא, והיא בעצמה אינה משתנית.

וזהו שהאבות למדו תורה, ונח למד תורה, היינו שהשיגו התורה כפי מה שהיא, הגם שעדיין לא נתלבשה בעת ההיא בלבוש שהוא אצלינו, שהוא כנרתיק אל התורה עצמה כביכול [נ"א: וכו'] .

וזהו לעתיד לבא יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, דהיינו שישיגו אותה כמו שהיא בלי לבוש. לפי שעכשיו לא היו יכולים לסבול בהירתה בפ"ע, ולאו כל מוחא סביל דא, כי אם הצדיקים המופשטים מגשמיות יכולים להשיגה כל א' וא' לפי התפשטותו מגשמיות. על דרך משל אם הוא מופשט מעולם הזה בלבד יכול להשיג כפי מה שהוא בעולם יותר עליון, וכן עד אין קץ, כל מה שמדבק עצמו אל עולם יותר עליון כן [נ"א: בו] תתפשט השגתו ואינו מצומצם כל כך, וכל מה שמתרחק יותר משורשו שם התורה יותר מצומצמת, עד שבא לעולם הזה שבו הכל בצמצום גמור, עד שכמעט שאין לך מצוה שאין בה מדות ושיעורין. וזהו שהקב"ה מצמצם עצמו ושורה בעולם הזה על ידי התורה והמצות שהם כאן בצמצום ושיעורים. וזהו נודע בשערים בעלה, בשיעורין דיליה. ומי שזוכה ורואה עולמות עליונים בעת עשותו המצות, דהיינו שהוא מופשט מהגשמיות, כל א' לפי מדריגתו, יש לו יותר תענוג לפי שכל מה שהוא יותר עליון הוא יותר רחב, ואינו בצמצום כמו כאן. וזהו שכר מצוה [מצוה] , ר"ל שהשכר של המצוה שעושין בעולם הזה הוא [נ"א: ר"ל שבשכר המצוה שעושין בעוה"ז, השכר הוא] באותה מצוה עצמה בעולם העליון, ושם יש לו תענוג ממנה, לפי שכאן אין לו תענוג ממנה מפני שהיא בצמצום ובלבוש כנזכר.

וזהו כי שמש ומגן ה' אלקים. דהיינו כי השמש מסבב אותו יסוד המים, וזהו למגן ולנרתק לשמש [נ"א: דהיינו שהשמש הוא בתוך המגן ונרתק] , לפי שהעולם לא היו יכולין לסבול הבהירות והחום של השמש. על כן היה לו יסוד של מים למגן ולנרתק [נ"א: על כן הוא מלובש בתוך מגן ונרתק] . וזהו בעוה"ז. אבל מי שהוא מופשט מהגשמיות ומקשר עצמו לעולמות עליונים, אז רואה שם שה' אלקים [נ"א: אז רואה שכביכול שם ה' אלקים] הוא כביכול שמש ומגן, כנזכר לעיל [נ"א: במקום אחר] באורך. וזהו לעתיד לבא נאמר לא יהיה לך השמש לאור יומם והיה לך ה' לאור וגו' וד"ל.

ונחזור אל הענין שהתורה והמצות שהם מצומצמים בעולם הזה הם בעצמם מצוים בעולמות עליונים, רק ביותר התרחבות באשר שהיא קרובה לשורשה. ע"כ צריך כל אדם לכוון בעת עשיית המצוה במעשה ודבור ומחשבה, כי בזה מעלה את המצות ומפשיט אותם מגשמיותם, ומקרב אותם אל שורשם ומייחדם [נ"א: ויחודם] בעולמות עליונים, והבן. והעיקר הוא התענוג בעת עשייתה. ונראה זה בחוש, כי התענוג הוא המחבר ב' דברים, למשל דכר ונוקבא המחברם הוא התענוג. על כן כל איש שיעשה^לז המצוה בדבור ובמעשה ובמחשבה, ועליון על הכל הוא התענוג המחברם. ובזה הוא מקשר כל העולמות להקב"ה. ואין לך כל מצוה שאינה כלולה מכל התורה כנזכר, כי היא אחדות פשוט, אך שהיא מצומצמת. אבל כשמפשיטה מגשמיותה היא רחבה מאוד וכלולה מהכל, וגדולה יותר מעולם ומלואה. וז"ש רחבה מצותך מאוד, שהיה רואה אותה בעולמות עליונים.

וזהו מ"ש רז"ל בא דוד ולא פירשה, היינו שאמר סתם רחבה מצותך בלי שיעור. בא יחזקאל ולא פירשה, והנה מגילה עפה כתובה קינים והגה והוי וגו'^לח, דהיינו שראה יסורים של צדיקים בעוה"ז, ר"ל [שראה אותם עם המצות בעוה"ז שהם כולם מצומצמים בשעורין, וראה התענוג שלהם בעוה"ב, ר"ל שראה] אותן המצות עצמן, אבל ראה אותן בעולמות עליונים שהם התענוג הגדול בלי צמצום קרובים לשורשם ורחבים וכלולים כנזכר. ואחר כך בא זכריה ופירשה, מגילה עפה וגו', לפי שזכריה היה בתחילת בית שני שהוא אותיות שבעולם הדבור, והיה חסר ה' דברים כנודע וד"ל, ובדבור הוא גם כן מצומצם, כנודע שהדבור מצומצם, על כן ראה אותה בשיעורין.

ונחזור אל הענין כי המצוה צריך לעשותה בדבור ומעשה ומחשבה ותענוג (דהיינו שצריך להמשיך עצמו לדביקות [גדול] עד שמגיע לתענוג)^לט. הנה כשניתנה תורה בסיני ניתנה בדבור, וכמו שאנו רואים ובוודאי [נ"א: בודאי] מוכרח להיות שם מחשבה, כי הדבור נמשך מן המחשבה, נמצא שהתורה ניתנה בדבור ובמחשבה. אבל המעשה הוא בידינו, כשאנחנו עושים המצות במעשה אז אנו מייחדים מעשה המצוה שהיא עולם העשיה עם הדבור והמחשבה שהם עולם היצירה והבריאה.

וזהו ביום חתונתו זה מתן תורה. ולכאורה איזה חתונה היה שם. אבל הענין הוא כמ"ש שהיה יחוד באמת, כי עולם העשיה היה לו עליה ונתייחד^מ לעולם השמיעה (כשהיא [נ"א: שהוא] כלי מוכן לעולם הדבור, דהיינו לקבל הדבור)^מא עם המעשה, ובזה (נייחד) [נתיחד] עולם העשיה לעולמות עליונים. וזהו שלשת ימים נלך במדבר, דהיינו שלשת עולמות נלך בקבלת התורה שניתנה בדבור כנזכר והבן.

עבעב

וידע אלקים, פירש רש"י נתן לב להתבונן. פי' שהביא כביכול את המחשבה להגלות. והוא נקרא עלמא דחירות ויתפרדו כל פועלי און. ולפיכך יצאו קודם זמנם, כי נפלו כל הקליפות.