ויחי

נחנח

ויברך את יוסף ויאמר וגו' המלאך הגואל וגו' יברך את הנערים פי' בזוהר ברכתא דבנין [וכו'] . אע"פ שהוא שלם מצדו, מצד בנין אין תענוגו שלם עד שיגמור (שלימותו) [שלימות בניו] כמ"ש רז"ל יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך. משא"כ אם לא היו לו בנין אין צריך לזה. והבן החכם מבקש הכל בשביל תענוג אביו, ואביו בראותו כי כן נותן לו בשביל (נ"א בשכל) בניו. וזהו והשיב לב אבות על בנים וגו', וזהו ענין ברכות שמברכין ישראל לאביהם שבשמים.

נטנט

אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. כי יש ב' מיני מדריגות. הא', מחמת תורה ותפלה מחזיק יותר לעבודת ה'. ב', אע"פ שעובד בלא שכל, אעפ"כ מתאווה יותר [לעבודת הבורא] , כמשל א' שנסע הרבה מילין לעיר, אע"פ שמסיתין אותו שלא יסע לעיר ההוא, אומר הלא נסעתי כך הרבה איך אניח באמצע.

הצדיק נקרא כל, שהכל הולך על ידיו, ונקרא אפרים, שפרה ורבה מחמת מצותיו כנזכר.

ויש עוד מדריגה שנקרא מנשה, שהוא לשון שכחה, ע"ד כי נשני מבית אבי, ששוכח בהקב"ה. והאדם יתן אל לבו הלא לא עבדתי את ה', [כי ^כז אדם לא נקרא עובד ה'] כי אם בדחילו ורחימו. ויראה היא מה שתפול עליו יראה, ולא מה שמעורר את עצמו ליראה כי זה הוא רק העלאת מיין נוקבין. רק היראה העיקרית כשתפול [עליו] חיל ורעדה, ומחמת פחד אינו יודע היכן הוא, והמוחין נזדככו, ויורדין דמעות [מאליהם] . אבל כשאינו כך, אע"פ שנראה לו שהוא עובד ואוהב את הש"י, בוודאי היא אינו כלום. כי זה השער לה', יראה היא השער לאהבה, ואם אינו בשער זה הנקרא יראה איך אפשר [לו] לבוא לאהבה [נ"א: להיות באהבה] ^כח. ע"ד נודע בשערים בעלה, כשהאדם עם השכינה^כט, פי' עם היראה, מתחבר אליו הקב"ה. דרכו של איש לחזור אחר אשה, הקב"ה [שהוא נקרא איש] מחזיר אחר [אשה, פי'] מי שיש בו יראה [שנקראת] אשה, ואז נקרא עם ה', כי חלק ה' עמו. אבל מי שהוא עובד ואינו אפילו עבד [נ"א: אכן מי שהוא כנ"ל אינו אפילו עבד] , ומכל שכן שאינו במדריגה זו שתפול עליו היראה^ל ואינו עובד את ה' רק מצות אנשים מלומדה, והוא סובר שהוא אוהב את ה' [ועובדו בשמחה] , ואין זו רק שמחה הוללות. ע"כ ישוב אל ה' [בכל לבו ובכל נפשו] ^לא, ויעבוד בחשק גדול יותר. וזהו נקרא מנשה, כי מחמת ששכח את ה' עובד אותו יותר.

וראובן גם כן פירושו כמו אפרים דלעיל, על דרך חזי במאי ברא אתינא לגבך. ושמעון פירושו ש"ם עו"ן.

סס

במדרש האלקים הרועה אותי וגו', ר' יוחנן וריש לקיש, ר' יוחנן אמר לרועה העומד ומביט בצאן ההולכים לפניו, וריש לקיש אמר לנשיא שהוא הולך וזקנים הולכים לפניו. על דעתיה דר"י אנו צריכין לכבודו, ועל דעתיה דר"ל הוא צריך לכבודינו.

ואפשר ע"פ מ"ש רז"ל ישראל מפרנסים וכו'. ולכאורה אינו מובן, איזה פרנסה שייך למעלה. ונ"ל ע"ד מש"כ ישראל אשר בך אתפאר, שיש להש"י התפארות ממעשה הצדיקים ומתורתו, וכמ"ש חכם בני וגו', וגורם נחת ושמחה לעילא. וידוע כי השמחה באה מחמת תענוג ונחת שהיה לו, ואחר התענוג באה השמחה. והנה התענוג והנחת הוא המשפיע, כמשל אדם אוכל איזה אכילה ושבע ממנה, הנה בחוש נראה שהשובע באה לאדם מכח החיות והרוחניות שבתוך המאכל, ולא מהמאכל הגשמי, רק מהתענוג ועידון שבתוך המאכל שהוא רוחני. ועוד יש ראיה, כי כאשר בא אל האדם איזה תענוג שיש לו נחת ממנו הוא שבע ואינו תאב לאכול. א"כ רואים אנו בחוש שהתענוג משביע. כך הוא כביכול הצדיקים גורמים שמחה ותענוג לעילא, ונקרא זה כביכול כעין פרנסה.

ונקדים לזה מ"ש הקבצו ושמעו בני יעקב [ושמעו אל ישראל אביכם. קשה] למה קורא אותם תחילה בני יעקב, ואח"כ אומר ושמעו אל ישראל אביכם. וא"ל כי הנה ידוע כי כל ההשפעה באה מהחכמה שהוא י'. והנה באות יוד יש ראש תוך סוף, שהוא קוצא דלעילא וקוצא דלתתא וגוף היוד, שהם ג' יודין. וא"ל כי הקוצא דלעילא רומז לישרא"ל, לי ראש, וקוצא תתאה רומז ליעקב, י' עקב, ר"ל דרגא תתאה, וגוף היו"ד רומז לשם ישורון, כי אין שורה בפחות מג', והם ג' שמות ישראל ישורון יעקב המתחילין באות י'. ויעקב הוא הנקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. וכתיב כולם בחכמה עשית, כי כל החיות והוויות העולמות כולם נמשכו מחכמה עילאה הנקרא ראשית, וא"ל שזהו הקוץ העליון הנקרא לי ראש, הוא ראשית חכמה. וישורון הוא הגוף של הי' שהוא המשכה מעילא לתתא. ויעקב הוא י' תתאה שהוא הסתכלות, כנודע שההסתכלות הוא מדריגה תחתונה שבחכמה, וזהו נקרא עין יעקב, ועין נקרא חכמה, כמו עיני העדה.

והנה נמשיל זה דמיון אב המלמד את בנו. הנה הבן מקבל חכמת האב, ומה שמשיג הכל היא מכח הדבורים של האב, כי חכמת האב גדולה היא עד מאוד ונעלמת בהעלם גדול. רק מה שמשיג הבן הוא מכח שהאב מצמצם חכמתו ומקטינה כפי ערך השגת הבן ומלבישה בהדבורים, וגם הבן כאשר הוא שם מחשבתו ורעיונו אל הדבורים מקבל משם, כי שם נעשה אחדות א'. וזהו שנאמר פתח פיך ויאירו דבריך, פי' כי החכמה מאירה בתוך הדבור, ומכח זה ג"כ יאירו לזולתו שיוכל התלמיד להשיגו, ואז יש להאב תענוג, כמשל התינוק המבקש איזה דבר מאביו וכאשר האב עושה רצון התינוק ונותן לו אותו דבר יש להאב תענוג מזה. וזהו צדיק מושל וגו', כי רצונו ית' ורצון הצדיק נעשה א', ומה שהצדיק רוצה זהו רצונו ית', ויכול להפוך מדת הדין לרחמים.

וזהו שאמרו רז"ל אי בעו צדיקייא הוו מיברי עלמא. כי הלא בדבר ה' שמים נעשו, וכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, ומתרגמינין רוח ממללא. והנה בהש"י לא שייך לומר חלקים, כי הוא א"ס, ובא"ס לא שייך לומר רק חלק הדבור לבד נפח באפיו, וא"כ בהדבור הוא נכלל הכל. נמצא לפי זה אי בעו צדיקים הוו מיברי עלמא, כי דבורו של הצדיק הוא זכה ונקיה בלי שום מסך המבדיל, ולא כמו ח"ו הנרגן מפריד אלוף, אלופו של עולם, רק הדבור של הצדיק הוא מדובק ומקושר לשורשו והרי הוא ממש כמו הדבור של הש"י אשר ממנו שמים נעשו, ומה גם כי רצון הצדיק הוא רצונו ית' כנזכר.

והנה ידוע כי הדבור נמשך מהלב לכנפי ריאה, ומשם יוצא הקול, ומשם נעשה הדבור. והנה הבנת הלב על כרחך שמקבלת מדבר אחר שהוא המחשבה, כי עי"ז נקרא הלב מבין, [שהוא הנבון] המבין דבר מתוך דבר. פי' שמקבל מדבר אחר ההבנה, שהוא המחשבה, ונעשה נבון. והיא, המחשבה הטהורה, היא החוקקת בהבנה, והקול הוא החוקק בהדיבור, נמצא כי מלובשים [אלו ב'] חקיקות זה בזה. וזה נקרא לבנת הספיר, כי ספיר הוא לשון זוהר ובהירות, שהוא הסתכלות המחשבה הנקרא עין, כמו ברק המבהיק ומבהיר פתאום. כך המחשבה חוקקת ומאירה להבנת הלב, והוא כמו עין המבהיק ומביט שהוא פתאום כהרף עין. וזהו חקיקה עליונה. ועוד, כי ספיר הוא לשון ספירת דברים, והוא המחוקק התחתון, שהוא הקול החוקק הדבור.

וז"ש לא יסור שבט מיהודה וגו'. פי' כי איש הישראלי, [הוא] הצדיק הנקרא על שם (איש) יהודה, לא יסור שבט ומושל ממנו, כי הצדיק מושל ביראת אלקים וגו'. ומחוקק מבין רגליו, שהוא ב' מחוקקים לבנת הספיר כנזכר, שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, שהוא מדת הצדיק עלמא דאתכסיא כידוע.

והנה הצדיק המבטל גזירותיו של הקב"ה, יש לו ית' נחת מזה ותענוג גדול, כמ"ש רז"ל ר' יהושע אומר אין משגיחין בבת קול וקב"ה מאי (אמר) [עביד] קא חייך ואמר נצחוני בני כו'. וזהו פי' המדרש הנזכר, האלקים הרועה אותי כו', ואלו ואלו דברי אלקים חיים ולא פליגי. ר' יוחנן אמר לרועה שהוא מביט בצאנו, הוא מדבר בהשפעה מעילא לתתא, כי בודאי אנו צריכין לכבודו ית'. וריש לקיש אמר לנשיא שזקנים הולכים לפניו, הוא מדבר בעיקר תכלית הבריאה שיעשה נחת ורצון לעילא, כמ"ש רז"ל ישראל מפרנסים וכו', ובזה הערך צריך הוא לכבודינו, כי יש לו מזה נחת [רוח] ותענוג כשעושה [נ"א: ועושה] רצוננו, וכביכול הוא צריך לכבודינו.

סאסא

חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב. פי' כי יש ב' מיני אדמימות, א' הוא גבורות, ב' שהוא מיין שהוא שמחה. ובאדמימות הב' אדרבא נמתקין כל האדמימיות הא'. משל למלך, כאשר הוא בשמחה אז [הוא] רשות ליכנס לפניו אף מי שאינו ראוי והגון בלאו הכי. וזהו חכלילי עינים מיין. ואז ולבן שנים מחלב, [ר"ל] כי גם מי שאינו הגון וקשה כמו שן, לשון שן סלע, נעשה לבן יותר מחלב. ומה שאות ח' מחכלילי הוא גדול, כי יש משל על אותיות הגדולים לא' שבנה עיר מוקפת חומה ועשה תוכה [נ"א: בחומה] מגדלים גבוהים, והם בשביל ב' דברים, א' שהוא כלי ומקום להסתכלות הצופה למרחוק, והב' ששומרי העיר יושבים שם. וכתיב שם הגדולה לאה, דהיינו ה' גדולה שהיא ה' ראשונה, דהיינו אותיות של המחשבה, והם ג"כ כלים להסתכלות, דהיינו חכמה ששורה עליהם [נ"א: כי ראיה היא חכמה] והם ג"כ שומרים. דהיינו^לב אם לפעמים נחלשו המוחין, ותמו באמצע התפלה אהבה ויראה [נ"א: כמו באמצע התפלה, ומדבר בלא אהבה ויראה] , הנה ע"י אותיות המחשבה יכול לחדשם ולדבר שוב בדחילו ורחימו כבתחילה, והיינו שומרים [מדת אהבה ומדת יראה] . והנה כאן משתעי קרא מיין שהוא שמחה כנזכר, שהוא מחשבה, [אותיות בשמחה, שעליה מרמז] (ובלא"ה) אות הח' שהוא תבונה, (תמונת נו"ן) [שהיא תמונת ו"ז] שהוא בן ובת, [ר"ל קול ודבור. וכשהבן ובת] הם ביחד (נ"א נאמר ביחד), אז צאינה וראינה וגו' בעטרה שעטרה לו אמו, וזהו עטרה שעל [גבי] הח', ע"כ הח' שבכאן גדולה, [והמשכיל יבין] .

סבסב

הנושך עקבי סוס וגו' לישועתך קויתי וגו'. איתא בזוהר הקדוש כי האותיות נקראים סוס והנקודות נקראות רסן. והנה השכל, שהם הטעמים, הוא הרוכב על הסוס, כי האותיות הם בעצם כגולמים, (אלא) [אם לא] הנקודות שעל ידן מתנהגים האותיות. והמנהיגם הוא השכל, בשביל שהוא רוצה לגלות חכמתו וצורתו.

והנה אותיות התורה או אותיות [תפלה] שע"י נזכר [נ"א: נזכה] לעבודת הש"י, הם באים לשרשם ויש להם תענוג. אך שאר דבורים, שאינם מזה הענין, הם ג"כ אותיות כמו זה הענין, אבל הצרופים הם אחרים, והשכל שהוא רוכב עליהם הוא שכל שפל ושורים עליו קליפות, והאותיות עצמם מתקנאים באותיות של התורה. והם המים התחתונים בוכים וכו'. וכששומעם איש נלבב וחכם אז מעלה ג"כ האותיות ההם מתוך השבירה, שמסתכל על צירוף הקדוש שבתוכם מאיזה מדה היא, וע"י המדה מדבק א"ע להש"י, ואז מעלה האותיות ההם ומכניס בהם אלוקות. ועי"ז, כשסיפרו לפניו איזה מעשה שיש בה איזה רעה ח"ו, כששומע זה מעלה ניצוץ הקדוש כנזכר, ואז מכניס אלוהות בצירוף אותיות הנזכרים, אז יכול [תיכף] (להתתקן) [לתקן] הדבר ההוא, כי תשועת ה' כהרף עין, ולמענו ית' יעשה להעמיד הדבר על תיקונו, ואז יתפרדו כל פועלי און, דהיינו שכל הרע שהיה מתחילה שורה על צירוף האותיות [מתחלה] .

וזהו [יהי דן] , דהיינו מה שהיה בחי' דלי"ת עתה נעשה נון פשוטה, שהיא עלמא דחירות. הנושך עקבי סוס, דהיינו אותיות התחתונים שהיו בעקבים. ויפול רוכבו אחור, דהיינו השכל הרע שהיה שורה עליהם. וכשהוא כן, לישועתך קויתי ה', כי כבר הוא ישועת ה' כנזכר והבן.

סגסג

בן פורת יוסף. משל לבן מלך שנשבה ליד א' מהעבדים, פוחז ואוהב הוללות ושיכרות, והיה הבן רוצה שיוקשר מחשבתו עם מחשבת אביו כדי שיזכר בלב המלך. מה עשה [אותו הבן] , התקשר [את עצמו תמיד] בתענוג שאביו בוודאי עוסק תמיד בתענוג כמשפט המלך ובזה מקושר מחשבתו עם מחשבת אביו. והנה [העבד] הפוחז רוצה לילך לשכר עצמו ולמשוך ביין, וירא שמא יברח השבוי, ולקחו עמו, ושניהם עוסקים בשכרות והולכים בשמחה, אך אין כוונתם שוה. כי הבן מלך, אע"פ שהלך [בשמחה] לבית היין, אין כוונתו בחומריות המשתה, כי בזה לא יתקשר מחשבתו עם מחשבת אביו, כי אין דרך המלך למשוך ביין. רק עיקר מחשבתו היה שמחמת זה יבוא לידי תענוג ושמחה ותתקשר מחשבתו במחשבת אביו, ויזכר אצל אביו. והעבד [שמחתו בהליכתו אל בית היין היה] עיקר מחשבתו בחומריות המשתה. והנמשל לבן אדם [נ"א: שכן כל אדם] צריך להיות תמיד דבוק בתענוג רוחניות [נ"א: רוחני] , וגם כשיזדמן לו תענוג מתענוגי עוה"ז [כמו בשבת ויו"ט] , יהיה ג"כ דבוק בתענוג רוחניות [נ"א: רוחני] שבדבר ההוא, שהוא החיות של הדבר ההוא, [ולא לחומריות הדבר] . ובזה [נ"א: שעל ידי שהוא דבוק בתענוג רוחני] נזכר אצל הש"י ב"ה, כי [גם] הוא ית' דבוק תמיד בתענוג רוחניות [נ"א: רוחני] , שאין אנו יכולים להשיגו, שבדבר ההוא, שהוא חיותו של הדבר מלא חומריות. אבל כשהוא דבוק לחומריות הדבר, כגון אוכל מעדנים [נ"א: כגון אוכל על דרך משל הנ"ל] , אדרבא [בזה] הוא מרוחק מהבורא ית' כנזכר לעיל במשל.

והנה כשישראל מתפללים ומתדבקים א"ע להש"י, קלא נפיק צאינה וראינה בנות ציון. דהיינו, מי ששייך לו הדביקות והיחוד וניחא ליה [יראה] , וזהו וראינה, ומי שאין הדביקות ניחא ליה יצא, וזהו צאינה^לג. וכששומעים הקליפות הקול הזה, אזי רוצים [נ"א: רצים] לבטל האדם [הזה] מתפלתו במחשבה זרה ובתענוג [נ"א: מתענוגי] הזמן, וגם החיות של התענוג ההוא רץ ג"כ עם חומריות וקליפת התענוג ההוא. כי החיות הוא ניצוץ קדוש, והוא כבן המלך הנזכר, כי הניצוץ חשקו לדבק באביו, וע"כ גם הוא (רק) [רץ] לדבקו בשמחה [נ"א: וע"כ הוא גם כן בשמחה] . (כי) ואם יהיה האיש [הזה איש] נלבב, היה מדבק [נ"א: אזי ידבק א"ע] על ידי זה יותר בהש"י בחשבו [נ"א: במחשבתו,] שהרי [הי"ת] המחיה אותו דבר הנופל [נ"א: והנופל. ונ"א: שנפילה] במחשבתו הוא חכמה, כי כולם בחכמה עשית, וכתיב ה' בחכמה, דהיינו כח הבורא שורה בחכמה. א"כ לפי זה יש [חלק] אלהות במחשבה זרה, כח הפועל המחיה אותו הדבר. ותיכף מלביש [את] עצמו באהבה ויראה מפני ניצוץ הקדוש שבדבר ההוא, באמרו בלבו, כיון שלולי חלק אלהות המחיה את הדבר לא היה יכול להיות, וא"כ למה לי לדבק בחומריות הדבר, [מוטב ש-] אדבק בחיותו והוא כח מכחות הש"י. לכן מתלבש (נ"א מדבק) א"ע באהבה ויראת ה' ית', ובזה מעלה הניצוץ (שמדבר) [שבתוך הדבר] ההוא. וכן באכילה ובשאר תענוגים בכוונה הנזכר מעלה הניצוצים שבתוכם. לכן שניהם, הניצוץ והקליפה, רצים בשמחה.

ואיתא הבנים יירשו והבנות יזונו, פי' האותיות שהוא מתפלל [כעת] הם נקראו בנים להקב"ה, הם יירשו, והבנות יזונו, דהיינו אותיות של מחשבה זרה, ונק' בנות ע"ש בנות ציון, יזונו, שמקבלים עתה חיות מאותו עליה שניתנו לה [נ"א: שנתעלו] כעת, כי עליה גמורה אינה יכולה להיות עתה, דכתיב ועת לכל חפץ. אך זה הפעולה נעשה עתה, שכשיגיע העת נעשה לה עליה גמורה תיכף, ועתה מקבלת חיות עד העת [בנ"א: חיות ומזונות ע"י מ"ן] ההוא, והיינו יזונו.

וזהו בן פורת יוסף. דהיינו הבן הם האותיות שהוא מתפלל כעת, ונק' בנים [כנ"ל] , הם פורתים, ר"ל [שהם] מרבים. יוסף, הוא תוספות תענוג בהש"י. בן פורת עלי עי"ן, כי עי"ן הוא חכמה, דהיינו שע"י חכמה [הם] מרבין תענוג, כי כולם בחכמה אתברירו, כמ"ש לעיל שע"י חכמה מעלה ניצוצות. והיינו והחכמה תחיה וגו'. ומפרש איך שע"י מחשבה זרה מוסיף תענוג [נ"א: ומפרש איך בא לידי מחשבה זרה שעל ידי כך הוא מוסיף תענוג] . בנות הם אותיות של מחשבה זרה כנזכר. צעדה עלי שו"ר, לשון ראיה, שראו שכעת הוא עת רצון לעלות כאשר ששמעו קול הכרוז [כנ"ל] , לכן צעדו ובאו. [וימררוהו] ורובו וישטמהו בעלי חצים, היינו הקליפות של מחשבה זרה שרוצים לבטלו מתפלתו. על כן אם איש הנלבב יחשוב כנזכר, ותשב באיתן קשתו. דהיינו שתפלתו עולה בתענוג גדול הנקרא אית"ן, כמ"ש אית"ן זה אברהם.

סדסד

ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו. הנה כשאדם מתפלל חלילה לו לשום כל חשקו בשביל אותו דבר גופני שהוא מבקש עליו, כי אין לך פניה גדולה מזו. כי אם ישום מחשבתו בזה שהרי אמרו יותר משהעגל וכו', והיינו כי המשפיע רוצה להשפיע יותר ממה שהנשפע רוצה לקבל [ההשפעה] . כן הש"י יש לו תענוג גדול כשהוא משפיע שפע לבריותיו, יותר מן הברואים הנשפעים ממנו ית'. ואיתא (בזוהר) [בתיקונים] דקש"ת הוא קרוב ללשון בקשה, וזהו ותשב באיתן קשתו. דהיינו, שאינו מבקש ומתכוין להנאת גופו, כי אם הוא מבקש בשביל איתן, דהיינו תענוג גדול שיש להש"י מזה שהוא משפיע. אז ויפוזו זרועי ידיו, דהיינו כל מעשה ידיו וכל עובדות שלו, כשהוא במדריגה כזו, הם יקרים מפ"ז.

והנה כשהאב אוהב את בנו אז תמונת בנו חקוקה על לוח לבו, וכשהוא רואה את בנו שעושה דבר חכמה אז האב מסתכל בו, ובעת הסתכלותו בו החקיקה של הבן שבלב אביו הוא כולה בבן. כי האב משים בעת ההוא עיניו ולבו בבן, ואינה נראית החקיקה הנזכר אפילו לאב לתמונה בפ"ע, כי כולה בבן. אבל אח"כ, כשיגמור הבן הדבר חכמה, אז נתרחב הדעת של האב ויש לו תענוג גדול, ומתהנה ומתענג [את עצמו] בחקיקת הבן שחקוק בלבו, ובעת ההיא יש עליה לאותה חקיקה שבלב האב וד"ל. והנה החקיקה הנז' היא באמת האב עצמו, אך היא חקוקה על תמונת הבן.

והנה כשעלה במחשבה הקדומה שיהיו ישראל בעולם אז נחקקו על כסא כבודו ית' מחמת אהבתו אותם. ועל שם כך נקראים ישראל, לי ראש, שבידם לעשות ראש. על דרך משל, כשאדם רואה בצער בנו אז אומר אני הולך בלי ראש, וכשבנו הוא ממולא כל טוב אזי הוא שלם. והנה ישראל, שהיא חקיקה הנז', לא נגמרה עד בחי' מציאות יעקב, דהיינו מציאות שלם בעולם העשיה, ולכך אנו נקראים יעקב, לשון עקביי"ם. וכשאנו עושים מעשים טובים אזי יש תענוג להש"י ב"ה כביכול, ושורה עליו החקיקה הנזכר. ואח"כ יש עליה להחקיקה הנזכר כביכול, כנז'.

וזהו שמפרש אמאי ויפוזו זרועי ידיו כנזכר, לפי שמידי אביר יעקב, דהיינו (שמעשה) [על ידי מעשה] ידינו הטובים, משם רועה אבן ישראל, ומפרש התרגום אב ובן, דהיינו החקיקה הנזכר הוא בעצם האב בעצמו, אך הוא על שם תמונת הבן. על כן נקרא אב"ן, [שהוא] אב ובן, והיא רועה, דהיינו ניזון, ממעשה ידינו הטובים כנזכר לעיל. והבן זה מאוד.