יתרו

צדצד

וישמע יתרו את אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו. ויש לדקדק מ"ש למשה, והלא עיקר הנס היה לישראל. ועוד, אם השמועה היה הנסים והנפלאות והאותות, [אם כן] עיקר חסר מן הספר, ומהו אשר עשה.

ויש לומר ע"פ הלצה, כי ידוע שפרעה ויועציו לא היו מאמינים בשם הוי"ה ב"ה, רק היה להם אחיזה [מה] בשם אלקים, באותיות מ"י מאלקים, כמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה. והנה משל לבן כפר שלא ראה את המלך מימיו ולא השיג מימיו נימוס המלכות ומהותו, רק ששמע שיש מלך בעולם ושהוא שליט ומושל בכל המדינות, וממליך מלכים על מדינות פרטיות ומושיב שררות שונות בכל מדינות מלכותו. ויהי היום, הלך הבן כפר לשוט ממדינה למדינה, ופגע בשררה אחד מהשרים קטנים מלובש בבגדי רקמה וזהב ואדרכמונים, ואמר בלבו בוודאי זה המלך. ואח"כ שאל לאחרים, ואמרו לו שהוא שר א' מהשרים קטנים ועליו יש כמה וכמה שררות גדולות שונים ומשונים, וכולם הם עבדי המלך, ואז הכיר גדולת המלך. ואחר זה פגע עוד שר יותר גדול ונכבד, עד שטעה בכל א' וא' לאמר זהו המלך, עד שפגע השר הגדול מכל השררות אשר בכל המדינות וראה כבודו הגדול מאוד, ואז נגמר בלבו שזהו בוודאי המלך בעצמו. ואחר זה נודע לו שגם זה השר הוא תחת המלך, וכל הממשלה והכבוד שביד השר ההוא הכל הוא ברשיון המלך, שהמלך נתן לו הגדולה והכבוד ומינה אותו לשר חשוב כמוהו. אז הכיר הבן כפר בעצמו מהות המלך עצמו ואת נימוסיו וממשלתו, ואמר בלבו אם עשה המלך איש אחר זולתו לשר גדול כזה והגיע לכל הכבוד, מסתמא גדולת המלך אין לה שיעור וקץ ותכלית, כי אם היה לו שיעור לא היה עושה לאיש אחר כבוד כמוהו.

והנמשל מובן מאליו. שפרעה ויועציו תחלה טעו וכפרו בשם המיוחד הנזכר, שגם יתרו היה א' מיועציו. והנה נאמר במשה ראה נתתיך אלקים לפרעה, ובישראל נאמר אלקים אתם, נמצא שהקב"ה עשה אלקים למשה ולישראל. ולפיכך מתחילה טעו וכפרו, שאמרו בלבם האי דרגא דלהון עביד ית כל מופתיא, ובפרט פרעה ויועציו שהיה להם אחיזה במדת אלקים. אבל עכשיו וישמע יתרו אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, פי' שעשה ומינה אותם להיות אלקים, אמר בלבו בוודאי לא זה הוא שם המלך בעצמו, שאם כן לא היה ממנה אחר תחתיו. ואז הכיר ונתגייר. והבן זה היטב מאוד.

צהצה

במדרש ביום הזה באו מדבר סיני^עו, מכאן אמרו בג' דברים ניתנה תורה, באש, שנאמר והר סיני עשן כולו, במים, שנאמר (אף) [גם] שמים נטפו מים, במדבר, שנאמר במדבר סיני. ומה ג' דברים הללו הם בחנם כך התורה ניתנה חנם לאדם, שנאמר הוי כל צמא לכו למים.

ולהבין זה, נדקדק תחילה בפסוק ויהי ביום השלישי בהיות הבקר, והלוא בוקר הוא תחלת היום, והוה ליה למימר תחלה בהיות הבקר, ואח"כ ביום השלישי.

ויובן ע"פ הקדמה הידוע שכל דבר שבעולמות נתהוו ע"י החכמה, כמ"ש כולם בחכמה עשית. וצריך לפרש הטעם למה דווקא ע"י החכמה. כי הנה ידוע כי בכל דבר ודבר מעורב בו ד' יסודות. והנה הד' יסודות הם נגדיים זה לזה, והאיך יכול להתהוות הבריאה וכל היצורים והנעשים מדברים שהם נגדיים להיות אחד. והענין, כי כאשר החכמה נכנס לתוכה עשה את הכל לאין, כמ"ש והחכמה מאין תמצא. פי', והחכמה שהוא נקרא יש אמיתי, עושה את כל האורות אין, כי הם מתבטלים מחמת בהירות אור החכמה, כי שרגא בטיהרא וכו'. ואחר שעושה את הכל לאין, אז יכולת להתהוות בריה א' מהד' יסודות. וזהו והחכמה מאי"ן תמצא, פי' כי מכח שהחכמה עושה הכל לאי"ן, תמצ"א, ר"ל יוכל (להמציא) [להמצא] בריה מד' יסודות. ואף על פי שאמרנו שבהכנסת החכמה נתבטלו הד' יסודות, עם כל זה יש בכל בריה רשימו של הד' יסודות. כי הוצרכו להתבטל לפי שעה בכדי שיוכל להתהוות הבריאה, מכל מקום נשארה הרשימו, ואז נעשה מאי"ן י"ש, פי' מכח האי"ן שנעשו מתחלה ע"י החכמה נעשה אח"כ י"ש. וזהו [אפשר לומר] מ"ש רז"ל תחילת המחשבה הוא סוף המעשה. כי (מתחילה) [תחילת] המחשבה שהיא החכמה נק' י"ש, ואחר כך בסוף המעשה גם כן נתהוה י"ש. נמצא כי החכמה היא עושה הכל. וז"ש כולם בחכמה עשית, כי מכח החכמה שעשה [את] הכל לאין תמצא, את הכל כנזכר.

ולבאר הענין יותר נאמר כי החכמה נק' כ"ח מ"ה, שהוא מ"ה החדש שלא היה בו שום שבירה, והדברים עמוקים המה ואי אפשר לפרשם. והנה מ"ה החדש הוא בחינת יסוד, שיש בו כח לעלות עד הדעת ולהשפיע מן המוחין עליונים לתחתונים, כמ"ש בכוונת הלולב. והוא המחבר את הכל, כמ"ש כי כל בשמים ובארץ, ומתרגמינין דאחיד בשמיא ובארעא, בשמיא הוא התפארת הנקרא יעקב, שהוא המחבר ומכריע בין חסד וגבורה. לכך נקרא יעקב בריח התיכון, (ברוח) [בריח] הוא אותיות (חבור) [חיבר] כי יעקב בחר לו יה, וכן ויברח יעקב, הכל הוא לשון (חבור) [חיבר], שהוא המחבר בנשיקין העליונים קדישין. וכן יוסף, שהוא מדת הצדיק, נאמר בו ועל פיך ישק וגו'. וזהו מ"ש ואלה תולדות יעקב, ואמרו רז"ל שהיה דומה לו, ומה שאירע לזה וכו'. נמצא כי כ"ח מ"ה שהוא צדיק יסוד עולם הוא המחבר הכל ומהווה אותם.

וידוע כי היסוד נקרא בוקר. והגם שהבוקר הוא מכונה למדת החסד, כמ"ש וישכם אברהם בבוקר, עם כל זה ביסוד נתגלו החסדים כמ"ש בכוונות והמרחם כי לא תמו חסדיך. לכך אמר בתחלה ביום השלישי, שהוא מדת יעקב, ואח"כ אמר בהיות הבוקר, שהוא מדת יוסף, סיומא דגופא, בכדי שיוכלו לקבל את התורה אשר ניתנה במים ובאש, שהם חסד וגבורה, והוא המכריע והממוצע ביניהם ונתהווה החיבור, ואח"כ במדבר, פי' כל השפע ניתנה בעולם הדבור שהוא מדריגה תתאה, ונעשה קומה שלימה.

צוצו

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שתמליכו שרים שלמעלה. פי' על דרך מי גרם שאהיה שמש לפסילים, אתם. פי' בשביל שהיו עובדים ע"ז של בבל המשיכו כל המרכבה לבבל, כמו שראה יחזקאל. כי חיות כל העולמות בידיהם, וכל מה שעושים ממשיכים את ה' לזה. ואם הם עובדים את הי' מאמרות שבהם נברא העולם [נ"א: ואם הם עובדים השם], [אז ממשיכין את כל העולמות] תחת שלטונותו ית'. וכל זה זכו בשביל קבלת התורה. שירדו למצרים לברר את הי' מאמרו"ת שבהם נברא העולם, ומאמ"ר הוא לשון רך, שהיו עדיין אינם בחוזק, כי שמא לא יקבלו את התורה. וכשנתן להם הי' דברות נתחזקו. וזהו דיבור בלשון קשה, שנתחזקו העולמות.

צזצז

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא (למשה) אנכי ולא יהיה לך אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש וכו'. קשה, הלוא כל מה שברא הקדוש ב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו כו', אם כן מה אמרו לכבודו הוא דורש. ועוד, מהו לא יהיה לך אלקים אחרים, וכי יש ח"ו אלקים אחרים, וזה [ודאי] לא יעלה ח"ו על לב שום אדם בעל שכל. ולפי זה מהו לא יהיה לך.

וי"ל ע"פ מ"ש רז"ל כשראה אברהם אבינו ע"ה את השמש אמר זה אלוה וכו'. והענין כי בכל הדברים יש כח הפועל בנפעל, ומי שיש לו כח הראות, וחזקה הראיה שלו, יכול לראות בכל כלי מעשה כח הפועל. ואברהם אבינו ע"ה היה רואה בשמש והיה לו השגה שראה בו כח הפועל, והיה עובד להכח ההוא. נמצא כי עבד להשם ב"ה. אך אח"כ, כשראה שהשמש שוקע, וגם הלבנה וכוכבים ומזלות כולם שוקעים ולא מהני אורם כלום, הבין שבהם אינו רק כח מכחותיו ית', והבין שיש עילת כל העילות. ומתחילה היה סובר שהכח ההוא הוא תכלית הידיעה שלא היה משיג יותר, ואחר כך הבין שא"ס לידיעתו ב"ה, אמר מה לי לעבוד לכח אשר הוא מלובש בדבר אחר, אעבוד לא"ס ב"ה בעצמו.

וזהו מ"ש רז"ל כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו. כי בשבת עונג כתיב ביה, והענין הוא כי עונג בא מן הטעמים, [ר"ל מחמת טעמים טובים יש תענוג] , וכך הוא בשורשו שהעולם התענוג בא מן הטעמים. וד' בחינות טעמים נקודות תגין אותיות יש בכל דבר שבעולם, רק שבטעמים לא היה שבירה, ולכך מבינים הטעם מכל דבר. ושאר בחי' אינם ניכרים בו, כי זה הדבר בא מהשבירה. כי הדבר גשמי בא מעבירות [נ"א: מעפריות] מה שנפלו [מהשבירה] שלא נתבררו. לכך נאמר וחיך אוכל יטעם, שהחיך בחי' הטעמים כנודע, שחיך וגרון הם חכמה ובינה. ולפיכך (אמרו) [כתיב] וקראת לשבת עונג, כי הקריאה הוא לשון הזמנה, שמזמין עונג לשבת, ומביאו לעולם התענוג ולבחינת טעמים ויתקן ניצוצין קדישין שיש בזה, כי החכמה תחיה בעליה, וחכמה היא בהירה [נ"א: וחכמה היא כ"ח מ"ה] , כמ"ש בזוהר שבמ"ה לא היה שבירה, ואדרבא מ"ה מתקן כל השבירה. כל דבר [נ"א: כי בדבר] שהוא מ"ה לא שייך בו שבירה, ולכך החכמה מאי"ן תמצא. ולפיכך אם אדם בא למדת מ"ה הוא בא להחכמה, ונמצא חכמה בראש וחכמה בסוף, ונקרא תעלומות חכמה כנודע, ועל ידו הם מתחברים כי הוא צדיק, וצדיק אחיד בשמיא וארעא, צדיק יסוד עולם, ובזה יביא השפע לעולם העשיה.

וז"ש כי לא יעשה דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. כי לא בא לעולם העשיה אלא ע"י הצדיק שבעולם העשיה, ולכן גילה סודו לנביא, כי הנביא עושה הכל בפועל מעשיות כנזכר והבן. ולכך אם מזמין [הטעמים ו-] התענוג בשביל שבת, ועושה את עצמו כמו שאינו, יבא לתענוג ולטעמים. וזהו טועמיה חיים זכו, כי החכמה תחיה בעליה, ונמצא מעלה הניצוצות קדושות. כי זהו תכלית העבודה להעלות ניצוצות קדושות שנפלו בשבירה, וכל הדיבורים והמחשבות, כי הם הכל אותיות, ואם הם מדברים בטלים הם אותיות מהשבירה, וצריך להעלות הכל אל שורשו. וזהו השח שיחה בטילה עובר בעשה, כי צריך לעשות פעולה תיכף ומיד להעלותו אל שורשו. וזהו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד. וזהו^עז ומלאה הארץ דעה את ה'. את, היינו אותיות מא' עד ת', דהיינו אותיות דבור ומחשבה, דעה, לשון התקשרות.

והנה [נ"א: וזהו] הקב"ה מלא כל הארץ כבודו, כי אף בעוה"ז ובכל הגלגולים [נ"א: אף בע"ז וכל הגילולים] יש ניצוצות קדושות, [כנודע] מי"א סממני הקטורת, וכתיב ואתה מחיה את כולם. וזה עשה הש"י שיהיה בבחי' ארצי שכר ועונש [נ"א: כדי שיהא שכר ועונש] , ובא גם כן מהשבירה כנודע, אך שהוא סוד לעובדים לבושת^עח ולא לעצם כבודו ית', שהמינים אומרים שאין כבוד להש"י שישגיח בעולם השפל ובדברים שפלים, ויסכר פי דוברי שקר. [כי] משל לאב שמטיפה שלו נעשה הוולד, ויש בו כל מדות [טובות ומדות] שפלות ומגונות, והכל בא מהטיפה, ואף על פי כן צריך לכבד את האב ולעבוד אותו בדרך כבוד [במדות טובות לבד. כן] גם כן [כאן] . אף שמלא כל הארץ כבודו, אף על פי כן צריך לעבוד לעצם כבודו ית', ולא למה שמלובש בו.

ולזה אמרו רז"ל כל המשמר שבת כהלכתו וכו' מוחלין לו, שמעלה [כל] הניצוצות מהשבירה [על ידי שבת] וזהו תיקון של ע"ז. ובאמת בע"ז כתיב והאלילים כרות יכרתון. כי באלילים יש אותיות י"מ מאלקים, וזה שמחיה אותם. ובע"ז כתיב והאלילים כליל יחלוף, ויכרת אותיות י"ם מאלילים, ישאר אליל, והוא כליל יחלוף. וזהו לא יהיה לך אלקים אחרים וכו', כי אתה אינך צריך ואינך רשאי לעבוד לשום דבר המלובש, רק להשם ב"ה לבד ולעצם כבודו ית'. וזה שאמרו בשעה שאמר אנכי ולא יהיה לך אמרו לכבוד עצמו הוא דורש, [ר"ל] כי אין כבודו להשגיח בשפלות, וח"ו יאמרו שיש רשות אחר, אבל בשעה שאמר כבד את אביך וגו' כמשל הנזכר, ואף על פי כן צריך לעבוד בזה, שלפי כבודו הוא כולו [נ"א: וכו'] ודי למבין.

צחצח

וירד ^עט ה' על הר סיני, פי' כי זהו ירידה אצלו ית' [כביכול] . כי הוא ית' א"ס (וכנגדו) [וכבודו] אין העולמות יכולין לסובלו, וזהו שיחשוב באהבת [ישראל] ולתת להם התורה זהו ירידה אצלו ית' [כביכול] . וזהו נק' עקודי"ם [נ"א: עקידה] שהשכל של המלך עקוד [הוא אצל העני, ועקוד הוא תפיסה, אסור, כמו ויעקוד את יצחק בנו .

ויש ^פ עוד] רחמנות כמו האב על בנו. אף על פי שיש לבן המלך כל טוב [הרבה מאד] , רק דבר קטן [או אפס קצהו] חסר לו, מרחם עליו [אביו] המלך. וזה בא מחמת [נ"א: וזה נקרא] אהבה רבה. כי [נ"א: אבל] הרחמנות שעל הבן כפר [או על שאר העניים] הוא מחמת [נ"א: נקרא] אהבת עולם, [מפני] שיש לעני בן כפר רע [יותר] מכל העולם [נ"א: שהם חסרים מכל טוב] , לכך מרחם עליו [עליהם] המלך. [משא"כ על בנו, אע"פ שיש לו טובה הרבה רק דבר קטן חסר לו, יש למלך רחמנות עליו.] ויש עוד רחמנות [ג'] , [והוא רחמנות] שיש למלך על עצמו שיש לו צער מחמת בנו. והחילוק בין הרחמנות א' להב', שהרחמנות שעל הבן היא תמידית, שהוא על עצמו. אמנם [נ"א: אבל] על הבן כפר, אם לא הלך [נ"א: אם לא היה הולך] (וכו'. (חסר כאן) ) [לחוץ ולא ראהו לא היה זה הרחמנות כלל. ועוד, שהרחמנות של עני בא מחמת הולדה שיש לעני צער יותר מכולם, שזהו אהבת עולם, שאוהב אותו כמו כל העולם, רק מפני שחסר לו יותר מרחם עליו. אבל שתי רחמניות הנ"ל באות שלא מחמת הולדה, שאפילו לבנו טוב מרחם עליו.

וזהו בים נדמה להם כבחור, שראוי להוליד, שהרחמנות היה מחמת הולדה שהיה לו צער גדול, אבל בסיני היה בלי צער, והיתה רחמנות עצמית, ונדמה כזקן, שלא מחמת הולדה. וכל הגאולות היו בשביל קושי השיעבוד, והוא רחמנות, ולא מחמת עצמיות. אמנם הגאולה העתידה תהא מחמת עצמיות, וזהו אני אקים מחמת עצמי. וזהו ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת, אני אקים אותה מחמת עצמי. וזהו התנערי מעפר קומי שבי ירושלים, התנערי מזאת הקימה מחמת שמושפלת עד עפר, רק תהיה מחמת עצמיות.

אמנם ^פא אם הבן קורא לאביו בשמו, או אפילו הבן כפר קורא אותו בשמו המתואר למלך כראוי לו, מעורר בו הרחמנות. כך כביכול הקב"ה צמצם את עצמו בתורה. והנה מלבד הרחמנות התמידי שיש לו ית' על ישראל מחמת הצער שלו מכח גודל אהבתם, נוסף על זה מעוררים ישראל רחמנותו ית' בקראם בתורה. ואפילו בן הכפר, ר"ל אפילו מי שאינו מבין פנימיות התורה, רק קורא אותה בדחילו ורחימו, כי קוב"ה ואורייתא חד הוא, וכל התורה שמותיו של הקב"ה, וכמו שקוראים לאדם בשמו מניח כל עסקיו, ופונה לזה שקורא אותו ומשיב על שאלתו מחמת שהוא אסור בשמו, כך כביכול הוא ית' צמצם את עצמו בתורה, וכשקוראים בתורה אז ממשיכים אותו ומעוררים הרחמים והחסדים, כי הוא ושמו ית' הוא אחדות [פשוט].]

צטצט

זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. איתא בס' הזוהר זכור לדכורא ושמור לנוקבא. פי', כי הזכירה היא דבר חדש מה שלא נאמר מקודם, כמו ויזכור [אלהים] את רחל, שלא נאמר שום אמירה ודבור קודם לזה. אבל גבי שרה נאמר וה' פקד את שרה, כי כבר נאמר מקודם שיהיה בן לשרה, שנאמר אבל שרה אשתך וגו', לכך נאמר עתה וה' פקד, ר"ל פקד הדבר שנאמר מקודם. וכן נאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, ובפעם ב', גבי שאול, נאמר (פקד) פקדתי, כיון שכבר כתוב בתורה הדבר ההוא. נמצא כי הפקידה והשמירה מקבלים מן דבר אחר הנאמר מקודם לכן, ולכך נקראים נוקבא. וכן בתפלה (שאחר) [שלפני] העקידה, ופקדנו בפקודת כו', כתוב במשנת חסידים בפקודת נוקבא, כוונתו אל הנזכר. והנה נאמר בדברות הראשונות זכור, ובמשנה תורה שמור, להזכיר מה שכבר נאמר בדברות הראשונות, והשמירה מקבלת מהזכירה כנזכר.

כי הנה הכלל הוא כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, ויצאו דכר ונוקבא כחדא, ואח"כ סידר הקדוש ברוך הוא ונסר לנוקבא להיות לפניו. וכן כיוצא בזה, עיקרן של דברים נאמר הכל בתורה שבכתב, ובתורה שבעל פה סידר הדברים, כמו גורעין ומוסיפין ודורשין ומסדרין הדברים. כן בוודאי בזכור כלל השמירה, רק במשנה תורה, הנקרא משנה למלך שהיא נוקבא, יצאה השמירה לחוץ ונתגלה. וז"ש בדבור אחד נאמרו, כי בכלל זכור נכלל בוודאי השמור, שהרי מקבלת ממנו. וכן נקרא אהבה ויראה דכר ונוקבא. כי עיקר היראה [הוא] שירגיש האדם יראת הבורא ית', וזהו על כרחך בהשפעת הבורא ית' מחמת אהבה שיש להש"י אל האדם ומשפיע לו השפע ורוח טהרה והבהירות שירגיש האדם קדושתו ואימתו ית'. נמצא כי היראה מקבלת מאהבה. ובוודאי באדם הוא להיפך, כי מתחילה מקבל היראה, כי בזא"ת יבא אל הקודש, ואח"כ הוא בא למדריגת אהבה. אבל בהש"י הוא להיפך כנזכר.

ונחזור אל הענין, כי הנה אמרו רז"ל שמור דלאו לאו, ודעשה עשה. נמצא על כרחך האי שמור הוא דבר המקבל משני דברים, ומהיכן שהוא מקבל כן הוא נקרא כמוהו, ואם כן הוא נוקבא. מה שאין כן זכור בכל מקום שהוא הוא עשה, מפני שאין צריך לקבל כי הוא דבר בפני עצמו. ועוד, כי שמו"ר הוא לשון שמירה, ואם כן צריך הוא לשמור איזה דבר זולתו, ואם כן הוא מקבל. ואמרו רז"ל זכרהו על היין, נמצא על כרחך הזכור הוא מדריגה עליונה יותר מן היין, כי זכור נאמר בפרשת קדש לי כל בכור. והנה מדריגת היין הוא שממנו בא הדבור, כמו אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מלתא, וזכור הוא יותר עליון, כי ממחשבה בא עיקר הדבור (^פבעל דרך אבא יסד ברתא).

והנה כתיב וידבר אלקים את כל הדברים האלה, כמ"ש בזוהר כללן בדבור, ואין צריך לומר שמור. ולכן אמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, במקום שהוא דבור אחד, והנוקבא כלולה בו ולא נזכרה, כמו שמש ירח עמד זבולה, נקרא בשם הזכר, והבן זה היטב.