סימן עז
אסימן עז
ע"ד מ"ש בטענת ר"ץ ססעי' ג' או שקסבר טובה השתיקה כו' נלע"ד להביא ראי' ע"פ מ"ש הסמ"ע סי' ר"ז סעיף א' סק"ג וטובה לי השתיקה באולי יבוש לחזור מדברי הבטחתו לאחר זמן אבל הסכים בדעתו לקנותו אף בלא אחריות כו' והוא מדברי הרא"ש פרק א"נ דס"ו סי' כ"ח. וכ"ה בב"י סי' ר"ז ס"ב בשם תלמידי הרשב"א וכיון שלא חיזק אמרינן פטומי מילי כו' הרי מחמת השתיקה ששתק הלוקח ולא חיזק דברי המוכר אנו אומרים דבטל הפסיקה של המוכר יעו"ש. הרי לפעמים אנו לומדים לבטל דבר מחמת השתיקה, וה"נ בנד"ז שהי' רק דבור שיהי' מעשה כן וכן ואזי ישלם לו, וכיון שהי' שינוי בהמעשה שינוי גדול עד שלא הי' ממנה מאומה, א"כ אם איתא דאעפ"כ הי' בדעתו לתבוע כל השכר כאילו עשה המעשה לא הי' לו לשתוק והי' לו לתבוע, ואולי עי"ז שיתבע יתן הבעה"ב דעתו ע"ז מאחר שנצרך לסלק לו א"כ למה יהי' פועל בטל לגמרי, א"ו שתיקה זו הוא שמחל לגמרי על העסק בלא תרעומות או עכ"פ בתרעומות ואמר בלבו לא מדובשך ולא מעוקצך כו' דאל"כ זהו עולה גדולה להמתין עד כלות כל משך השכירות ולא לעשות מאומה ואעפ"כ לתבוע השכר אח"כ כאילו עשה, ואם לא מחל ע"כ שעשה זה בתחבולה לומר שטובה השתיקה שאם אתבע יאמר בפה מלא, שאין צריך עוד אלהבא, וזה נראה אמת יותר שלכן לא שאל כ"א אחר כל הג' שנים, אשר מעתה ההכרח שישאול, ועכ"פ נ' שתיקתו זו ראי' שהי' מפוקפק הדבר אצלו הרבה אם מגיע לו, דומיא דנדון דהרא"ש והסמ"ע כנ"ל. גם יש להעיר ממ"ש בש"ע סי' קל"ח וסי' רך"ג ס"ג דשתיקה כהודאה דמיא, ולא דמי למ"ש רסי' צ"ח דהחוב אינו נמחל ע"י שתיקה דשאני התם דהחוב ברור ואינו ספק ע"כ אינו נמחל אלא ע"י מחילה ולא ע"י שתיקה, אבל היכא שיש ספק בהחיוב כנדון דסי' ר"ז ס"ג הנ"ל וכמו בנ"ד שלדברי בעה"ב אינו מגיע לו כלל מפני שלא נתקיים כלל המדובר א"כ אם הי' בא לתבוע מצד הפסיקה אע"פ שלא נתקיים או שיאמר שאצלו חשוב קיום, לא ה"ל לשתוק כ"א לאיגלויי ראה מצידי אני מוכן לקיים ולא אוותר כלל, ומדשתק ע"כ אינו יוצא מאחת משתי אלה שנתבאר:
בובגופא דעובדא עמ"ש בטענת ר"צ אות ד' ב' טענות הא' מפני שלא נתקיים כו' האם שכרו כו'. ג"כ נלע"ד שהדין עמו כי מאחר שגם מקודם לא מצא להשתכר, וכל המסחורים שלו לא נאבדו מחמת זה אדרבה נתחזקו עי"ז שהי' בידו מעות מונחים סך רב אשר א"א להכחיש שזה ענין גדול לכל בעלי מסחור מלבד הריוח שיוכל לקבל מההלואה כו', וא"כ כיון ששום עסק לא נתחדש לו עי"ז כי כל עיקר ענין השכירות הי' שכשיהי' העסק תחת ידו לגמרי יצא שמו עי"ז ושייך טרדא ופחד מהחובות כו', וזה לא הי' ולא כלום שכל העסק הי' רק על ר"ץ וגם המשולחים שנסעו למאסקעוי' בג' שנים אלו כולם הם מעירו של ר"צ וקרוביו כו', וא"כ עסק המסחור הי' רק עליו וכל עסק ר"ט לא הי' רק מה שנסע ג' פעמים לבית חותנו, מה שגם בלא"ה הי' נוסע אליו כמה פעמים, וא"כ הי' פועל בטל לגמרי, לכן אף אם מגיע לו שכר כפועל בטל עבור שלדבריו הלך בגין זה מביתו לבית חותנו, והליכה ה"ל כהתחיל במלאכה כו'... ובפועל בטל כ' הרא"ש פרק אלו מציאות סי' ך"ד כגון מלאכה שנוטל עלי' ארבע זוז ולהניחה ולישב בטל הי' נוטל זוז הרי צייר שעבור שיושב בטל די שיקבל רק רביע השכר, וזהו אף בפועל שדרכו במלאכה כש"כ במי שהוא בלא"ה בטל ממלאכה א"כ אם הי' פועל בטל לגמרי די הרביעי מסך תקך"ה הנ"ל ואף את"ל שנסיעתו ג' פעמים הוא קצת מלאכה קלה, רק שהי' פועל בטל מהמלאכה הכבידה, הרי בזה צייר הרא"ש שם דלמלאכה כבידה הי' נוטל ארבע זוז ולמלאכה קלה הי' נוטל שתי זוז וכ"כ התוי"ט פרק אלו מציאות משנה ט' מהטור ח"מ סי' רס"ה ס"ב וכ"ה ברמ"א שם סי' הנ"ל, א"כ לפ"ז מתקכ"ה הנ"ל יגיע לו ערך ר"נ, וע"ז יש חשבון שסך ש"ן שוים ריוח הפקדון לבד, כפי שמבואר בהכתב, ובאמת זהו על צד הפחות. גם י"ל שנסיעתו אין לחשוב במלאכה כלל כי זה עשה גם מקודם הפסיקה היינו בקיץ תר"א וכן ת"ר והיינו מפני שזה לכבוד וגם מפני שהי' הפקדון בידו ודי והותר זה עבור טורח הנסיעה:
קיצור. בנ"ד י"ל שיש לו כפועל בטל שכתב רמ"א סי' רס"ה שיטול רביעית השכר. וגם את"ל שנחשב שנפטר ממלאכה כבידה למלאכה קלה כ' רמ"א שם שנוטל חצי מהשכר:
גואין לומר דהכא הוא להפך שאין לחשוב הפחת עבור שהי' כפועל בטל רק ערך רביע השכר מהפסיקה דהא פרש"י בבכורות דכ"ט ע"ב דאם הי' נוקב מרגליות כו' אינו פוחת משכרו אלא דבר מועט שהרי נוחה ואין בה טורח כו' וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה שם בבכורות פ"ד אבל המלאכות הקלות כו' כגון השולחני כו' מסיק שם דפוחת לו רק רביע השכר, שמשני דרכמונים נותן לו דרכמון וחצי, והביאו הב"י בח"מ סי' רס"ה, וה"נ הי' הפסיקה על מלאכה שאין בה טורח, מ"מ באמת נלע"ד שזה אינו כי עם היות שאין בה טורח במעשה, מ"מ הי' הענין שעי"ז שיעשה כל המלאכה ויהי' נקראת על שמו עי"ז יסבול מה שיומשך עליו יראה מעסק החוב המגיע במאסקעוי' וילבש חרדה מפני הנוגשים וגם עי"ז יצא היראה ממוהרר"צ באופן שזה הי' כדאי אצל ר' צבי לסלק השכר עבור זה לבד. וא"כ מאחר שלא נתקיים הענין, ולא יצא שמו עי"ז כלל יותר מקודם הפסיקה, א"כ לא הי' שום פחד מנגישת החוב כמקדם ממש, א"כ הרי יש לדונו כפועל בטל ממלאכה כבידה, דטרדת המחשבה גרע מטרדת הגוף ויעויין בפ"ה דכתובות דס"ב ע"א אלא אמר אביי כו' כגון כו', וגם יש לר' צבי ראי' גדולה שגם אצל ר' טובי' הי' זה דבר גדול כשנפטר מיראה הנ"ל שאח"כ כששלח לו ר' צבי מעות מפדיון הגיוואנט לא נתן ע"ז שום קבלה, כ"א על נייר קטן פחות משיעור הוצאת שבת הי' משיב לפעמים ג' תיבות במספר בלי שום חתימה ונוסח קבלה ושאלתיו מה זה שלא כדרך בני אדם, והשיב שזהו מפני היראה מנגישת החוב כו' ח"ו הרי לא רצה לקבל עליו שום חששא, א"כ כשנפטר מהנ"ל ה"ז כדין שנפטר ממלאכה כבידה לכפועל בטל לגמרי, וגם א"כ עבור מה תובע הלא הוא יודע האמת שלא שכר אותו ר' צבי כ"א בשביל זה לבד ולא דבר זולת זה, א"כ שלא רצה אפילו כהנ"ל ליתן קבלה על פדיון המעות מהבגד בכדי כו' א"כ עבור מה מגיע לו, הלא באמת נהפוך הדבר שהי' לו טובה בהחזקת ממון רב ששה או שבעה שנים, מבלי שעשה עבור זה שום דבר ממש, ועוד דאם יאמר ר' טובי' שאצלו לא הי' היראה חשוב כלום מנגישת החוב, א"כ י"ל להפך שמעיקרא הי' השכירות אונאה גמורה שהרי השכירות הי' רק בגין זה הכבדות שיש בהמלאכה ועצם המלאכה לא הי' נצרך כלל וכלל א"כ אם הכבדות הוא דבר שאין בו ממש ה"ז מקח טעות מעיקרא וגרע מאונאה והגם דקיי"ל בש"ע סי' רך"ז סל"ג דהשוכר את הפועל אין בו אונאה דה"ל כקרקעות כו' אפ"ל דיש לו דין קבלן דה"ל כאלו קבל עליו קמה לקצור כו' היינו קמה של שנה זו וה"נ קיבל עליו המלאכות מהמסחור של שנה עד"מ מתי שיצטרך ולא שכיר ימים ממש א"כ אפ"ל דדינו כקבלן וקבלן יש לו אונאה ואם אינו אונאה מפני שהי' מקום חששא ששוה השכר א"כ נפטר ממלאכה כבדה למלאכה קלה:
קיצור. הגם שרש"י והרמב"ם ס"ל כשנשכר למלאכה שנוחה לעשות אזי כשבטל ממנה ומשלמים לו כפועל בטל אינו פוחת רק מעט, מ"מ הכא אף שאינה טרחא ביגיע כפיו מ"מ חשוב מלאכה כבדה, וכשנפטר ממנה נפטר למלאכה קלה בתכלית ויש ראיה ע"ז, ועוד דממ"נ אם גם מעיקרא לא הי' בהמלאכה שום כבדות י"ל דה"ל אונאה, כי השכר לא ניתן רק עבור הכבדות שיש בהמלאכה וא"כ ה"ל כעין מקח טעות או אונאה:
דנמצא לפי החשבון שהפסיקה על ג' שנים הי' תקך"ה מזה שע"ה מזומן וק"נ שיעלה בידו מהריוח, א"כ אם יחשוב כפועל בטל לגמרי ממלאכה כבידה יגיע לו ס"ה מאה ושלשים רו"כ, וגם אם נאמר שלא הי' בטל לגמרי כי נסע איזו פעמים ויגיע לו יותר מה וגם אם נוסיף עוד לומר שהמלאכה לא הי' כבידה כ"כ לכתחלה מ"מ הרי הריוח מהמעות מששה שנים שוה ודאי מכל שנה חמשים רו"כ כמו שפסקו כן בהמקח, וגם בזולת מה שפסקו כן הרי מדין הש"ס שמין זה במעות כדאיתא פ"ק דמכות דף ג' סע"א אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהי' בידו אלף זוז כו' ויעויין מזה ביו"ד בב"י ססי' ק"ס בד"ה המעכב דמי שכירות ואף שכתב ר"ץ שהי' בדעתו לשלם לו בסך הכל ערך קך"ה רוכ"ס מזומן מ"מ עכשיו שהיו המעות פקדון ג' שנים יתירים על ג' שנים של זמן הפסיקה, ובמתכוין עשה כן ר"ץ לפייס דעת ר"ט, א"כ י"ל שזה שוה נגד קך"ה רוכ"ס הנ"ל. ואף שא"כ י"ל שזהו כמו אבק רבית שפוטר א"ע מסך קך"ה רוכ"ס עבור שנתן לו רשות להרויח ממעות הפקדון שנתחייב באחריותו, מ"מ אפ"ל כיון שכל זה רק לפיוסי דעתי' עבור כפועל בטל אין להחמיר בזה כ"כ דעכ"פ קיבל הסך המגיע לו כפועל בטל יהי' איך שיהי':
וגם באמת ההילוך שיהי' כקנין אין כל הדיעות שוים בזה וכמ"ש הש"ך סי' של"ג סעיף א' סק"ד בשם הג"א ושמא אע"פ שהתחיל במלאכה לא חשיב קנין כו' וכמ"ש באגודה פ' האומנין סי' קט"ו ואפילו התחיל יכול בעה"ב לחזור בו כשמוצא להשתכר במקום אחר וכ"כ הרא"ש פ' האומנין סי' ב' וה"ה אפילו הלכו ומוצאין עוד להשתכר, וכ"מ בתוספת דע"ו ע"ב דבהלכו לא שכיח כו' ואי הלכו חשוב קנין גמור א"כ אפילו מוצאין עוד להשתכר מאי הוה ובהה"מ פ"ט דשכירות משמע דאפילו להרשב"א דס"ל הלכו חשוב כמו קנין עכ"ז כשמוצאין אח"כ להשתכר יוכל לומר להם צאו והשכירו עצמכם וכ"פ בש"ע סי' של"ג ס"ב ובסמ"ע שם ס"ק י"ב ובפרק הזהב דמ"ט ע"א משמע לכאורה כדברי הג"א דהתחילו ג"כ אינו קנין מדפריך אי הכי אפילו התחילו במלאכה נמי כו' ואי חשוב קנין גמור אין כאן קושיא כ"כ, ולהרשב"א צ"ל דאע"ג דהוי כקנין חוזר בו כ"ז שלא סמכה דעתו כו' וצ"ע. ועכ"פ בנד"ז כיון שאח"כ המציא לו ר"ץ שנשתכר ערך שלשה מאות רוכ"ס כפי הכתב ע"י מעות הפקדון שנתן לו, א"כ לא גרע מהא דא"ל צאו והש כירו עצמכם כו' אלא דהתם היינו על כל השכר כיון שגם אח"כ עוסקים במלאכה כבדה כמקדם, והכא הוא לענין מקצת השכר של כפועל בטל מאחר דאח"כ אינו עוסק במלאכה כבדה כ"א במלאכה קלה לכל היותר, ולא גרע ממ"ש בש"ע שם ואם אינן מוצאים להיות נשכרים אלא בפחות כו' הרי אף כשנשכרים בפחות חייבים להשכיר א"ע וה"נ י"ל כן דהי' חייב להלוות על כסף ומרגליות להשלים הריוח מהפקדון נגד שכרו של כפועל בטל כ"ש מאחר שקיבל זה בשיווי חמשים רו"כ וכיון דאין מגיע לו לכאורה יותר משלשה מאות, לכל הסברות שנאמרו בענין כפועל בטל הנז' לעיל א"כ הרי יצא י"ח נגדו ואין מגיע לו מאומה מעות מזומן כלל. גם עוד יש קצת טעם שאין לחוש לא"ר בדין זה ע"פ מ"ש בש"ע סי' ק"ס סי"ח. קיצור. שי"ל דהמגיע לו כפועל בטל הוא ערך ק"ל רו"כ, ואם נאמר שנפטר ממלאכה כבידה למלאכה קלה מגיע לו ערך רס"ב רו"כ, וע"ז יש לחשוב שהגיע לו שין רו"כ, אף שעל ק"נ רו"כ יש חששא דאבק רבית מ"מ י"ל שז"א ועוד דעכ"פ כיון שהמציא לו ריוח ה"ל כמו צאו והשכירו עצמיכם כו' וה"נ י"ל כן:
הוכל זה אם נחשוב שודאי מגיע לו כפועל בטל וגם נחמיר דההילוך שבתחלה חשוב כמו קנין לכל הג' שנים, מה שאפשר לפקפק ע"ז דאת"ל שההילוך אינו קנין ממש אפשר די שיהי' חשוב רק התחילו על שנה א', או אפשר לחלק בין פועל לקבלן דברמ"א סי' של"ג ססעי' ב' דכ' מקרי התחלה גם לשנה שני' היינו בפועל שנשכר לימים ושנים, א"כ כל השנים מקח אחד הוא, אבל גבי קבלן אפשר אין הדין כן וצ"ע. אך לבד זה מאחר שר' צבי הי' אנוס שלא יכול לקיים המעשה מצד שמוכרי הגיוואנט לא רצו זה בשום אופן א"כ י"ל שאינו מגיע מבעה"ב כלום לא אפילו כפועל בטל דהא כ' הרמב"ם פ"ט מה' שכירות ה"ד אם ביקר בעה"ב כו' מה בידו לעשות כו' וכ' המ"מ וכל אלו הדינים בשלא ביקר כו' אבל אם לא היתה פשיעת בעה"ב בדבר זה הרי זה אנוס ונפטר כמ"ש רבינו וכ"ז מוכרח בראיות ברורות עכ"ל. וכ' הרא"ש שם סי' ג' דכל אונסא דלא איבעי כו' א"נ תרווייהו כו' הוי פסידא דפועלים דהממע"ה וכ"ד כל הפוסקים וכמ"ש בטוש"ע סי' של"ד ס"ב וסי' של"ג סעיף א' אם ביקר בעה"ב כו', וה"נ הי' אונס שהמוכרי טליתים לא רצו בשום אופן לחשוב עמו ולהיות תחת ידו כו', וא"כ מה הי' לבעה"ב לעשות וא"כ זהו טענה גמורה שאין מגיע לו כלום ולא גם כפועל בטל, ומה שטוען ר"ט אמאי שתק ר"צ ולא הודיעו, הרי יותר יקשה עליו מדוע שתק הוא וכמש"ל סעיף א' ואדרבה על שתיקת ר"צ יש טוב טעם מפני שקסבר שר"ט לא יבוא בעלילות לבקש שכר חנם, וה"ז כמקדם ויסתפק א"ע במעות הפקדון, ולכל היותר עלה על דעתו שדי אם יתן לו ערך קך"ה רוכ"ס לפנים משוה"ד, אבל על ר"צ קשה אם ביקש שכרו אף שלא עשה רק מפני הפסיקה לא הי' לו לשתוק כי מי שצריך להוציא שכר מחבירו בלא מלאכה עלי' דידי' רמיא לאיגלויי ולזכור הפסיקה, וכיון שכן י"ל שמדינא אין מגיע לו אפילו כפועל בטל א"כ אין לחשוב רק מה שהנההו לבעה"ב בנסיעותיו וע"ז ודאי י"ל די הריוח וההנאה ממעות הפקדון כנ"ל. קיצור. שי"ל כיון בעה"ב הי' אנוס בהא דלא נתקיים המעשה א"כ אין מגיע לו אפילו כפועל בטל, כ"א מה שהנההו לבעה"ב וע"ז ודאי די הריוח ממעות הפקדון:
וועל מה שבא במכתבו וז"ל וע"ד שנה הרביעית הנה ע"פ הוויות עולם כל שנמשך בשתיקה ע"ד הראשונה הוא וגם ע"פ ד"ת לפה"נ כן הוא מהא דסי' שי"ב ס"ט דאם עמדו בסתם מסתמא דעתם על שכר הראשון ודברי רמ"א סי' של"ג כבר כ' הש"ך ס"ק מ"ד שצ"ע וגם לפ"ז נ' בנד"ז שנסיעתו תמיד ע"פ פקודת ר"צ דומה יותר לההיא דסי' שי"ב בהוזלו הבתים וק"ו נמי הוא עכ"ל, ע"ז באמת יש לומר שעושה מאין יש, הנה ע"פ הוויות עולם אין לו כלל וכלל מה לתבוע אף על משך ג' שנים של הפסיקה מפני שלא עשה מאומה וכמש"ל באריכות. וא"כ על הראשונים אנו מצטערים ועתה בא לגלגל עלינו חדשות בשנה שלא הי' פסיקה על זה כלל, א"כ כיון שלא הי' שום פסיקה ע"ז וגם לא שום מעשה כפי המדובר בהפסיקה, שאזי בשנה הרביעית לא נתקיים אפילו שמץ מנהו מהצעטיל ולא הי' כל מלאכתו רק שקבל מעות פקדון שזה נחשב ריוח ואיך יתבע עבור זה שכר כי כל עסקיו הי' רק שנסע ד' פעמים וכל פעם ז' פרסאות והד' נסיעות כולם היו תוך זמן ג' שנים לבד, כאשר מבואר בהצעטיל דסוף אייר, ההתחלה מעכשיו, וזה נכתב במתכוין גמור שההתחלה מסוף אייר הנ"ל כי על הקודם די הי' שהחזיק הפקדון סך כנ"ל בחורף תר"ב א"כ מסוף אייר עד ערך סיוון תר"ה שהי' פה בינתיים פעם א' בשנה לא יש כ"א ג' שנים וחודש א', ואח"כ בסוף הקיץ הנ"ל או בתחלת חורף תר"ו כששאל מר"צ איך יהי' נידון העסק השיב שאין צריך לו כלל, וא"כ לא הי' לו עסק גם לדבריו כ"א במשך הג' שנים. ומלבד זה איזה דמיון יש לו לסי' שי"ב ס"ט שעמד השוכר בבית המשכיר ממש, אבל הכא לא עשה מאומה רק מה שנסע בקיץ תר"ה ויותר לא עשה עוד, וכבר חילק הש"ך סי' של"ג סעיף ח' סס"ק מ"ד גם בין נדון דרמ"א בהג"ה שם סעיף ח' שהי' ש"ץ אצלם ממש אעפ"כ לא אמרינן לדעת רמ"א דנשאר על תנאי הראשון ולא דמי להא דסי' שי"ב ס"ט דהתם כיון שהוא דר בביתו כו' משא"כ הכא כו' ע"ש. והגם שהש"ך שם חלוק על הרמ"א זהו שם דוקא שהשכירות הראשון נתקיים בכל פרטיו לכן כשעמד עמהם ממש והי' ש"צ אצלם אח"כ כשעבר זמנו ע"ד הראשונה הי' כו' אבל הכא דומה ממש למש"ש הש"ך בשם מהרי"ק שרש קי"ח ועל הראשונים הוא מצטער שהוצרך לעשותו מצד הפשרנים ולכן הוא פטור מהשנה השנייה שעמד עמו בסתם כו' ע"ש וא"כ כ"ש הכא, דהתם בנדון דמהרי"ק עכ"פ ראובן ישב בחנותו של שמעון בשנה השנייה כמו בשנה הראשונה שבשנה הראשונה הי' הפסיקה עבור זה לבד וגם בשנה שנייה ישב בה ראובן מכש"כ הכא שגם בשנה הראשונה לא הי' המעשה כפי הפסיקה, וכש"כ בשנה הרביעית שלא נתקיים כלל גם לא כמו בשנה ראשונה: