סימן עח

וסימן עח

נידון הצ"ע שלו באמרו שלא קבל הרבע רו"כ, מאחר שר"צ כ' כן לו מעצמו מבלי שאלה ע"פ הרשום בזכרונו, מה שאמר ר"ט שלא כן אין זה אלא ע"ד מילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי', ועוד מאחר שהמקבל העיסקא הוא גברא המדקדק במעשיו א"כ איסורא לאינשי לא הוה ספי כדאיתא בפא"נ דס"ח סע"ב כ"ש שגם הנותן אינו ע"ה מסתמא ודאי בהכשר נעשה כ"ש בעת כזו לא הי' עושה איסור בשביל רבע רו"כ וה"ל כמ"ש בש"ע סי' קע"ז סך"ה ובשט"מ שם גבי הא דרב עיליש בשם הראב"ד וז"ל רב עיליש גברא רבא הוא כו' ואיהו דאתני בהדך פלגא באגרא ופלגא בהפסדא בודאי אדעתא דיהבת לי' שכרי' כפועל בטל אתני כדינא דמתניתין ואנן סהדי דלא מחיל אגרי' גבך והאי דלא חשיב אגרי' בההוא שעתא דיהיב לך פלגא רווחא סבר אכתי קרנא גבאי וגבינא גבי' הלכך ליכא למימר הכי אבק רבית אינו יוצא בדיינין דלא יהבי' נהלך כלל לא בתורת רבית ולא בתורת אבק רבית כו' עכ"ל הרי כשהמקבל גברא רבא אף שכ' פלגא באגרא ובהפסד אמרינן ודאי ע"ד שיתן לו שכרו כפועל בטל וא"כ לית כאן אבק רבית כלל ויש לסמוך זה ממ"ש בגמרא פרק המקבל דדרשינן לשון הדיוט ופי' הנ"י שאף כשלא נכתב הוא כאילו נכתב דמי כיון שהורגלו לכותבו ע"ש:

בשבתוך סך ז' מאות העיסקא היו ד' מאות שאינן על אחריות המקבל כלל א"כ אין שייך בזה א"ר לכ"ע, ומהם ודאי ערך מחצה הסך מכל הריוח:

גשבסך הריוח שנתן הי' סחורה ק"מ רו"כ מאה קרן וארבעים ריוח והי' בזה הפסד:

דשהמעות היו בטלים אצלו רוב הזמן שהרי לא עלה ריוח רק פחות משמונה למאה ומסתמא נשכר בהם לעצמו וגם שלא עסק בהם בטרחא כ"א כל עסקו שהי' נותן אותם לזולתו בעיסקא, א"כ הטורח בזה מעט מזעיר ולכן אפשר דסגי במה שטבל עמו בציר בשעת נתינת המעות )וגם השכר שיקבל עכ"פ עבור עסק השני י"ל דסגי לטורח זה המועט ג"כ( ואע"ג דלא קיי"ל כריה"ו דס"ח ע"ב דמתיר בטבל עמו בציר הרי מבואר בשט"מ שם ב' תשו' הרי"ף ודע שזה שחייבנו לפסוק לו שכירות ידועה לכל יום אינו אלא במושיב את חבירו בחנות וכיוצא בו בלבד ר"ל כל שמבטל אותו בעל הממון ממלאכתו כו' הלא תראה מאמר התלמוד שאמר מאי לאו כפועל בטל כו' ע"ש א"כ אם אית לי' עיסקא אחרינא י"ל לכאורה דסגי בטבל עמו בציר כר' יהודה, אך מדברי הב"י סי' קע"ז לא משמע כן ע"ש בד"מ סק"ב. מיהו י"ל זהו כשעכ"פ טורח בזה בעצמו כחנוני אבל בנד"ז שאין להמקבל שום טורח ועסק כ"א ליתן לאחרים על מחצית שכר ולאותו המקבל יותן שכר טרחו ועמלו כנהוג י"ל דלהב"י ג"כ סגי להמקבל הראשון בטבל עמו בציר ועכ"פ לענין דיעבד י"ל כן:

השהרי כבר סילק ה' חלקים מסך המעות ונשאר חלק שתות א"כ מסתמא סילק כבר כל הריוח והקרן נשאר שכן המנהג ועכ"פ לכל הפחות גם מהריוח סילק ה' חלקים ונשאר רק חלק שתות וא"כ אף אם הי' ח"ו א"ר לא מפקינן גם שהרי החלק שתות הנשאר אצלו היינו סך קמ"א רו"כ לא נשאר על עיסקא הנ"ל כ"א נשאר ע"ח שכירות המגיע לו כמבואר בצעטיל שלו שהוציא מתח"י הסך שנ"א רו"כ בערך טבת תר"ח שם ביאר שסילק כל הפקדון הראשון עם ההכשר העולה לגמרי מכל וכל, ונלאיתי לחופשו, וא"כ העיסקא כבר יצתה מידו לגמרי וא"כ אף אם הי' אבק רבית ח"ו לא מהני לי' אף תפיסא כמ"ש בש"ע סי' קס"א ס"ג. ואם לומר דאעפ"כ ה"ל מחילה בטעות )שלא ידע שיש בזה איסור א"ר( לפ"ד התוס' פא"נ דס"ז סע"א בד"ה פירי, זה אינו די"ל מחילה בטעות לא הוה אלא כשנתן את שלו ממש משא"כ הכא לא נתן משלו מאומה כי הריוח עלה ממעות הנותן על חלק הנותן לבד חלקו כמדובר א"כ לא מחל משלו מאומה וכ"ש שיש בזה כמה טעמים להתירא, וגם יש לדמותו למ"ש בתוספת שם ריש עמוד הנ"ל בד"ה התם זביני, מ"מ אין לו לחזור כי היכי דליקו בהמנותי' וה"נ כיון יש לו לסלק החשש איסור אף לדבריו ע"י שיקח מה שכר טורחו א"כ אין לו לחזור ולכן לא הוי מחילה בטעות אף לפ"ד התוספת:

ודלכל היותר ישומו לו עכשיו שכר טרחו מה שהי' טורח ליתן לזולתו בת"ע שאין בזה שום טורח כמ"ש בש"ע סי' קע"ז ס"ד. אף שהש"ך סעיף ך"ה ס"ק נ"ב כתב בשם הגהת פרישה דשאני הכא כשנכתב בשטר מחזי טפי כרבית י"ל הכא לא נכתב בפירוש כ"א בלשון והן וכו', א"כ ע"י תיבת וכו' הנאמר בהצעטיל שלו יש להוסיף דברים שיקבל שכר טרחו. ועוד שי"ל שצעטיל שלו י"ל שאין לו דין שטר גמור לקנוס עבורו דשאני שטר שעדים כותבים, משא"כ כת"י המקבל עצמו אין בדין לקנוס עבורו הנותן ועוד דהנה מקור דין זה הוא ממ"ש הטור בשם הרמ"ה אבל באינש אחרינא כו' ואם יש בו ריוח לא יקבל כלום והב"י כ' ע"ז חילוק זה לא ראיתי בשום פוסק אבל מילי דסברא נינהו, ובכנה"ג שם הביא שהרמב"ן במלחמות כ' להיפך וז"ל שאלו הי' אדם אחר ודאי לא הוה אמר רבא דלישקול תרי תילתא בהפסדא כו' אלא הואיל ואתני מחצה שכר ומחצה הפסד שקיל לי' ויהיב לי' שכרו כפועל בטל כו' והוא נוטל פלגא באגר ובהפסד כמו שקבל עליו דהכי כתיב בשטרא ואע"ג דמעיקרא רביתא הוא כו' ועל כרחי' חייב ליתן לו מה שרווח מאי איכא דטרח לי' וטירחי' הוי רבית לשקול כפועל בטל כו' עכ"ל. הרי בהדיא לא כהרמ"ה והטור וב"י לא ראו ד' הרמב"ן במלחמות וכ"כ בשט"מ באריכות בשם הרמב"ן, וגם אח"כ כ' השט"מ וקשיא להו לרבנן מה מהני לי' לרב עיליש כו' והלא בכל אדם נמי כיון דא"ר הוא כפי פשוטו של שטר או דיינינן לי' לישנא כדאמרינן השתא או יהיב לי' שכר עמלו עכ"ל הרי דלכל הדיעות נוטל המעות ריוח רק שיתן לו שכר עמלו וכ"כ שם בשם הרשב"א לעיל מיניה ול"נ דה"ק כו' מהדרינן ליה אעיקר דינא כו' ע"ש משמע אע"ג דשטרא פסילא הוא עכ"ז מהדרינן לעיסקא זו אעיקר דינא דעיסקא ונוטל המקבל פלגא בהפסד ותרי תילתא באגרא ע"ש אבל עכ"פ נוטל הנותן ריוח דלא כהרמ"ה. גם דעת הראב"ד ובעל המאור נ' כן לדינא שנתחבטו למצוא מהו הנפקותא בין רב עיליש דגברא רבא הוא משאר אינשי, ולהרמ"ה יש הפרש גדול ועצום כנ"ל דשאר אינשי אין מוציאין מהמקבל הריוח כלל, משא"כ ברב עיליש מוציאין ממנו הריוח, וכ"מ גם מהנמוק"י שלא מצא אופן הפרש אלא דאי אינש אחרינא הוי מאי דשקל הנותן מהמקבל יותר מתלתא בהפסד מפקינן מיני' משא"כ בשאר אינשי, אבל לענין שלא יטול הריוח כלום משמע ודאי דזה אינו דאל"כ הי' מבאר הפרש זה ג"כ. עכ"פ הגם ששערי תירוצים לא ננעלו מ"מ כן נראה. וכן מצאתי בגי"ת שער מ"ו ח"ג דין ו' שהשיג על הב"י במ"ש על סברת הרמ"ה אך מילי דסברא נינהו כו' והוא כ' ולענ"ד לכאורה הוא דבר תימא למה לא יטול בעל העסק כלום בריוח כו' ע"ש, שפסקו הוא כדעת הרשב"א שהביא השט"מ כנ"ל, א"כ אף להש"ך שנמשך אחר הרב"י בפשיטות ולא ראה שהרמב"ן ודעימי' חולקים די לנו לומר כן בשטר גמור בעדים לא בצעטיל של כ"י המקבל וכ"ש שלא נתפרש בהצעטיל והן בהפסד כ"א והן וכו' שיש להוסיף ולתקן הלשון בפרט כשהמקבל הכותב הוא גברא רבה כנ"ל. כללו ש"ד שלפענ"ד פשוט שצריך לשלם כפי הפסיקה וינכה רבע רו"כ כפסק הש"ע סעי' ב' וכ"ש שקרוב שכבר קבל רבע רוכ"ס. והנה אף אם טעם ד' אינו ברור די והותר בטעם א' וטעם ו' וטעם ב' כ"ש בצירוף טעם ה'... מ"ש שמתחלה הי' הכוונה על כל ימי כו', ידוע לכל שדברים שבלב אינן כלום והכל הולך אחר שעת גמר השכירות שנכתב בפי' מעכשיו עד כלות ג' שנים ואף אם בדעת שניהם הי' מקודם סברא ודבורים שיתקיים גם אחר ג"ש לפ"מ שטוען ר"ט מ"מ כיון שבשעת גמר השכירות נדבר רק על ג"ש אין בדברים הראשונים שום ממשות כלל וראי' ממ"ש בש"ע ח"מ סי' ר"ז ס"ד ואע"פ שקודם המכירה אמר כו' כיון דבשעת מכירה כו' ע"ש וכמ"ש בב"י שם סעי' ד' ב' הרא"ש ושא"פ כ"ש שהסברות היו רק על דעת אם ירצו שניהם כו', וגם שאח"כ סוף חורף תר"ב הי' מדובר בפי' רק על ג"ש כמ"ש מקודם, ודבריו אלה שטוען על אחר ג' שנים הם כאומר על עמוד של אבן שהוא של זהב. ועוד לרווחא דמילתא הנה באמת נ' שאף לדברי ר"ט ממש אלו יהיבנא לי' כל טעותי' וטענתו אין לו שום טענה יותר מעל ג' שנים דכל טענתו הוא משום דההליכה בשכירות ה"ל כקנין, ובאמת אין זה מוסכם כמ"ש הש"ך סי' של"ג סעיף א' סק"ד ב' הג"א ושמא אע"פ שהתחיל במלאכה לא חשוב קנין כו' וכ"מ לכאורה בגמרא פרק הזהב דמ"ט ע"א דפריך אי הכי אפילו התחילו במלאכה נמי כו' ואם התחילו הוה קנין גמור אין כאן קושיא כ"כ. ועוד דלכל הפוסקים אפילו הלכו פועלים אם מוצאים אח"כ להשתכר יוכל בעה"ב לומר להם צאו והשכירו עצמיכם וכ"פ בש"ע סי' של"ג סי"ב ובסמ"ע שם ס"ק י"ב. ואי הליכה הי' קנין גמור כמו משיכה בלקוחות הרי הקונה מקח ומשכו לא יוכל המוכר לחזור בו אף שיוכל הלוקח למוצאו לקנות גם במקום אחר. וע' בתוס' דע"ו ע"ב דבהלכו לא שכיח כו'. וא"כ אפ"ל דהוא רק כענין תקנה. והנה אפילו בקנין משיכה ממש כל שלא פסקו המקח לגמרי לא מהני קנין משיכה כמ"ש רשב"ם במשנה פ"ה דב"ב דף פ"ד ע"ב משום דלא סמכא דעתייהו שעדיין המוכר יכול להעלות דמיהן כל מה שירצה כו' ודף פ"ה סע"ב, שהמוכר שמא יפסוק דמיהן יקרים כו', ובמשנה פב"ת דעכומ"ז דע"א א', מדד עד שלא פסק דמיו אסורין אף שמסתמא ודאי יבואו לעמק השוה כיון שמודד לעכומ"ז ומיתסר היין ומסתמא מצדו עומד להתרצות למקח שיתן העוכומ"ז עכ"ז כיון שלא פסקו המקח בין שניהם אין מהני שום קנין, וע"ש בגמ' דאפי' בהקדים לו דינר שכבר מסר העכו"ם המעות לישראל מקודם וגם משך לא מהני המשיכה כל שלא פסקו המקח, א"כ אף אם הלכו הי' קנין כמו משיכה איך יהי' זה קנין על יותר מג' שנים שלא הי' ע"ז שום פסיקת מקח שהשוכר הי' יכול לבקש כל מה שירצה כו' ולהעלות השכירות בשיעור שא"א ליתן וא"כ לא סמכה דעתו של בעה"ב להיות ההילוך של השכיר קנין על יותר מג"ש שמא ירבה לו לבקש דמי השכירות יותר מה שאי אפשר והקנין צ"ל מדעת שניהם ע"ד לך חזק וקני או משוך א"כ בעה"ב ודאי לא נתכוין ציוויו להשכיר שילך על שיהי' קנין לעולם ח"ו. ובאמת גם על ג"ש אלו לא עלתה דעתו לשם קנין כלל על כל הג"ש, וגם השכיר א"א לומר שנתכוין שיהי' ההילוך קנין על יותר מג"ש ע"ס קכ"ה שהרי אומר עכשיו בפה מלא שלא נתפייס במקח זה כלל, רק על ג"ש, ורוצה אח"כ יותר, א"כ איך יהי' קנין על קכ"ה מה שאינו רוצה בזה כלל ועל יותר הרי לא הי' פסיקה כ"ש שגם עכ"פ לדברי ר"ט לא הודבר בפירוש שמצד בעה"ב מחוייב ליתן קך"ה כ"א בא בהוכחות א"כ גם אילו ההילוך הוי קנין ממש ה"ל משיכה עד שלא פסק כ"ש דגם מה שהליכה יהי' קנין על ג' שנים גבי מלמד אינו דין הגמרא ולפמש"ל שי"ל שההליכה אינו קנין גמור כקנין דמשיכה כו' הי' מקום לפקפק בזה ולומר די שיהי' כמו קנין על שנה אחת אך זה ודאי נ' לכל היותר כשנאמר דה"ל כמו קיום על ג' שנות הפסיקה, אבל אלאחר כך שלא הי' שום פסיקה וגם לא מדובר בפירוש על שאח"כ ג"כ יבואו לעמק השוה, כ"א ר"ט אומר כן ממשמעות ודברים שבלב כו' ומהוכחות בעלמא כו', אין לזה עכ"פ שום התחלת קנין כלל, ואין שייך ע"ז שום תביעה וכ"ז לרווחא דמילתא אף לדברי ר"ט אבל באמת א"צ לכל זה מאחר שמבואר בפי' מעכשיו עד כלות ג' שנים וכנ"ל:

מ"ש מענין איסור רבית הלא המקח מבואר בכל הצעטליך רק קנ"ה, ועוד יוכל להלוות ואם לדעתו יש בזה איסור לא ילוה, עכ"פ המקח רק קך"ה ומש"ע איך יוחשב זה עכ"פ בסך קכ"ה הלא בטענת ר"צ מבואר דה"ל כמו צאו והשכירו עצמיכם כו' שממציא לו מקום כו' ולא שנותן לו מאומה: