סימן שא

אסימן שא

הנה מה שחשש כת"ר בתשובתו הראשונה כיון שהוא היה המסדר הגט י"ל דלרבא פרק הניזקין (דף נ"ד ב') יש להאמינו אי אשכחיה זימנא קמייתא וא"ל שהיה פיסול בהגט. ולכן י"ל בנ"ד כיון דטעה ולא ידע וכשידע שזהו שינוי השם הודיע אף שהי' אחר זמן רב נאמן כרבא. ושוב דחה כת"ר סברא זו. הנה הן אמת שסברא זו דכיון דטעה ולא ידע כו'. מצאתי כן בכנה"ג בי"ד סי' קכ"ז בהגהות הטור אות י"ח וז"ל אם היתה הנגיעה של העובד כוכבים בדרך שאינו יודע שהוא אסור ואמר הישראל לא אמרתי לך מפני שהייתי סבור שהוא היתר ואח"כ שמעתי שהוא אסור נאמן. ואפילו שהישראל לא אמר כן. אנו פותחין לו אם מפני כן לא אמר לו בפעם הראשון. מהר"א די קנדיא הובאו דבריו בתשו' הרא"ם ח"א סי' נ"ד עכ"ל. ויש להביא ג"כ ראי' לזה ממ"ש רמ"א בש"ע שם סי' קכ"ז סעיף א' בהג"ה שנייה. ואם לא הגיד לו בפעם ראשון שמצאו ואומר לו אח"כ ואמר אמתלא למה לא אמר לו בראשונה יש לחוש לדבריו כו'. אך נלע"ד דהא דרבא זהו רק בשאר איסורין ולא בדבר שבערוה. אע"ג דהא דאביי שכשהוא בידו נאמן זהו שייך אפילו בדבר שבערוה. כדמוכח בגיטין פ' התקבל (דף ס"ד ע"א) בסוגיא דשליש אומר לגרושין. והתם מבואר דאע"ג דהבעל מכחישו השליש נאמן דאף רב הונא דפליג בזה על רב חסדא דכשהבעל מכחישו אין השליש נאמן זהו מפני שיש ראיה להבעל דאם איתא דלגרושין יהביה ניהלי' לדידה הוי יהיב ניהליה ולכן היכא דלא שייך האי טעמא כגון שאין שלשתן בעיר מודה רב הונא דהשליש נאמן אף אם הבעל מכחישו כמבואר בתוס' שם ד"ה בעל נאמן. ומתורץ בזה קושיית הש"ך בי"ד רס"י קכ"ז סק"ג שהקשה על התוס' והרא"ש והמרדכי ועוד הרבה פוסקי' והטוש"ע שם שפסקו דהאומר לחבירו נתנסך יינך אם הוא בידו נאמן אפילו אם הבעל מכחישו וע"ז הקשה הש"ך טובא דלא מסתבר כלל דיהא עד א' נאמן להכחיש הבע"ד ולהפסיד ממונו. ובמחכ"ת לא דק בזה כלל נגד כל הפוסקים הרבים והעצומים דס"ל כן דהא תלמוד ערוך הוא דהשליש נאמן אף כשהבעל מכחישו ואפילו בדבר שבערוה וכמ"כ וכש"כ בשאר איסורין כשהוא בידו ה"ל כדין שליש ממש דבין לרש"י שם דשליש נאמן מדין מיגו כמ"כ הכא גבי נתנסך יינך הוי משום דאיכא מיגו כמ"ש הש"ך רס"י קכ"ז סק"א בשם רש"י וסיעתו וכ"ש להתוס' שם גבי שליש דאע"ג דליכא מיגו נאמן משום דהא הימני' כמ"כ ס"ל כאן כמ"ש בש"ך עצמו שם. וכן הביא החוות דעת סי' קכ"ז סק"א בשם הפנ"י בגיטין (דנ"ד) דענין דבר שבידו ה"ל כשליש יעו"ש ובפנ"י בגיטין שם בד"ה ואומר ר"ת דהכא במכחישו כו'. עכ"פ מבואר מזה דהא דאביי דאמר כל שבידו נאמן זהו אפי' בדבר שבערוה אע"ג דבעינן בזה שני עדים מ"מ כל שבידו נאמן כשני עדים ומיהו בפ"ג דקדושין (דס"ג ע"ב) גבי קדשתי את בתי ס"ל לרב דאין סוקלין על ידו ואע"ג דבידו לקדשה. ועיין במרדכי ר"פ האומר ובתשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' ג' הביא מהר"מ כמה ראיות דכל שבידו נאמן והיינו אף לקדושין ולגרושין. נמצא הא דאביי שייך אפילו בדבר שבערוה. אבל עכ"ז הא דרבא שחידש והוסיף ע"ד אביי דאע"ג שעכשיו יצא מתח"י ונמצא אינו בידו אעפ"כ אי אשכחיה וא"ל בזימנא קמייתא נאמן. נלע"ד שזהו רק בשאר איסורי'. אבל בדבר שבערוה כל שאינו בידו אינו נאמן וראיה מהא דקדושין (דס"ד א') קדשתי את בתי כו' ובגמרא רישא בידו וסיפא לאו בידו. ואף לרב אשי שם הדין אמת. וע' בחמ"ח סי' ל"ז סעיף כ"ו ס"ק מ"ד מ"ש נראה דמכש"כ אם אמר קדשתיה בלבד כשהיתה קטנה דאינו נאמן לאוסרה על כל העולם כיון דעכשיו היא גדולה עכ"ל וכדבריו מבואר בהדיא בתוס' ישינים פ"ב דכתובות (דכ"ב) בד"ה מניין להפה שאסר כו' וז"ל ומיהו אם אמר על בתו בוגרת קדשתיה כשהיתה נערה או קטנה נראה דאינו נאמן כלל דהשתא אין בידו כלל כו' עכ"ל ומשמע מפשטא דמתניתן דאף אם אומר כן מיד כשהגדילה אינו נאמן דאינו נאמן רק בעודה קטנה ממש. ולא כשהיא גדולה. וכן משמע מלשון רש"י גבי והרי היא גדולה. משגדלה אומר כן ובקטנותה לא אמר אינו נאמן ומותרת לבעלה דלשון משגדלה משמע אפילו תומ"י כשהגדילה ואפ"ה אינו נאמן. וכן משמע מהא דגיטין (דס"ד ע"א) תנן האשה שאמרה כו' ואמאי להמני' לשליש. מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה. ואי איתא דאי בזימנא קמייתא דאשכחיה נאמן מאי משני. הא אכתי קשיא אמאי צריך שני כיתי עדים. דאע"ג דעכשיו הוא קרוע מ"מ כיון שיש עדים שראוהו בידו שלם דבהכי מיירי כמ"ש בחידושי הרשב"א א"כ אע"ג דעכשיו קרעו הרי הוא זימנא קמייתא. ועוד שם גבי בעל אמר לגרושין ושליש אומר לגרושין כו' מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה כו' מוכח דאפילו להחמיר לא חיישינן לדברי השליש כלל. כל שאין הגט תחת ידו ממש מדהוצרכו הרי"ף והרא"ש והרשב"א בחידושיו לומר והשתא דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא אי בעלה כהן הוא איתסרא עליה כו' משמע דלולי חזקה זו היתה מותרת לבעלה כהן ולא היינו מספקין לחומרא מחמת דברי השליש כיון שאין הגט תח"י ממש אע"פ שהיה בידו תחלה וכ"מ בטור ובב"י סס"י קמ"א ואמאי לא דלמא זהו זימנא קמייתא דאשכחיה. א"ו דכל שאין הגט בידו ממש לא נאמן ע"א כלל בדבר שבערוה אפי' לרבא דלא נחלק רבא על אביי רק בשאר איסורין. ולפ"ז בנ"ד אף שהוא המסדר והיה בידו מ"מ עכשיו שכבר יצא הגט מידו אע"ג אם נאמר דהוי כזימנא קמייתא משום דמיד שלמד וידע שזהו שינוי השם הודיע כסברת כת"ר עכ"ז אינו נאמן כלל אפילו לחומרא:

בויש מי שרצה לומר דכיון שהמנהג שהגט אחר שקורעים אותו נשאר אצל המסדר. א"כ אכתי ה"ל כשליש ונק' הגט בידו. וליתא דהא אהא דאמרינן מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה פרש"י ואע"פ שהקרעים בידו בפנינו אין שליש אא"כ השלישות בידו דמיגו דאי בעי הוה עביד ביה מאי דקאמר נאמן נמי על אמירתו אבל זה שקרעו אין בידו למוסרו בידה עכ"ל הרי דע"י מה שנשאר קרוע בידו אין להחשיבו שליש ומיהו זהו לשטת רש"י דהשליש אינו נאמן רק משום מיגו אבל לשטת התוס' דהשליש נאמן אע"ג דאין לו מיגו ומשום דהא הימניה. הוצרכו לפרש גבי מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דהנך קרעים שבידו שמא מצאו באשפה. משמע הא אילו ידוע דהבעל מסרו לו נאמן אע"פ שהוא קרוע עכשיו דמ"מ הא הימניה. וא"כ יש להסתפק מה שמניחים הגט קרוע אצל המסדר שמא נקרא דהא הימניה. כיון שהמגרש והמתגרשת מניחים הגט קרוע תחת ידו. ופי' וענין הימניה בזה היינו רק אלהחמיר שהרי אם היה המסדר הנ"ל מראה הגט זה והיינו רואים איך שנכתב שינוי השם היינו אומרים שאין הגט כלום. כיון דהגט יתקיים בחותמיו שזהו הגט שנמסר לאשה זו ויש בו שינוי השם א"כ כיון שהניחו הגט תחת ידו הרי האמינוהו עליהם לענין זה. ואע"ג דלית ליה מיגו הוא נאמן. מיהו נראה דדוקא למאי דהאמינוהו הוא נאמן. וי"ל שלא הימנוהו רק כל זמן שיהי' הגט קרוע קיים תח"י ע"ז האמינוהו שכשיהי' נראה בו שינוי השם וכה"ג שיהי' נאמן לקלקלה. אבל שיהי' נאמן כ"כ אפילו כשאבד הגט י"ל דע"ז לא האמינוהו כלל. דכה"ג איתא בגמרא פ"ו דשבועות (דמ"ב ע"א) ובש"ע ח"מ סי' ע"א ס"ג בהג"ה דאין הנאמנות אלא למה שהאמינו עליו ולא יותר. ולכן לפ"ז כיון שהגט עכשיו אינו נמצא כלל אצלו לא שייך לומר דהא הימני' וצ"ע בתשו' מיימוני דשייכי לספר משפטים סי' מ"ד דס"ל דשליש נאמן למפרע כו':

גוהן אמת שמצאתי אח"כ בספר המקנה בחידושיו פ"ג דקדושין (דס"ה ב') בדבור התוס' שם ועתה בענין זה יש ג' דינים. שמתחלה ר"ל דלענין דבר שאין בידו עתה רק שהיה בידו יש לחלק לרבא בין דבר שבערוה לשאר איסורים. ואח"כ כ' שי"ל דאפילו לענין דבר שבערוה אמרינן כן וכ"כ בקו"א בסי' ל"ז ססע"י כ"ו ושם הניח הדבר בצ"ע. ולדבריו יומשך חומרא גדולה בנ"ד ע"פ דברי הכנה"ג דלעיל ודברי כת"ר שי"ל שזה הוי כמו אשכחיה בזימנא קמייתא כנ"ל. ולפע"ד העיקר כסברא הראשונה שלו דבדבר שבערוה גם לרבא יש לחלק. כי מלבד הראי' שכתבתי מסוגיא דגיטין (דס"ד) עוד זאת ממקומו הוא מוכרע. וגם מצד הסברא. דהנה לשטת הראב"ד והרשב"א והריטב"א בגיטין (דנ"ד) והר"ן דמחלקינן בין פועל לעד א' דעלמא דס"ל דעד א' נאמן באיסורין לאסור דבר שהוא בחזקת היתר וזהו סוגיא דקדושין (דס"ה ב') והא דגיטין דהוצרך אביי לטעמא דכל שבידו ולרבא מפני דהיה בידו זהו בפועל דכיון שקיבל לעשותה בהכשר חזקה מיזהר זהיר ולכך אין נאמן לאסור אלא ע"י טעמים הנ"ל. משא"כ בעד א' שאינו פועל א"צ לטעמים אלו ולשטה זו הסכים הש"ך בי"ד בסי' קכ"ז סק"ג וס"ק ט"ז. א"כ לפ"ז י"ל בפשיטות דהך סברא דרבא דמהני בדאמר ליה בזימנא קמייתא היינו רק לומר שעי"ז יהי' נאמן כשאר עד א' שנאמן באיסורין. אבל לומר שיהיה נאמן עי"ז כשני עדים לאסור גם בדבר שבערוה בדבר שהוא בחזקת היתר דאין ע"א נאמן ע"ז לרבא בקדושין (ס"ו א'). מניין לנו לומר כן. והבו דלא להוסיף כיון דאביי פליג שאינו אפי' כעד א' איך נאמר דלרבא הוי גם כשני עדים זה ודאי לא מסתבר כלל. אך אפילו לשטת התוס' בגיטין (נ"ד ב') ובקדושין (ס"ה ב') דאין מחלקין בין ע"א לפועל וס"ל דעד אחד אינו נאמן גם בשאר איסורין לאסור דבר שבחזקת היתר אלא משום דהלה שותק (ולא באומר איני יודע דלא כשטת הרשב"א). ומשום דשתיקה כהודאה דמיא אשר לשטה זו הסכים אאזמו"ר הגאון נ"ע בתשובתו המתחלת אודות האמתלא ודלא כהש"ך יעו"ש טעמו. אפ"ה הרי לרבא פי' התוס' בקדושין (דס"ו ע"א) דקסבר רבא דטעמא דשותק מהימן לאו משום דשתיקה כהודאה דמי (דא"כ גם באשתך זינתה אמאי לא מהימן) אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ליה. רק לאביי דס"ל שם דאפי' באשתך זינתה והלה שותק נאמן י"ל דס"ל דשתיקה כהודאה דמיא. ואע"ג דהתוס' ר"פ האשה רבה (דפ"ח א') ד"ה דשתיקה כ' דלאו הודאה ממש היא אלא כיון דשתיק נראה לו אמת ויודע שיש רגלים לדבר כו' וזה מוכרח אפילו לאביי ע"ש. מ"מ לאביי אמרינן מה"ט דדמיא קצת להודאה ממש. ולרבא אין זה ענין כ"כ להודאה ממש (א"נ י"ל בתוס' דיבמות ר"פ האשה רבה דאביי ורבא שניהם ס"ל בענין שתיקה דלאו כהודאה ממש היא אלא כיון כו' רק דלאביי אוסר מה"ט אפילו בדבר שבערוה כיון דנראה לו אמת ויודע שיש רג"ל ולרבא אין זה אוסר כלל בדבר שבערוה כיון דבעינן שני עדים) וא"כ לפ"ז הא דא"ל בזימנא קמייתא ג"כ י"ל דמהני רק להחשיבו רגלים לדבר לבד דבכה"ג נאמן ע"א בשאר איסורין לרבא. ולאביי דלא מהני הא דא"ל בזימנא קמייתא היינו משום דס"ל דלא סגי כלל ברג"ל אלא כשיש לומר דשתיקה כהודאה דמיא אע"ג דאינו הודאה ממש. אבל לומר שיהי' הא דא"ל בזימנא קמייתא דומה לב' עדים ממש הבו דלא להוסיף אדאביי כיון דגם לרבא אינו מוכרח לומר כן. ובלא"ה יש סברא בחי' הרשב"א בגיטין נ"ד דהלכה כאביי בהא ואע"ג דאנן לא קיי"ל כן אלא כרבא עכ"ז אין לחדש בדברי רבא חומרא יתירה נגד הפשט הפשוט דמיירי רק בשאר איסורין ולא בדבר שבערוה ועוד ראי' ברורה דהא, ענין והלה שותק עדיף וחמיר טפי מהא דא"ל זימנא קמייתא ואינו שותק. כדמוכח מאביי דבא"ל זימנא קמייתא והלה אינו שותק אינו נאמן לאביי. ובנטמאו טהרותיך והלה שותק אע"ג שלא היה בידו כלל נאמן לאביי. ואפילו בדבר שבערוה נאמן כה"ג לאביי גבי אשתך זינתה והלה שותק. אלמא דענין והלה שותק אע"פ שלא היה בידו של האומר נטמאו. חמור טובא יותר לאביי מענין מה שהיה בידו כשעכשיו אינו בידו אע"ג דא"ל בזימנא קמייתא. וכיון שלרבא אפילו בוהלה שותק אינו נאמן בדבר שבערוה כש"כ וק"ו דהא דא"ל בזימנא קמייתא ג"כ לא מהני לרבא בדבר שבערוה. ואין נראה כלל לומר שאביי ורבא יחלוקו בסברות הפוכות כ"כ. ועוד ראיה מהא דמתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך כו' דעדיף מזימנא קמייתא דגם לאביי מהני ואפ"ה בדבר שבערוה ל"מ כלל כדמוכח מש"ע סי' קט"ו ס"ו וע"ש בבית מאיר:

דאבל מה שצידד כת"ר להקל ע"י השינוי דמינקא למאינקא ממה שמצינו בנביאים בספר יחזקאל סס"י מ"ג ורצאתי אתכם. הרי נקוד חיריק תחת הצדי"ק אף שיש אל"ף אחריו וה"נ י"ל כן בענין מאינקא. הנה תשובתו ממ"ש בג"פ סי' קכ"ח סס"ק גימ"ל בגט ששם אבי האשה היה שלמה טרנטו ונכתב שלמה טראנטה דצידד מהרי"ט להקל מכמה טעמי ולא צירף טעם דלגפן עירה נכתב ה' על חולם רק לאיזה סניף בעלמא ואפ"ה נחלק עליו מהרח"ש ועיין במכמ"א שער ד' סס"י ל' דתמה עליהם מטעמא אחרינא אבל טעם זה משמע שאינו מצטרף כלל. ואפשר שי"ל ע"ז כמ"ש בפסקי מהרא"י ריש קפ"ד מה הבאת ראיה משמות הכתובים כו' לשם דרשה כו'. ועוד דאיתא בג"פ סי' קכ"ט ס"ק קי"ג דגרשון בן לוי כתוב בד"ה גרשום במ"ם וא"כ אמאי כ' מהרא"י סי' י"ד ובשם גרשום שכ' גרשון כו' אם תתברר ששמו גרשום הי' נראה אפי' אם נשאת תצא וכל הדרכים האלו בה כו' ע"ש. ועוד דנד"ז גם להמקרא דורצאתי ל"ד דהתם נכתב על חירק אל"ף לבד אבל שיוכתב אל"ף ויו"ד על חיריק כמו מאינקא זה לא נמצא כלל. והנה מבואר במרדכי פרק המגרש סי' תמ"ו בענין שם העיר ומה שקורין בורייש ואנו קורין באורייש כו' הרי לא צידד להקל רק משום שניכר שאין כאן שינוי כלל. כיון שמארץ הגר בא והוא לשונם לדבר לשון קלילא כו' הא לאו הכי הוה תוס' האל"ף שינוי וכ"ש בשם המתגרשת עצמה. וע' בתשו' מהריב"ל ח"א סי' כ"ט בגט דאשה גוייא שכ' גיוייא ובתשו' להרמב"ן סי' קמ"ח מוכח להחמיר טובא לומר שהגט בטל בכה"ג. והתם לא היה שם אשה אחרת שיהיה שמה כשם השינוי כש"כ גבי מאינקא. דעכ"פ שם מאנקא בקמץ נמצא לרוב באנשים ויש לומר דזהו ג"כ שם אשה וכמו מענקא בסגול ששם זה ישנו באנשים כמ"ש הרב הדיין שהדפיס הט"ז באמשטרדם בשנת תק"ג. וג"כ נשאלתי על גט אשה ששמה מענקא. ועוד בט"ג בש"נ אות מ' ס"ק י"ג כ' שיש שמות נשים שנק' מאינקא א"כ נ"ד חמיר טובא לפחות כדין מי ששמו ודאי גרשום וכ' בגט גרשון:

הומה שהשיג כת"ר דליכא לאוכוחי מדברי התוס' דשלהי נדרים דמדינא מהימנא למשנה ראשונה. לא דקדק כלל בכתבי שאני לא כתבתי להוכיח זה מהתוס' רק לאחר שהבאתי דברי אאזמו"ר הגאון ז"ל דטעם דמשנה ראשונה מבואר בגמ' שהוא משום דלא עבידא לבזויי נפשה. ע"ז כתבתי דאע"פ שהר"ן כ' שזהו מהתקנה הנה לדברי התוס' א"צ לזה וממילא י"ל שהוא מדינא. ואשכחן דלבזויי נפשה הוא סברא דאורייתא בפ"ק דסוטה (ד"ח ע"ב). דרבנן דפליגי אר' יהודה ס"ל דבזיוניה עדיף ליה (חשוב על האדם ושנוי לו) טפי מצערא דגופא. וקיי"ל הכי וזהו ודאי מדאורייתא יעו"ש. והתם היינו אפילו בשעת מיתה כ"ש וק"ו מחיים וגם נוגע לפרנסתו ומחייתו וכדאי בזיון כו'. גם בחידושי הרשב"א סוף נדרים משמע דמשנה ראשונה מדינא הוא ולא מן התקנה ע"ש:

ומה שהביא כת"ר ראיה דמטעם חזקה דלא מרעי נפשי' אין להאמינו בשל אחרים. מהא דאמרינן בגיטין (נ"ד) אבל מה אעשה שהתורה האמינתו כו' גבי כה"ג ביוהכ"פ כו' ולא מחלקינן דשאני כה"ג שכבודו יקר ולא הוה מזלזל נפשי' כו' הנה אע"ג דיכילנא לדחויי דהא הכי גבי נטמאו טהרותיך נמי כסיפא ליה מילתא להעיד על עצמו שפשע או קלקל כמ"ש בחידושי הרשב"א והרי ע"ז הביאו ראי'. אך האמת ג"כ לפע"ד כן דמשום דלא עביד לבזויי נפשי' אין להאמינו עכ"פ בדבר שבערוה דבעינן שני עדים וכמו שהבאתי ראי' ממשנה דקדושין (דף ע"ח ב') גבי ואפילו שניהם אומרים כו' ואעפ"כ נהי דמדאוריי' לא מהימן מ"מ י"ל דלא גרע זה מהא דאי מהימן לך שאע"ג שהבעל אינו מאמין כלל מ"מ הא דכל העולם יאמרו דודאי לא עביד לבזויי נפשיה כ"כ חנם ולקלקל עצמו ואחרים א"ו ניכרים דברי אמת י"ל ששקול הוא כדין איסורא דמאמין אף שהבעל אינו מאמין. וכמו שהבאתי בכתבי הראשון מדסמכינן ע"ז להוציא ממון כו'. ואפשר שיש סמך לזה מדברי הרמב"ם פכ"ד מה' סנהדרין ע"ש. והנה מדברי הרמב"ם שם נראה שיש אומדנא דמהני מדאוריי' בדיני ממונות וכדמשמע מש"ש רפ"כ אין ב"ד עונשין באומד הדעת כו' והיינו בד"נ ופכ"ד כ' יש לדיין לדון בדיני ממונות ע"פ הדברים כו' וכ"מ מדבריו בספר המצות לאוין סי' ר"ץ והרמב"ן השיגו שם דהא בד"מ נמי לא אזלינן בתר אומדנא ולכן גם בענין איסורא דאי מהימן לך כבי תרי משמע בהרמב"ם פכ"ד מה' אישות דין י"ז דהוי דאורייתא מדכלל שם בחד בבא ובחיוב אחד ממש איסורא דמאמין וסמכה דעתו עם דין מי שראה בעצמו. משמע קצת דס"ל שהן שוין ממש. וי"ל דאזיל לשיטתי' פכ"ד מה' סנהדרין דס"ל דמה שסמכה דעתו הוי דאוריי' בד"מ ומדמה דבר שבערוה לד"מ כדילפינן דבר דבר כו'. אבל בתשו' להרמב"ן סי' קל"ג כ' דהא דאמר שמואל אי מהימן לך כבי תרי אפקא לאו לאוסרה עליו דבר תורה קאמר כו' אלא חייב לאפוקה בבא לצאת ידי שמים קאמר כו' משמע דמדרבנן הוא (וע' בתשו' מהרי"ו סי' ח') וכ"כ בפשיטות הב"ח סי' קט"ו ס"ו ובתשו' מהרב ר' תם בן יחייא הובא בפמ"ג בהקדמתו לי"ד בכלל רובא וחזקה וי"ל דאזלי בשטת הרמב"ן בסה"מ כנ"ל. ועפ"ז כתבתי דבנ"ד ג"כ לפי מה שדמיתי זה לאומדנא דסמכה דעתו א"כ הוי מדרבנן לפ"ד רוב הפוסקים וגם בהרמב"ם פכ"ד מה"א הי"ז לא מבואר בפי' דהוי דאוריי' כ"א משמעות כו' לכן שפיר י"ל שתקבל גט שנית ותשב תחת בעלה ע"פ פסק הרמב"ם וטוש"ע אה"ע סי' ק"נ סעי' א' ומהרא"י סי' כ"א. וחנם השיג כת"ר עלי כאילו טעיתי בפשיטות דממ"נ אם נחזיק שינוי השם כו' והאריך בזה. תמהתי עליו הלא הדבר פשוט לפע"ד דמצד השינוי בעצמו אין להקל. רק שיש לצדד להקל לפי שמדאוריי' אינו נאמן וכמ"ש כת"ר ולכן על הולד אין חשש כלל דכשר גמור הוא כדמוכח מהמשנה דקדושין (ע"ח) הנ"ל דמשום הטעם דלא עבידא לבזויי נפשה לא מספקינן על הולד כו' (ומהני זה לגבי הולד יותר אף שי"ל דלא שייך איסורא דמאמין כלל על הולד כיון דלרבנן אין האב נאמן אפילו אומר בבירור שבנו ממזר א"כ נהי דקיי"ל כר' יהודה זהו כשאומר בבירור שכן הוא אבל לא שנחזיקו לממזר מפני שהאב מאמין כו'. ומ"מ כשאינו מאמין עדיף טפי) אבל עכ"ז לגבי הבעל והאשה אף שאינו מאמין חוכך אני להחמיר כמו באיסורא דמאמין ממש. אלא שלפי שגם באיסורא דמאמין ס"ל להרשב"א ושא"פ דהוי רק מדרבנן ולא לאוסרה עליו דבר תורה כו' ע"כ י"ל דסגי במה שתקבל גט ותשב תחת בעלה כו' כנ"ל:

ווהנה אחר ששלחתי כתבי הראשון לכת"ר נפל אצלי עוד חשש גדול לכאורה להחמיר בנ"ד והוא זה. תנן בפ' בתרא דשביעית משנה ה' שטרי חוב המוקדמין פסולין. וכ' הר"ש גרסינן בירושלמי מי מודיע עדים החתומין על השטר לא כן אמר ריש לקיש עשו עדים החתומין על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד. תמן כשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא אומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו. וזהו פירושו דקשיא ליה מי מודיענו שהוא מוקדם. ותירץ שעדים עצמן נאמנים לומר שהוא מוקדם ופריך מדריש לקיש דנעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד אפי' מדרבנן היכא דכתב ידם יוצא ממקום אחר דאי אין כתב ידן יוצא נאמני' לפוסלו כדמוכח בפ"ב דכתובות. ומשני ההיא דר"ל בשאמרו לא חתמנו דאין נאמני' דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל כאן מודים שחתמו כו' עכ"ל. ואפשר פי' דבריו הוא ע"ד מ"ש בבעה"ת שער נ"ו סס"י א' בשם ואיכא דמפרש כו' דכי אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ה"מ כי אמרו אנוסים היינו או אמנה היה דברינו דליתי' להגדה כלל. אבל היכא דאיתא להגדה כו' נאמנים לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ע"ש. וכתב בהר"ן פ"ק דר"ה וגרסינן בירושלמי מי מודיע כו' וכתב עליו הרז"ה ומכאן אנו למדים שכל טעות שהעדים מצויים כו' אבל הרמב"ן ז"ל כ' בפרק א"נ כו' אבל ודאי כל טעותא דעבידי עדים כו' ע"ש מזה. משמע כדעת הש"ך בח"מ סי' מ"ג ס"ק י"ט דהר"ן ס"ל דגם להרמב"ן כל טעותא דעבידי עדים כו' ודלא כהתומים שם סק"ז וכן בנתי"מ שם הביא דברי הש"ך לבד. ומ"ש התומים בשם הר"ש די וידאש באסיפת זקנים בב"מ פא"נ דרמב"ן ס"ל כו' תמוה דנהפוך הוא יעו"ש גבי ואשר הביא אל הרמב"ן כו' ביותר מן השיעור כו' יעו"ש. והיינו ודאי בדבר שאין מצויין לטעות שזהו פי' יותר מן השיעור ומ"ש בדבר שאפשר לטעות בו ט"ס הוא וצ"ל בדבר שאי אפשר לטעות בו. ותדע דהא אח"כ כ' אבל כשישערו כו' שלא האמינו את העדים אלא בדבר שאפשר לטעות בו בלבד לא יהיה קשה בעיניהם כו' עכ"ל. מזה מוכח בהדיא דתחלה צ"ל בדבר שאי אפשר לטעות כו'. ומה שהקשה ע"ז התומים דהא גם הרז"ה כ' ומכאן אנו למדים שכל טעות שהעדים מצויים כו' י"ל דכוונת הרז"ה דזה אתיא במש"כ מדין הירושלמי. דדין הירושלמי ודאי לא עבידי למטעי בין ניסן לתשרי אלא לפי שיכולים לומר דלא נתנו לב כלל על הזמן שאין זה כ"כ מעיקר העדות. וכמ"ש בחידושי הרשב"א פרק כל הגט דכ"ו ד"ה אלא ארוסה שהביא התומים פעמים שאין דרכן לדקדק על הזמן כו'. וע"ש בהרשב"א שזהו דוגמת מ"ש בגמ' דידן פ"ב דכתובות (דף כ"ד ב') לחד מ"ד דס"ל דאין מעלין משטרות ליוחסין משום דלאו אכולה מילתא קא מסהדי וע"ש בתוס' וכ"פ הפוסקים (וע' מהרי"ט חי"ד סס"י כ"א שדבריו צ"ע קצת במ"ש ואנן קיי"ל דמעלין) וכ"כ התוס' בגיטין (דף פ' ע"א) דאין מעלין משטרות ליוחסין כו' וסברא הוא דעדים לא קיימי אלא על עיקר מעשה כו' וזה קרוב לדברי בעה"ת שנ"ו סס"י א' דלעיל שפי' משום דאיתיה להגדה כו' ומ"ש האו"ת שם ס"ק י"ג התם בע"פ אבל כאן בשטר לא אתא ע"פ ומרעא ליה לשטרא כו'. לכאורה נראה שדבריו אלה הם סותרין ונגד ממש לדברי הירושלמי דדוקא גבי שטר הוא שאומר הירושלמי שיכולי' לומר ע"ז חתמנו ועל זה לא חתמנו. ולא בעדות על פה. ומטעם שבשטר יוכלו להתנצל שלא חתמו אלא על עיקר המעשה. וכמ"ש מהרי"ט בתשו' הנ"ל בסופה דחותמין וסומכין על מה שהלוה קורא את השטר ומדקדק בו כו' יעו"ש. משא"כ על מה שהגיד בפירוש ע"פ בתורת עדות אין לו התנצלות כלל. ע"ד שיש התנצלות בשטר לומר ע"ז לא חתמנו. ועכ"פ לפי ד' התומים ג"כ הנה לרבינו שמשון והרז"ה והר"ן וסיעתם ורב האי והעיטור בשט"מ פא"נ הדין כן. ולפ"ד הש"ך מוסכם הוא לכולי עלמא דכל טעות שהעדים מצויים לטעות נאמנים לומר שטעו כו'. והנה בנ"ד אף שי"ל דלטעות לכתוב מאינקא באלף יו"ד לא עבידי למיטעי בהכי. אך הנה בתשו' הריב"ש סס"י שפ"ט ובתשו' רבו הר"ן אליו שם סס"י ש"ץ כ' שהאיך אסמוך על בנ"א שאין יודעים בטיב גיטין כו' ואנחנו היודעים ועדים כו' וכ"פ בש"ע סי' קמ"א ססע"י למ"ד בהג"ה לפסול גט שהמסדרים אינן בקיאין בטיב גיטין ובסי' קמ"ב ס"ט ובסדר הגט דמהר"י מרגליות סעי' א'. וא"כ כיון שאפילו אם לא ידענו שום ריעותא בהגט חיישינן שטעו כ"ש כשאומר בפי' שטעה שי"ל דה"ל כמו טעות שמצויין לטעות דנאמן לומר שטעה ואין בזה משום חוזר ומגיד כו' דאע"ג דבאגרות ושטרות שאין מדקדקין בהן כ"כ לא היה טועה לכתוב על מינקא מאינקא. אך אדרבה בגט לפי שמדקדקי' מאד בכתיבת השמות וכשאינו בקי בדין ומחזיק עצמו למדקדק וכה"ג מצוי שיטעה ביותר וכה"ג איתא בפסחים (דף צ"א ב') שמא ידקדקו בו כו' ועיין בכה"ג בתשו' מהריב"ל ח"ג סימן כ"ג בענין שהסופר אמר שלא שמע מפי הבעל שיכתוב שהאמינו להיותו בלתי מלומד בגיטין וכ' וז"ל וגדולה מזו כתב הר"ן בשם הרז"ה דכל טעות שהעדים מצויין לטעות כו' הובא במכמ"א סוף שער א'. ואף ששם היה המסדר מכחישו וגם היה עדים באומדנות ששמע מפיו אעפ"כ האמין להסופר יעו"ש. כ"ש בנ"ד שיש להאמין להמסדר על עצמו שטעה כו'. אלא שי"ל דהתינח אם היו שני עדים אומרים כן שטעו בכתיבת השם. משא"כ המסדר לבד הרי לא יקום עד אחד כו'. אך גם ע"ז יש להשיב דהא מצינו גבי עד אחד אומר תנאי דאמרינן והלכתא כרב הונא בדר"י פ"ב דכתובות (דף י"ט ע"ב) דנאמן משום דלמיעקר סהדותיה קאתי ולא כרב פפא שם דאמר תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי כו'. וכ' הר"ן שם שרבינו האי ז"ל וכת א' של ראשונים פרשוה אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר. ושהרמב"ן הקשה ע"ז דא"כ מצינו עד אחד קם בממון והתורה אמרה אינו קם אלא לשבועה כו' והוא ז"ל כתב דאין הכרעת הרמב"ן ז"ל מכרעת אצלי כלל כו' דגבי פרוע כיון דלאו גילויא מילתא דסהדותא קמא היא אי אפשר שיהיה עד אחד קם לממון אבל כי אמר ההוא סהדי גופא דשטרא דתנאי היו דברינו גילוי מילתא דסהדותא היא ומהימן בהכי כו' עכ"ד. ועפ"ז י"ל כמ"כ בנד"ז אף שהמסדר הוא אחד כיון דעוקר סהדותיה קמייתא ע"י שאומר שטעה בדבר שמצוי לטעות כנ"ל מהימן בהכי. ואיך שייך ע"ז לומר שאין ע"א קם בדבר שבערוה כו' דהיכא דלאו גילויא מילתא אסהדותא קמייתא ודאי אין ע"א קם אבל הכא זהו כגילויא מילתא אביטול סהדותא קמייתא דקם בזה ע"א לדעת רבינו האי והראשונים והסכים להם הר"ן דבתראי הוא. ועיין בעיטור מאמר זמן שהשוה ענין הקדמת זמן לתנאי היה דנאמני' אפילו בכת"י יוצא ממקום אחר. ומינה דכמו שבתנאי עד אחד נאמן כמ"כ לענין מוקדם. ולפ"ז כש"כ בטעות שמצויים לטעות:

זומה שיש להשיב ע"ז הוא. הא' דאף אם נאמר שהוא נאמן למיעקר סהדותי' קמייתא היינו שאין בו משום חוזר ומגיד. אבל מ"מ עכ"ז הוא רק מבטל סהדותיה לבד אבל הרי נשארו עוד כמה אנשים שהחזיקוה בגרושה הסופר והעידי חתימה. וא"כ י"ל אין דבריו של א' במקום שנים. ואף שאינן מכחישים אותו ה"ל כחד במקום שנים דאינו נאמן וכמ"ש לקמן בשם הרמב"ן ולא דמי לעד אומר תנאי דהתם מיירי שלא היו רק שני עדים לבד הוא וחד דעימיה וא"כ כשעוקר סהדותי' ממילא מתבטל השטר משום שלא נשאר רק עד אחד לבד אבל הכא אף שעוקר סהדותיה נשארו כמה עדים ואין דבריו של אחד כו' ומ"מ י"ל שזה אינו דחייה דכיון שהוא היה הרב המסדר והסופר והע"ח גרירי אבתריה שהוא הוא המורה להם איך לכתוב ולחתום א"כ העיקר איך לכתוב השמות בו הדבר תלוי. וכיון שהוא נאמן לומר שטעה ואין בזה משום חוזר ומגיד ממילא אף שמהם לא שמענו שהם חוזרים הרי אין זה דומה ממש לשלשה עדים כו' כיון דאנן סהדי דכולהו גרירי אבתריה כו' ולכן אף שהיו שלשה או ארבעה עכ"ז יש לדמותו רק לשני עדים וא' מהן אומר תנאי כיון דעכ"פ אנו רואים שעד אחד קם לבטל השטר ע"י שעוקר סהדותי'. וה"נ דכוותה כיון שעוקר סהדותיה והוא היה העיקר והם טפלים אליו. מיהו לדברי הרמב"ן שהביא הר"ן שכ' אפילו היכא דליכא דמכחיש ליה לא יהא מהימן דא"כ מצינו ע"א קם בממון כו' א"כ ה"ה אפילו בדבר שמצויים לטעות אע"ג דאם שניהם היו אומרים כן היו נאמני' עכ"ז ע"א אינו נאמן מהך טענה דא"כ מצינו עד אחד קם כו'. והנה אף שהרבה פוסקי' ס"ל כהרמב"ן דההיא דתנאי מיירי בשאין כת"י יוצא ממקום אחר אך עכ"ז י"ל דבהך טענה דא"כ מצינו ע"א קם כו' ס"ל כהר"ן שבביטול סהדותא קמייתא עד א' קם כו' ולא כהרמב"ן אלא דהתם ה"ט דס"ל דאפילו אם שניהם אומרים תנאי אין נאמני' כשכת"י יוצא ממקום אחר כמבואר בב"י סי' כ"ט ס"ב ובסס"י מ"ו. אבל היכא דאם שניהם אומרים היו נאמנים כמו בטעות בדבר שמצויים לטעות י"ל דגם הם לא פליגי דאפילו עד א' קם כו' כסברת הר"ן. ועכ"פ מכ"ז נראה שאי אפשר לומר כמ"ש כת"ר שיש לדונו כאיש דעלמא המוציא לעז שבודאי אינו נאמן. דשאני הכא שהוא היה המתירה ומוציאה מחזקת אשת איש שלדעת רב האי והראשונים והר"ן אפילו עד אחד קם בכה"ג היכא שאין בו משום חוזר ומגיד ומה זה דמיון לאיש דעלמא דפשיטא דלא יקום ע"א כו':

חהב' יש להשיב דלא דמי כ"כ לתנאי דהתם פי' הר"ן דנק' גילוי סהדותא קמייתא והכא עוקר לגמרי לומר שמוטעה היה מיהו בגמ' נזכר גבי תנאי ג"כ למיעקר סהדותי'. אך עוד זאת י"ל כמו שגבי עד אחד אומר נתגרשה קיי"ל פ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"ב) תרווייהו בא"א קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה ה"ל חד כו'. וכ' הר"ן דלא דמי לעד א' אומר תנאי דהתם עוקר השטר מעיקרו שלא היה לו לחתום אלא לפי תנאי זה ומש"ה לא אמרינן תרווייהו בשטרא מעליא מסהדי אבל אם היה אומר פרוע כו' וה"נ האי דקאמר נתגרשה כיון דמעיקרא מודה דא"א היתה לעד אומר פרוע דמיא עכ"ל. וא"כ י"ל הכא לא דמי לעד א' אומר תנאי כיון דהכא אף לדבריו עתה מודה הוא שהחזיקה בשעת הגט בגרושה גמורה כ"א עתה נודע לו שטעה למפרע א"כ י"ל בשעת הגט תרווייהו בגרושין קא מסהדי כו' משא"כ גבי תנאי הרי לדבריו גם בעת חתימת השטר היה נודע לו כן ועוקר השטר מעיקרו ממש ומ"מ משום איחור הידיעה אין לחלק דעכ"פ לא דמי לפרוע ולנתגרשה דהתם ודאי א"א היתה גם לדבריו משא"כ הכא הרי אומר שעתה נודע לו שלמפרע ומעיקרו לא היה הגט גט א"כ ג"כ עוקר הגט מעיקרו רק שהידיעה נעלמה ממנו אז ונתחדשה לו אח"כ ולא דמי לתנאי שידע בזה גם מקודם ומחמת זה לבד ליכא למימר תרוייהו בגרושין קא מסהדי כו' דהא לדבריו לא היה הגרושין כלום:

ומיהו נראה דיש עוד להקל מטעם אחר. דאם היה אומר כ"ז קודם שנשאת לשני הי' נאמן אבל לאחר שנשאת י"ל דאינו נאמן וכהא דאיתא בגיטין (דף פ') לא כל הימנו מן הראשון לאבד זכותו של שני. אלמא דאע"ג שקודם שנשאת היה מהימן עכ"ז לאחר שנשאת אינו מהימן ואע"ג דהתם הטעם דחיישינן לקנוניא כדפרש"י. מ"מ הרי אחר שנשאת רחוק קצת הקנוניא עיין תוס' (דפ"א ריש ע"א). ובקה"ע בירושלמי פי' דבנשאת ליכא הקנוניא. וא"כ עכ"פ צ"ל דאף לחשש רחוק דקנוניא חיישינן ועיקר הטעם משום שלא לאבד זכותו של שני אין מאמינים להם כמ"כ י"ל כאן כיון דאפ"ל שאין זה נק' טעות שהעדים מצויים לטעות וגם אפשר לומר דאע"ג דהסופר וע"ח גרירי אבתרי' עכ"ז לא דמי לעד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי דהתם ודאי נשאר רק ע"א משא"כ הכא. ע"כ לאחר שנשאת י"ל שאין נאמן משום שלא לאבד זכותו של שני. ובקה"ע בירושלמי דמן הנשואין הקנוניא הוא נגד הלקוחות שלקחו ממנו שדות מזמן הגט עד עכשיו שהרי הוא אומר שעדיין אשתו היא. וקנוניא זו י"ל שייך גם כאן שעשה המסדר קנוניא עם בעלה הראשון להוציא ממנה ומבעלה השני מעות עבור הגט. ועוד נראה להקל בנ"ד ע"פ תשובת מהר"מ אלשקר סס"י י"ו שהביא דיעות בתרי אומרים שהיא מותרת להנשא ונשאת על פיהם ואח"כ באו שנים אחרים האומרי' שהיא אסורה באיסור א"א דלא תצא וכן מצאתי דעת הראב"ן באריכות גדול פרק האשה רבה (דקכ"ב ודקכ"ד סע"ד ודקכ"ה) והאמת שבגמ' ופוסקים פ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"ב) לא קיי"ל כן. אא"כ נשאת לא' מעידיה ואומרת ברי לי כו' אלא זהו דעת ש"ס ירושלמי פרק האשה רבה הלכה ג' בשעה שנשאת בעדות ברורה נשאת כו' ובפרק האשה שנתארמלה ה"ב ובפרק חז"ה ומשמע שם מהירוש' שהטעם דלא תצא כענין הנז' בגמ' שלנו פרק חזקת (דל"א) למ"ד דחיישינן לזילותא דבי דינא כו' וכן האריך הראב"ן שם. ואפ"ל הפי' ע"ד א"כ מה כח ב"ד יפה הנז' בגיטין (דף ל"ב) לרשב"ג דבטלו אינו מבוטל מה"ט ואפקעינהו רבנן כו'. והגם דהתם לא קיי"ל כן היינו התם דמדאורייתא ודאי אינו גט. משא"כ הכא שי"ל מאי חזית כו'. והגם דאנן לא קיי"ל כהירושלמי. וגם בירושלמי אפשר לומר שהוא מחלוקת רבנן דתמן ורבנן דהכא כו' עכ"ז היינו כשיש תרי ותרי אבל הכא במשנתינו דכתב סופר גט כו' ולאחר זמן הרי הגט כו' שהערעור לבטל הגרושין אינו נמשך משני עדים רק ממנה ומבעלה הראשון י"ל בכה"ג לכ"ע הטעם דנשאת שאני משום שהב"ד עשו מעשה והחזיקוה בגרושה ע"כ אין חוששין לספק כזה ואף אם באמת היה כן י"ל אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה דא"כ מה כח ב"ד יפה כו' היכא דאין הספק רק כה"ג גם כמ"ש בגמ' ס"פ יש מותרות דרכיה דרכי נועם ופרש"י וזו שיש כו' וכ"ש הכא שלאחר זמן כשנשאת איך תצא מבעלה כו' ע"כ בכה"ג ודאי ראוי לומר כנ"ל ומצינו בכמה דוכתי דנשאת ענין גדול הוא כמ"ש ביבמות (דף קי"ז ב') עד אומר מת ונשאת כו' והגם דהש"ס מפרש משום דעולא זהו כדי שאפילו בהתירוהו להנשא הדין כן. אבל גם בלא עולא הוה ניחא כשנשאת ממש וכ"פ בירושלמי דמתניתן אתיא כר' מנחם בר' יוסי כו' וע"ש עובדא קמי רבנן דתמן כו' שמשם ראי' ג"כ שלא להחמיר: